לקראת סוף מארס התארחה ווסטהאם אצל פיטרבורו למשחק במסגרת המחזור ה-39 בצ'מפיונשיפ האנגלית. הפטישים אמנם הגיעו אחרי 10 משחקים ללא הפסד, אבל חמשת המשחקים שקדמו למפגש בלונדון רואד סטדיום הסתיימו בתיקו. האוהדים לא אהבו את מה שהם רואים, לא רק על לוח התוצאות, ובמהלך המשחק הם שרו שוב ושוב לעברו של המאמן סם אלרדייס: "אנחנו ווסטהאם, אנחנו משחקים כדורגל על הקרקע".
הפטישים ניצחו 0:2 והתקרבו כדי נקודה מהמקום השני המוליך לפרמיירליג, אבל מערכת היחסים בין אוהדים רבים לאלרדייס הגיעה לנקודת רתיחה. אם לא מספיק שווסטהאם התקשתה במאבק העלייה עם סגל חלומות ביחס לליגת המשנה, האוהדים הנאמנים פשוט לא סבלו את הכדורגל שהיא שיחקה.
בשבת (17:00, ספורט1 ו-1 HD) אלרדייס יוכל להשלים את המשימה שהוטלה עליו ודרך הפלייאוף להחזיר את המועדון ממזרח אנגליה למקום שמגיע לו להיות בו - הפרמיירליג - אלא שלא בטוח שגם תוצאה חיובית כזו תצעיד את היחסים בינו לבין האוהדים לשיחות שלום. כרגע המרחק המהותי ביניהם נראה גדול מדי.
ווסטהאם האגדית של המאמן רון גרינווד נחשבת לאחת מהקבוצות ההרפתקניות ששיחקו באפטון פארק ובעיני רבים מאוהדי הקבוצה היא נחשבת לזו שטיפחה את המורשת הסגנונית של הקבוצה בשנים הבאות. המאמן שעמד על הקווים במשך 13 שנה והוליך את הפטישים לזכייה בגביע האנגלי ב-1964 ולזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע ב-1965, האמין בכוח היצירה ועל פי אחד מהמשפטים המפורסמים שלו, "האוהדים של ווסטהאם אף פעם לא נהנו מתארים ותוצאות, אבל הם ממשיכים להגיע בגלל הכדורגל הטוב שהם רואים".
במשך 50 השנים האחרונות זו הייתה התורה שבעל פה של הפטישים, או לפחות מה שהם קיוו לראות. לסם אלרדייס מוניטין של מאמן טוב באנגליה ולפני כמה שנים הוא אפילו נחשב למועמד בכיר למשרת אימון נבחרת אנגליה, אבל גם האוהבים הגדולים ביותר שלו לא יכחישו שהסגנון שלו מעולם לא התיישב על ה-אני מאמין שאוהדי ווסטהאם סיגלו לעצמם.
בולטון של אלרדייס קידשה את הכדורגל הפיזי והאגרסיבי, זה שמילת המפתח שלו היא "יעילות", הרבה לפני שסטוק סיטי הגיחה לפרמיירליג והפכה את כל אלו לאמנות מוטלת בספק. אפשר היה לסלוח לביג סם. הסגל שלו בבולטון אף פעם לא היה מבריק והדרך שלו להתמודד עם הכשרון של היריבות היה דרך מלחמה, אבל ווסטהאם? עם סגל נוצץ במונחי צ'מפיונשיפ ועם דרישה קבועה לכדורגל הרפתקני? לא ולא.
באחד מהסקרים שנערכו אחרי המינוי של ביג סם לאימון ווסטהאם, 84 אחוז מהאוהדים השיבו חיוב ונתנו את ברכתם למינוי. בנובמבר היחסים עדיין היו תקינים והעיתונאי ניל פרצ'יילד כתב: "מועדון שאימץ לעצמו כדורגל אטרקטיבי כתחליף להצלחה, נראה כמו מקום בלתי אפשרי בשביל מאמן פרגמטי ורודף-תוצאות כמו אלרדייס, אבל האוהדים קיבלו אותו בזרועות ונראה שהוא עדיין מקבל את האישור שלהם". לא לאורך זמן.
