פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ואז עלה קופל, והקהל התעורר

        הדבר היחיד שהעיר את הפיינל פור זה המחאה החלשה נגדו. ככה זה כשאוהדי האלופה נאלצים להתעסק באינטרסים, ולא בכדורסל

        אפשר ללמוד הרבה על אירוע ספורט לפי כמות, איכות ומצב רוחם של ספסריו. עבור הספסר הממוצע, אין הבדל מהותי בין גמר ליגת האלופות, נניח, והמשחק השולי בתבל. כך או כך, הוא פועל על פי עיקרון אחד מהותי: לדעת מתי למכור. בין אם הביקוש גדול או מזערי, בכל מקרה מהבהב מעליו שעון 24 שסופר לאחור ומשנה מדי רגע את היחס בין המחיר, הזמן שנותר, האמונה והאגו. הסוף הוא אותו סוף: בסוף כולם מוכרים.

        אלא שבהיכל נוקיה אין ממש מי שיקנה. סטטיסטית, זה כמעט נראה כאילו מוכרי הכרטיסים הם רוב: אחר כך אוהדי מכבי תל אביב, אחר כך אשדוד. שעון ה-24 אוזל והם מתייאשים, סובבים סביב האולם וסביב עצמם, זורקים מהחצי בתקווה שמשהו ייכנס. גם הספסרים מעדיפים סדרות. לא רחוק מהם ומהקופות, כמה ילדות קטנות מתרימות למען המועצה לשלום הילד. אחוזי ההצלחה שלהן גבוהים הרבה יותר.

        ***

        השמועה מתפשטת במהרה. תוך פחות מדקה עשרות ילדים, נערים ומבוגרים מתגודדים בסמוך לאחד האוטובוסים של אוהדי מכבי אשדוד ועומדים בתור. הם יוצאים ממנו עם חולצה צהובה, יוצאים ומסמסים לחבריהם. “אבי, תביא לי שתיים, מה אכפת לך", צועק אחד מרחוב. אבי מביא לו שתיים. לא אכפת לו. “אחי", הוא אומר, “אני לא מכיר אצלם אף אחד חוץ מטפירו".

        המהירים שבאזרחים מגיעים לפני שהמלאי נגמר. חלק מיד לובשים את החולצה הצהובה. על חלקם היא גדולה מדי, על חלקם היא קטנה מדי, עבור כולם היא בחינם. מרבית הזוכים המאושרים תוחבים אותה עמוק לתוך התיק. היא תצא משם במנגל הבא, בהליכה לים, בפעם נדירה שיחליטו לצאת לרוץ ויעדיפו שלא להזיע אל תוך חולצות מוצלחות שנקנו בכסף.

        ***

        הוא עוד לא בן עשר אבל יודע היטב את המילים לשיר הנאצה נגד אבנר קופל. הוא ואבא שלו מביטים מבחוץ בהיכל אותו בוודאי פקדו עשרות פעמים העונה, ולא ממש יודעים כמה זמן זה מספיק זמן, כמה מחאה היא מספיק מחאה. הפעם הם לא ייכנסו. מחאות אוהדים עומדות בניגוד ישיר לד.נ.א שזורם בדם מרבית חובבי הספורט, העדפה של אידיאל על רגש, ויתור על מהות כדי להוכיח נקודה. זהו קונספט עצוב בבסיסו, בעיקר בגלל שלרוב הוא מגיע כמוצא אחרון.

        האוהדים הצעירים של מכבי תל אביב נאלצים להתחנך בימים אלה על שנאת חינם, על אנטי, על ביורוקרטיה, על אינטרסים. הם כלואים בתוך קרב חסר סיכוי על טוהר המשחק, על ספורטיביות, נאלצים להקשיב לטענות בעד שיטה אחת ונגד שיטה אחרת. וכדי להיות אוהדים נאמנים – שלא לומר אמיתיים – עליהם להחרים את המשחק האחרון של השנה, הרגע בו הקבוצה שלהם אמורה לקחת תואר ולהעניק לכל העונה הארוכה הזו קונטקסט מסוים, תחושת סגירה, קליימקס.

        אלא שבשנים האחרונות, הפך אירוע הפיינל פור לאנטי-קליימקס המסורתי של הכדורסל הישראלי. במובן מסוים, לא רק אוהדי מכבי תל אביב פצחו לאחרונה במחאת אוהדים. חלק נרחב מחובבי הענף מוחים בשקט, מוחים בעצב. לא ברור מתי בדיוק זה קרה, אך בשלב כלשהו הפסיקו לשחק כאן כדורסל, ועברו לעסוק בענף אחר: כדור-שיטה, נקרא לו. השטות ההיא עם העיגול הכתום מגומי שולית כרגע, שכן ברגעים אלה ממש חשוב יותר להאיר עם הפנס החזק ביותר שיש על הפצע העצום שבלב הכדורסל הישראלי. במקום להכיר בו אנחנו מקדשים אותו, מחטטים בו באופן אובססיבי מכל כיוון אפשרי, מחליפים רעיון ברעיון ושיטה בשיטה.

        שריקות הבוז החזקות ביותר בכל אירוע הפיינל פור היו שמורות לאבנר קופל, רגע לפני שהעניק למכבי תל אביב את הגביע. הן היו רמות יותר מכל שיר אהדה או מחיאות כפיים. אלא שלמרבה הצער קופל אינו האשם הבלעדי, באותה צורה שצביקה שרף או כל איש מקצוע אחר שעשוי להחליפו לא יוכל לשמש כמשיח פתאומי. הבעיות של הכדורסל הישראלי עמוקות הרבה יותר, וסבוכות פי כמה אם לוקחים בחשבון שכמעט כל הצדדים – מכבי תל אביב, הקבוצות האחרות, אוהדי מכבי תל אביב, אוהדי היריבות – כמעט כולם צודקים. אלא שבמלחמה הזאת יש הרבה יותר מפסידים ממנצחים. במציאות העגומה של הכדורסל הישראלי, שינוי אמיתי - כזה שצומח מלמטה למעלה - עלול לקחת זמן רב, ובחברה בה מחירי הסבלנות מעולם לא היו יקרים יותר, אלה חדשות רעות.

        אם כך, לאחר שנדמה כי דנו וניסינו כמעט כל שיטה אפשרית, אולי מוטב לנסות גישה חדשה: לאהוב את הכדורסל הישראלי במקום לבעוט בו כשהוא למטה; למצוא את מעט הנקודות הטובות שבו ולהשתדל לעסוק בהן במקום בפתרונות קסם שלמעשה לא פותרים דבר; ולהבין, אחת ולתמיד, שהענף שלנו נמצא בבעיה מסוימת, ולנסות לפתור אותה מכיוון קצת יותר אוהב וקצת פחות שונא.

        ואם כל זה לא יעבוד, אז כנראה שכבר באמת תמו כל האופציות ולא נותר אלא לעבור לנשק יום הדין: משחק איקס-עיגול על כל הקופה.