תרימו את הראש

הבשורה הרעה עבור אוקלהומה סיטי מהמשחק השני, פרט לפיגור בסדרה, היא שככה זה נראה כששתי הקבוצות נמצאות ביום התקפי מצוין. אין דרך להתמודד עם הספרס בקרב יריות, אי אפשר לעמוד בקצב של קבוצה שמסוגלת לקלוע לפחות 27 נקודות בכל רבע, ושבמשחק שני רצוף מתקרבת ל-40 נקודות באחד הרבעים. אפילו יום התקפי קרוב לשלמות של שלושת הגדולים של הת'אנדר הספיק להם רק כדי לרדוף כל המשחק אחרי מקבילת ה-NBA לרוד ראנר - לרגע נדמה שהם עצרו, פתאום הם שוב ב-20 הפרש.

הבשורה הטובה עבור אוקלהומה סיטי היא שאף קבוצה אחרת בליגה לא הייתה נשארת במשחק מול הספרס ביום כזה. זה לא מקרה שכמעט בלתי אפשרי לברוח לת'אנדר, לשלישייה יש נטייה להתעלות מול יריבות ביום טוב ולא לוותר בשום מצב. מה זה עוזר להם? ביכולת להאמין בסיכויים שלהם בסדרה הזאת. בזמן שהם כבר מבינים שהם לא יעצרו את הספרס על 80 נקודות, הם מסוגלים לנצח גם אם יקרבו אותם לאזור ה-100.

איך סקוט ברוקס יכול לעשות את זה? אולי בעזרת התמקדות במהלך-שניים יעילים במיוחד של סן אנטוניו וניסיון לנטרל אותם. במשחק השני בלטה חוסר היכולת של הרעמים להגיב לפיק נ' רול של פארקר באזור קו העונשין. ווסטברוק, שהופקד על פארקר, לא יודע לעבור חסימות וכך השאיר את הצרפתי לזריקה קלה כל פעם שהתחשק לו. ברוקס יכול לנסות להעביר את ספולושה לשמור על פארקר או להמשיך עם מה שהתחיל בסוף המשחק השני – דאבל-טים אגרסיבי. אמנם מפחיד לבצע דאבל-טים מול הספרס, אבל כל דבר עדיף על המשך החגיגה של פארקר, והידיים הארוכות של גבוהי אוקלהומה סיטי יכולות לייצר איבודים במצב הזה.

גם פופוביץ' בוודאי יחפש פתרונות הגנתיים לאחר המשחק השני, ואולי גם עבורו דאבל-טים יהיה הפתרון. קודם כל, כי קשה לחשוב על אחר. זה בלט במיוחד עם הארדן - הספרס התכוננו מצוי, ומנעו ממנו שלשות וחדירות לטבעת, אז הפעם הוא עשה מה שהוא אמור להיות פחות טוב בו - עלייה לקליעה מחצי מרחק מכדרור. אחרי שהוא תפר כמה זריקות כאלה, ההגנה נאלצה להגיב ופינתה לו את נתיב החדירה לליי-אפ, פאול או הוצאה לשלשה. מה כן ניתן לעשות מול הארדן בפיק נ' רול ביום טוב שלו? בעיקר להתפלל לטוב, עושה רושם.

לאחר יום בו השלישייה של הת'אנדר קלעה 30 סלי שדה ב-55 אחוזים ושאר השחקנים קלעו 7 סלי שדה ב-20 אחוזים, שווה לפופ לנסות להוציא את הכדור מהיד של JRK (צריך להתחיל לחשוב על כינוי עבורם, לא?) בכל מחיר. הת'אנדר עוד לא הוכיחו שהם מסוגלים לנצח משחק חשוב דרך הרול פליירס.

על ההתקפה של סן אנטוניו אין הרבה מה להוסיף, אך כן כדאי לשים לב לעליות וירידות שלה במהלך משחקים. ברור שאי אפשר לשחק 48 דקות כמו בדקות הראשונות של הרבע השלישי אתמול, אבל בלא מעט משחקים יש לספרס גם כמה דקות של נפילה משמעותית, נפילה שפעמים רבות עוזרת ליריבה לצמצם הפרש מבטיח. הטיים-אאוט העצבני של פופ בו הוא צעק על פארקר, הגיע כשהוא זיהה נפילה כזאת בתחילת דרכה וניסה, בלי הצלחה, לעצור את המפולת. נדמה לי שהוא מרגיש שהנפילות האלה הן הדבר היחיד שיכול לעצור את הקבוצה שלו כרגע.