סמוך לתחילת 2012 חלק מהאוהדים של ווסטהאם הקיצו משנתם ומכיוון היציעים והפורומים באינטרנט החלו לצוץ עוד ועוד ביקורות על סגנון המשחק של אלדרייס, על הכדורים הארוכים ובהמשך גם על ההרכבים שהעלה (למשל: מדוע החליט להציב את הבלם ג'יימס טומקינס כקשר במרכז המגרש).
אחד ממפעילי האתר west ham till I die ניסה להסביר: "ה'דרך של ווסטהאם' היא פילוסופיה של משחק מסירות, כדורגל אטרקטיבי וסגנון התקפי. זה אתוס וגישה שמלמדים במועדון מהאקדמיה ועד הקבוצה הבוגרת". אחרים כתבו דווקא על עונת 2009/10, ממנה נותרו להם רגעי זכרונות כל כך טובים למרות שהקבוצה כמעט ירדה ליגה. למה? בגלל הכדורגל שהיא שיחקה תחת ג'אנפרנקו זולה.
עם הזמן הביקורות הלכו וגברו וביג סם שמע אותן היטב. השיא כאמור, היה אחרי אותו ניצחון בפיטרבורו, שגרר בימים הבאים מתקפת נגד מפתיעה של המאמן. "אף אחד לא הראה לי מעולם מה היא 'הדרך של ווסטהאם'. דיברתי עם הרבה אנשים במועדון ואף אחד מהם לא יכול להגדיר לי את המונח הזה, כך שזה נראה לי קצת כמו הזייה", הוא אמר בזלזול בראיון אחד, ובאחר הוסיף: "אתה שומע מהם כל מיני דעות, כל מיני שטויות (bollocks). אני מסתכל על התוצאות ואומר לכולם: 'אתם מדברים שטויות'. אני לא מקשיב לכל הפטפטת הזו".
לכולם באנגליה ברור שעם סגל שכולל שמות כמו קווין נולאן, ג'ק קוליסון, מארק נובל, מאתי טיילור, קרלטון קול ועוד רבים אחרים, ווסטהאם הייתה צריכה להבטיח את העלייה מזמן ובקלות בדיוק כשם שניוקאסל עשתה לפני שנתיים. גם האוהדים רצו לחגוג ולא להגיע לפלייאוף ההעפלה לפרמיירליג לו תמיד היו "חוקים משלו", אבל נראה שכמעט באותה מידה הם ביקשו לראות כדורגל מלהיב. אלדרייס לא סיפק את זה, הקבוצות שלו אף פעם לא שיחקו כדורגל כזה.
מנגד, יש גם את אלו שטוענים שהדרישה הלעתים אובססיבית של אוהדי הפטישים לכדורגל יפה לעין, מנותת מהמציאות ומבוססת על איזו רומנטיקה דמיונית או על אתוס שכבר מזמן לא קיים. כסחן העבר, רובי סבאג', שפצח בקריירה תקשורתית עוד לפני שתלה את הנעליים בקיץ שעבר, התנגח באוהדי הפטישים לא מזמן בטור שכתב: "אני לא זוכר את ווסטהאם משחקת את הכדורגל שהאוהדים שלה כל כך רוצים לראות. אלרדייס מוביל את הקבוצה למאבק עלייה מהליגה שהכי קשה לעלות ממנה. אז ווסטהאם אולי לא משחקת את הכדורגל שהיא שיחקה לפני 40 שנה, אז מה?".
לדברים של סבאג' אפשר להוסיף: ווסטהאם הבקיעה 81 שערים פחות רק מסאות'המפטון שעלתה ליגה - היא כבשה שישייה נגד ברייטון, הבקיעה רביעיות אצל ווטפורד ונוטינגהאם פורסט והביסה את בלקפול היומרנית, אותה היא תפגוש בגמר הפלייאוף, 0:4 בבית ו-1:4 בחוץ.
התוצאות אכן הגיעו בחלק מהמשחקים. הרשתות רעדו, המאבק בצמרת נמשך לכל אורך 46 המחזורים וכרטיס החזרה לפרמיירליג נמצא במרחק 90 דקות מאפטון פארק. כל מה שהאוהדים מבקשים מסם אלרדייס זה דבר אחד: "אנחנו ווסטהאם, אנחנו משחקים כדורגל על הקרקע".