אבוד לכם

מתי ברסקי:

נמוך למדי, אלא אם דייויד סטרן יחליט שדרבי בעיר המלאכים יספק את הרייטינג הנחוץ לשלב זה. הקבוצות מלוס אנג'לס נמצאות בעמדת נחיתות מבחינת עמדת המאמן, אורך הרוטציה (אלמנט קריטי בחצאי גמר המערב שנקבע עבורם לו"ז צפוף במיוחד), ובאופן כללי, מה לעשות, מדובר בקבוצות כדורסל פחות טובות. אמנם במשחק מס' 2 הלייקרס צמצמו את כמות הזריקות של קווין דוראנט וג'יימס הארדן, כפו עליהם איבודים רבים, ובכך גרמו להתקפת הת'אנדר להיפתח ולהיגמר בבחירת הזריקות הלקויה של ראסל ווסטברוק; ועם זאת הם נהנו משיפוט גרוע ומוטה לטובתם, ובכל זאת יצאו מפסידים.

לגבי האחות הקטנה, הפציעות שכריס פול, בלייק גריפין, מו וויליאמס וקרון באטלר סוחבים מהסיבוב הראשון, מחסלות כל סיכוי למיני-דרמה שהיתה עשויה להיווצר במידה והקליפרס היו מצליחים להתיש את הספרס יום אחר יום בלוס אנג'לס, ולהשוות את הסדרה. מה שקורה בפועל זה שסן אנטוניו ניצחה כל משחק כבר ברבע השלישי, עם חמישייה פותחת ורעננה ובעזרת התאמותיו של גרג פופוביץ' להתפתחויות שעל הפרקט. קאמבק לא יהיה כאן.

יובל שפירא:

קצת פחות מנמוך מאוד. נתחיל בקליפרס ובספרס. למרות הנטיה המוצדקת להמר על הקבוצה עם השחקן הטוב ביותר על המגרש, היכולת האישית של כריס פול בסוף המשחק היא מוצר נחות יותר מהקבוצתיות ההתקפית של סן אנטוניו, כפי שמספר הנתון הבא: למשך כל הסוויפ של הספרס על הג'אז בסיבוב הראשון, הם ביצעו 28 התקפות בידודים בלבד (!). נגד קבוצתיות כל כך מתואמת ויעילה, אפילו הרכז הטוב בתבל לא יכול להושיע. מנגד, הליקרס אשמים בכך שהסדרה גמורה, והיא אכן גמורה, בשלב כה מוקדם. כי אוקלהומה סיטי קבוצה עדיפה, וכרגע השלישיה שלה נראית כקומבינציה בלתי ניתנת לשמירה. אולם, חוסר היכולת של הלייקרס לנצל יתרון בצבע הוא קודם כל תוצאה של העצלנות של גאסול ושל אי הכנסת כדורים במידה מספקת לאנדרו ביינום.

אסף רביץ:

נכון לרגע הכתיבה התוצאה היא 2:0 בשתי הסדרות והתחושה היא שרוב הסיכויים הם לא רק שלא נראה נציגה מעיר המלאכים בשלב הבא, אלא שניפרד מהסטייפלס סנטר כבר בתום הסופ"ש הקרוב. ממש לא רק בגלל ה-2:0 - זאת תוצאה שחזרו ועוד יחזרו ממנה - אלא בגלל פערי היכולת. הלייקרס אמנם הצליחו לעצור את אוקלהומה סיטי באחד המפגשים, אבל ביום קליעה טוב של שחקני המפתח של הת'אנדר אין לקובי וחבריו מה לחפש נגדם, והם נוטים לתפוס ימים טובים בחוץ לא פחות מאשר בבית. בסדרה השנייה זה בכלל לא כוחות: גרג פופוביץ' מצא דרך לעצור את כריס פול, בין אם בגלל שהוא פצוע או בלי קשר, ובמצב כזה ההתקפה של הקליפרס לא מספיק יציבה כדי לעמוד בקצב צבירת הנקודות של התקפת הספרס.