הבשורה הטובה עבור בוסטון היא שיש הפסדים שהופכים לחלק ממורשת של מועדון ועדות לגדולתו לא פחות מניצחונות. הלילה ארבעה שחקנים גדולים מצאו בעצמם כוחות לעוד הצגה אחת גדולה לפני שסוגרים את האורות. קבוצה שהצליחה לקלוע יותר מ-92 נקודות רק פעמיים ב-14 משחקי הפלייאוף הראשונים סיפקה שניים וחצי רבעים כמעט מושלמים, מצאה כוחות לחזור מפיגור ברבע האחרון ואיכשהו הצליחה להגיע לעמדת זינוק בהארכה בלי פירס. וכל זה קרה בלי עזרה מהספסל או מברנדון באס, רק הארבעה לבדם.

הבשורה הרעה היא שההפסד הזה הוא שברון לב חזק כל כך, מעמסה פיזית ומנטלית עצומה, שקשה לראות את הסלטיקס מתאוששים מזה. איך בדיוק רונדו אמור לספק עוד הצגה אחרי יום כזה ואחרי 53 דקות ברצף? איך גארנט ואלן יתפקדו אחרי 45 ו-43 דקות? אפשר לסמוך על הלב הענק שלהם שידאג שהם לא יתפרקו במשחקים הבאים, אולי גם ייקחו את המשחק האחד שמגיע להם. אבל יותר מזה?

בזמן שאני מעודד דאבל-טימים במפגש המערבי, בוסטון כבר התחילה לנסות ובמיאמי צריכים להיות מודאגים מכך שבסך הכל זה הצליח להקשות עליהם, למרות יום קליעה טוב של שחקני המשנה. גם מיאמי באה עם חידוש הגנתי - החילופים האוטומטיים, שעשויים להיות אפקטיביים יותר ביום בו רונדו יהיה עציר. במשחק הבא נראה את תגובות ההתקפה לשתי ההפתעות בהגנה, את המהלך הבא במשחק השחמט בין צוותי האימון שהופך את פורמט הסדרה הארוכה למוצלח כל כך.

ומה יש להגיד על רונדו? בכל פעם שנדמה שהוכרע הקרב על תואר הפוינט גארד הגדול בעולם, מגיע מישהו ופותח את התחרות. היתרון של רונדו על מתחריו הוא בייחודו - אין למה להשוות אותו, הוא לא דומה לשום דבר שראינו עד היום. השאלה אצלו היא שאלת התדירות - לאחר שעשה זאת בדקות האחרונות מול פילדלפיה ועכשיו במשחק שלם מול מיאמי, האם ניתן לומר שרונדו מפתח קליעה אפקטיבית מבחוץ? האם הוא יהיה מסוגל לעשות את זה באופן קבוע? איך ניתן להסביר את הפער בין ימים שהכל נכנס לימים שזה לא קרוב?

ואי אפשר בלי מילה על שיפוט - בפוסט הקודם הבטחתי שלבוסטון עוד יהיו סיבות טובות להתלונן על שופטים, ההבטחה קוימה במהירות. הרבה שריקות קטנות ואחת גדולה לטובת מיאמי בהחלט היו משמעותיות במשחק שהוכרע ברגעים האחרונים של הארכה. בתוך הרעש העצום סביב ענייני שיפוט, בעיקר סביב מיאמי, חשוב לשים לב מתי הרעש מוצדק. הפעם כן.

שלוש הערות על הגרלה אחת:

1. איזו מתנת הצטרפות נהדרת קיבל טום בנסון, הבעלים החדש של ניו אורלינס, שהצעצוע החדש שלו הפך בן רגע להרבה יותר אטרקטיבי (לא ניכנס לשאלה ממי הוא קיבל את המתנה - אלוהים או מישהו חזק יותר). עם אנתוני דיוויס כעוגן הגנתי, הרבה יותר קל לראות את ההורנטס משאירים את אריק גורדון כעוגן התקפי, לידם יש מספיק שחקנים צעירים וזולים, כדי שניהול כלכלי חכם יאפשר להביא כוכב שלישי באחד מהקיצים הבאים. פתאום ניו אורלינס הופכת לקבוצה שמאוד כדאי לשים לב אליה.

2. אז מה הצעד הבא, בילי קינג? ההימור של הנטס נכשל, ואיתו מתאדה גם הסיכוי להשאיר את דרון וויליאמס, שעבורו ניו ג'רזי ויתרה על שתי הבחירות הגבוהות הקודמות שלה. העונה הראשונה של ברוקלין ב-NBA הולכת להיות מתסכלת במיוחד.

3. המקרה של יוטה מראה כמה מעצבן ולא הוגן התהליך. הג'אז נלחמו על המקום האחרון בפלייאוף וכך גם איבדו את הבחירה שלהם, שהייתה מוגנת לוטרי, למינסוטה. הם היו אמורים לקבל את הבחירה של גולדן סטייט, שהייתה מוגנת טופ 7, אבל הווריירס, בעידוד הקהל שלהם, הפסידו בסוף העונה כל הדרך למקום השביעי מהסוף. מזמן לא ראינו קבוצה נענשת באופן בוטה כל כך על המוכנות להתאמץ.

איזור ה-NBA בוואלה! ספורט