כדורסל מורכב מהרבה משתנים שבסופו של דבר מסייעים לקבוצה לנצח את המשחק, אבל אחד המרכזיים שבהם הוא הקצב. קבוצה שמצליחה להכתיב את הקצב שלה, לשלוט בו ולאלץ את יריבתה לשחק לפיו בדרך כלל יוצאת עם הניצחון. מכבי אשדוד אמנם צפתה בסיום הערב על שחקני מכבי תל אביב חוגגים את הזכייה באליפות מספר 50 של המועדון, אבל במשך חלקים נרחבים של המשחק היא היתה קרובה, אפילו קרובה מאוד לגעת בתהילה, והכל בגלל הקצב. שחקניו של עופר ברקוביץ' הגיעו עם תוכנית משחק מסודרת, והונהגו על ידי שחקן עתיר ניסיון בדמותו של מאיר טפירו, שכפה על הצהובים קצב איטי ונכון עבור קבוצתו. לצערו, זה לא הספיק.
מכבי היא מכבי. השליטה שלה בכדורסל הישראלי ברורה, וגם הפעם ראו היטב את הבדלי הרמות. הצהובים התקשו במשך שלושה רבעים לברוח לקבוצה הצנועה מאשדוד, אבל הגדולה של מכבי תמיד היתה למצוא את הרגע בו היריבה מעט לא מרוכזת, ולתקוף. מטח השלשות של דייויד בלו ודווין סמית' אמנם היה כואב מאוד עבור אשדוד, אבל את הנפילה האמיתית היא רשמה רק ברבע האחרון. מאיר טפירו, שכמעט ולא נח לאורך כל המשחק נאלץ לרדת לספסל, טיוס גם הוא ירד, ובלעדיו כל תוכנית המשחק השתבשה. בתוך דקה אחת, האליפות הוכרעה. מכבי הצליחה לבצע את הריצה המיוחלת, והאשדודים נותרו רק עם המחמאות.
טפירו שוב הוכיח כמה שניסיון במעמדים הללו הוא קריטי. הרכז הותיק של אשדוד לקח הערב כמעט רק החלטות נכונות, הזין מצויין את הגבוהים שלו שהקשו מאוד על הקו הקדמי שופע העבירות של מכבי תל אביב, ואחז במושכות של המשחק. אף אחד לא האמין שאשדוד תצליח להחזיק שלושה רבעים, אבל כך היה.
לפני הגמר דיברו על חסרונו של דרור חג'ג' שלא שיחק בגלל קלקול קיבה, אבל לדעתי זה לא היה משנה הרבה. להיפך: ברקוביץ' קיבל דקות רבות של רובי בוסטיין, שנתן קשיחות הגנתית מרשימה, וגם הוא כמעט ולא ביצע טעויות או איבד. אלא שגם הוא לא היה יכול להושיע את הקבוצה של ברקוביץ', שפשוט לא הצליחה להסתדר ללא המנהיגות של הרכז הותיק בסיום, בוסטיין או לא בוסטיין. מכבי הריחה דם, ראתה את צלחת האליפות ממתינה לה מחוץ לקווים ורצה להניף עוד תואר.
למרות הפער הגדול שבו הסתיים המשחק, זה היה גמר ראוי מאוד. האווירה בהיכל היתה כמו תמיד חגיגית, מושקעת מאוד ומרגשת, ושתי הקבוצות הרימו את הרמה שלהן בהתאם. בלאט היה רוצה לגמור את ההתמודדות הזו מוקדם יותר, אבל בעיית העבירות של שחקניו שינתה את תוכנית המשחק שלו, ואילצה אותו לאלתר. למזלו, היה לו את דייויד בלו בעוד ערב ענק. הפורוורד של מכבי הוכיח הערב איזה קלעי מחונן הוא, וכל מילה מיותרת.
לדעתי, מדובר באחד השחקנים הגדולים שהיו בארץ. אני זוכר לא מעט קלעים טובים שנתקלתי בהם בקריירת האימון שלי, אבל לא בכזו רמה כמו של בלו, ולא בכזו עקביות. אין כל ספק שהוא הותיר את טביעת האצבע שלו על מכבי תל אביב, לא רק כשחקן אלא גם כבן אדם, והפרישה שלו, אם היא אכן תצא לפועל, תהיה אבידה כבדה עבור מכבי. הוא תמיד ייזכר כאחד השחקנים המיוחדים שהיו לנו כאן, וכמה סימבולי אם אכן זה היה משחקו האחרון במדים הצהובים, שהוא יראה איזה שחקן מיוחד הוא, דווקא ברגע האמת.