מתי ברסקי:

פחות או יותר כמו שהפציעה של דרק רוז פגעה בסיכויים של שיקגו, למרות שהם לא באותו מעמד כמובן. אבל מיאמי נבנתה כקבוצה של טריו סופרסטארים, שהיתה אמורה לקבל תפוקה התקפית משמעותית גם ממייק מילר הדועך. כעת דווין וויד ולברון ג'יימס נאלצים לשאת בכל נטל הקליעה, עם מעט עזרה ממריו צ'אלמרס הבלתי יציב. וויד נשמר היטב ע"י פול ג'ורג' ודאנטיי ג'ונס, כשצבע ממתין לו רוי היברט, ובינתיים פלאש קולע ב- 31% מהשדה בשלושת המשחקים הראשונים. לברון נדרש להתמודד עם מגוון מטלות מתישות: לשמור לפרקים את דני גריינג'ר, דייויד ווסט וטיילר הנסברו, לרכז את התקפת מיאמי, ובעיקר להיכנס לתפקיד הסקורר האקסקלוסיבי, שבו מעולם לא חשק ולכן לקח את כישוריו לסאות' ביץ'. כרגע מיאמי ניצבת מול אפשרות ממשית של הדחה בחצי הגמר הנוכחי, ובכל מקרה הסיכויים לרעתה בגמר מזרח פוטנציאלי מול בוסטון, עם או בלי בוש, שנוהג לפשל באופן מסורתי במאץ'-אפ מול קווין גארנט.

יובל שפירא:

פחות או יותר ההבדל בין אינדיאנה שלוקחת משחק-משחק וחצי בסדרה, ויחסי כוחות של 50:50. וכעת, ביתרון 1:2 ועם יתרון ביתיות, ברור לכל שהפייסרס כבר הפכו לפייבוריטית. אכן, זה די משעשע שכריס בוש אשכרה היה צריך למתוח שריר בבטן בכדי לחזור להיות, או לכל הפחות להיחשב לאחד השחקנים הטובים בליגה, אולם אי אפשר להתכחש לחשיבות שלו, בעיקר בשל האלטרנטיבות: במשחק בו הגובה, מיאמי מחזיקה כעת ביודוניס האסלם שנמצא בנפילה חופשית, ברוני טוריאף וג'ואל אנתוני שמעולם לא היו אמורים להיות שחקנים חשובים עבור קונטנדרית, ובדקסטר פיטמן, שהכנסתו לחמישיה במשחק השני אומרת הכל על הברוך בו מצוי אריק ספולסטרה. וזה לא הכל. החולשה של כל הנ"ל מאלצת את ההיט לעבור ולשחק עם לברון בעמדה 4, שם הוא נאלץ לשמור על שחקנים לא פחות אגרסיביים, ולעמדה 3 נכנס שיין באטייה שנראה כמו הצל של עצמו. אולי מיאמי עוד תצליח לחזור ולעבור את אינדיאנה, ואפילו תטפל בבוסטון/פילי בגמר המזרח, אך כל עוד כריס בוש לא חוזר, בגמר הליגה לא יהיה כל סיכוי.

אסף רביץ:

רשימת תסריטים בהם מיאמי לוקחת אליפות בלי כריס בוש: וויד ולברון מוצאים את הדרך לתפקד ביחד ומספקים הצגות עד הטבעת, שחקני המשנה מתעוררים ומייצרים בעצמם הצגות הגנה וקליעה של רול פליירס איכותיים, לכל הקבוצות האחרות נפצעים שחקני מפתח, פאט ריילי ממציא מכונת זמן, חוזר ל-72' ומביא משם את קארים עבדול ג'באר בשיאו. הדמיון בין התסריטים הוא שלכולם סיכויים אפסיים בערך באותה מידה. לא שבוש השנה הוא שחקן גדול כל כך, לא שאי אפשר לדמיין את לברון ו-וויד מובילים קבוצה לאליפות בלעדיו, אבל שלוש סיבות הופכות את הפציעה שלו לקטלנית לסיכויי מיאמי:

1) גם עם אקס טורונטו, להיט היו מספיק בעיות לפתור ומכשולים לעבור, והקבוצה הנוכחית לא בנויה להתמודדות עם תקלות בדרך.

2) מבחינה מקצועית אין לו תחליף: מיאמי נשארה עם אוסף שחקני פנים שהם נטל התקפי ועם הרכב נמוך שלא הגיוני להשתמש בו ל-48 דקות בתור האופציה הסבירה ביותר.

3) רוב שחקני המשנה לא מתפקדים – בעיקר שיין באטייה, מייק מילר ויודוניס האסלם - שהיו אמורים להשלים שביעייה איכותית אבל נראים יותר כמו שחקני עבר.

מתי ברסקי:

השחקן שמצדיק מחדש את כינויו הנושן: קווין גארנט. הביג טיקט חזר ובגדול בפלייאוף הזה, עם ממוצעים של 20.3 נקודות, 55.1% מהשדה, 11 ריבאונדים, 1.7 חסימות ו-1.2 חטיפות למשחק, מספרים שמעלים נשכחות מימיו במינסוטה ובפלייאוף 2008, הראשון במדי הסלטיקס, שנפתח מול אטלנטה בסיבוב הראשון והסתיים באליפות, אולי בדומה לפלייאוף הנוכחי. מעבר לסטטיסטיקה המרשימה, זה המעבר של גארנט לעמדת הסנטר שכבר במהלך העונה הסדירה, שדרג את בוסטון בהגנה ומיקם אותה ראשונה בהורדת אחוזי שדה של היריבה.

גארנט היה ונותר מנהיגה הבלתי מעורער של הגנת הסלטיקס, אך החידוש הוא שגם בהתקפה הוא הפך למניה היציבה ביותר של בוסטון. בזמן שריי אלן ופול פירס סוחבים פציעות ואינם יציבים בהתקפה, KG דואג לאספקת נקודות שוטפת ובלתי ניתנת לעצירה בצבע, הודות לאורך ושחרור הזריקה הגבוה שלו. כשהוא נכנס לזון וקולע גם מבחוץ, זה מרווח את התקפת הסלטיקס ומאפשר חדירות לסל מצד פירס ורונדו (עוד אקס-פקטור שלא תורם תפוקה יציבה). אפשר לטעון גם בעד טים דאנקן, רק שהוא והספרס טרם נתקלו בהתמודדויות צמודות כמו של גארנט ובוסטון, לכן ניתן רק לקוות לגמר "הזדמנות אחרונה" שיפגיש בין הביג טיקט לביג פונדמנטל. אמן.

יובל שפירא:

היות קווין גארנט השחקן הכי מרשים עד כה בפליאוף היא תוצר של סיטואציה: היחס בין גילו המתקדם (36 אביבים ממש היום) והציפיות הנובעות מכך, ומן המגנים שהוצמדו לו בסדרה מול אטלנטה ובסדרה כעת מול פילדלפיה, לבין ההמוצעים המשוגעים שהוא מנפיק. אולם גארנט לא זכה באור מן ההפקר; ואיני מכוון לעבודה הקשה, הפיזית והמנטאלית, שגארנט חוזר ומדבר עליה, ככזאת שמאפשרת לגוף שלו לא לקרוס עליו העונה, אלא מכוון לעניין שאינו תיאורטי בלבד – התפוקה שהוא מספק בשלושת המשחקים הראשונים בסדרה מול פילדלפיה. גארנט מצליח להיות השחקן הכי טוב על המגרש, וזה כאשר היו שטענו (ואני ביניהם), שהיתרון בעמדות הפנים עומד לצד הסיקרס ערב הסדרה. וואלה, טעינו. מדובר בסנטר הטוב ביותר בפלייאוף 2012.

אסף רביץ:

(מנסה לעמוד בפיתוי ולא לכתוב ג'יימס הארדן. אופס, ברח לי)

כהמשך לעונה הרגילה, גם הפלייאוף לא מבליט עד כה שחקן שגורם לנו להרגיש שהוא הטוב בעולם ללא ספק. לברון ממשיך לספק מספרים וסימני שאלה מרשימים באותה מידה, רונדו וה-13 אסיסטים למשחק שלו מזגזג בין רגעים אלוהיים לשטויות תמוהות, כריס פול נעצר אחרי שבוע, טוני פארקר הוא עדיין רק חלק מקבוצה. אז כמו בעונה הרגילה, אני נשאר עם קווין דוראנט כברירת מחדל. KD מספק כל מה שניתן לצפות מכוכב ומנהיג של קבוצה גדולה: יש ימים בהם אין דרך לעצור אותו, הוא לוקח אחריות בהגנה כשצריך ויודע גם לקחת צעד אחורה ולתת לשני הכוכבים האחרים לקחת את המשחק עליהם כשהם חמים. אבל מה שמכריע את הכף לטובתו הם שני סלי ניצחון שהוא הספיק לקלוע בסיבוב וחצי. הוא השתלט לחלוטין על תואר שחקן הקלאץ' המוביל בליגה.

אזור ה-NBA בוואלה! ספורט