אגדות אנדרסן, פרק 10: קטעים מיומנו של רוקי עצבני

"יש רק דרך אחת לשחות מאה מטר חתירה: אתה מתחיל הכי מהר שלך – ולאט לאט אתה מגביר"

(סא"ל אלון "קרמבו" שגיב נותן טיפ של אלופים, "מבצע סבתא" 1999, תסריט: דרור שאול)

"יומני היקר, היום הגעתי למדיסון סקוור גארדן כדי להשתתף בדראפט, ולהבחר בטופ-5 כמו שמגיע לשחקן ברמתי. ולא תאמין! הקבוצות ה******** ********* האלו לא רצו אותי! אותי!! הן העזו לדלג עליי, אחת אחרי השניה, ה******* ה*********! לא האמנתי למראה עיניי. גם הקהל בגארדן לא האמין ושרק בוז לכל ה******** שפחדו לבחור בי. 19 קבוצות ********* דילגו עליי. אבל הכי כאב לי שדאלאס ה********* לא בחרו בי אחרי שכבר קיבלתי מהם רמזים ברורים שהם הולכים עליי, במקום הגרוטאה הזקנה שלהם מייקל ארווין. סינסינטי ה********* דילגו עליי פעמיים! איזו השפלה... בסוף מינסוטה עשו לי טובה ובחרו אותי במס' 21. אני אפילו לא יודע איפה זה ל********!

אבל אין דבר, הכל רשום והכל זכור, וכל 19 הקבוצות האלו עוד יתחרטו שלא בחרו בי. כן, הן יתחרטו. הן יבינו שזו היתה ההחלטה הכי מטומטמת בהיסטוריה שלהן. ולדאלאס אני שומר מקום מיוחד. הם יסבלו יותר מכולם. שיהיה ברור: אני נוקם כשאני רוצה לנקום!"

(מתוך יומנו הסודי – והמצונזר למען גולשינו הצעירים – של רנדי מוס, בוגר אוניברסיטת מרשל, שהגיע באופן אקסקלוסיבי ופיקטיבי לידי מערכת וואלה! פוטבול)

בעוד מוס בן ה-21 מנסה לעכל את ההשפלה הפומבית של דראפט 98', ועושה דרכו למחנה האימונים של הווייקינגס, הגיע לאותו מקום שחקן מבוגר ממנו ב-18 שנה, הלא הוא הבועט הנווד גארי אנדרסון. בעונת 97' קיבלה מינסוטה תפוקה עלובה ביותר מהבועטים שלה. גרג דייוויס, שעבר זה עתה מאריזונה, נחתך לאחר ארבעה משחקים בלבד עם 70% דיוק. במקומו הוחתם אדי מארי בן ה-41, שכבר פרש בתום עונת 95' והוחזר למעשה מהפנסיה. הוא לא שיפר בהרבה את המצב, ודייק רק בחצי אחוז יותר מדייוויס... למאמן דניס גרין ולהנהלת הקבוצה היה ברור כי מארי אינו פתרון של קבע. אנדרסון, לעומת זאת, היה צעיר ממנו ב-3 שנים, ושחקן חופשי לאחר שהניינרס ויתרו עליו. בעונה הקודמת הציג יכולת גבוהה, ולכן נראה כהימור בטוח. מינסוטה, שלא נהנתה ממשחק יציב ואיכותי בעמדת הבועט מאז עונת הפרובול היחידה של פואד רבייז בשנת 94', החליטה שאנדרסון יעשה סדר בבלגאן. אחרי עונה אחת בקנדלסטיק הגיע הדרום אפריקני לקבוצה המקצוענית הרביעית בקריירה שלו, ולראשונה עמד להעביר את משחקיו הביתיים תחת כיפה.

המטרודום ע"ש יוברט האמפרי נבנה בימי הזוהר של הכיפות, בתחילת שנות השמונים, במקביל להוז'רדום של אינדיאנפוליס, לקריירדום בסירקיוז ולאולם בי. סי. של וונקובר. בהשוואה לבני דורו – ואפילו ל"זקנים" יותר כמו הסילברדום והסופרדום – היה צנוע למדי, פשוט, ומהיר להתרפט. כיפתו נראתה תוך שנים ספורות כשמיכת טלאים. אבל היה למטרודום יתרון אחד משמעותי על כל מקביליו: משטח האסטרוטרף הטוב ביותר בליגה, שהפך שחקנים איטיים למהירים ושחקנים מהירים – לגיבורי על.

הצירוף של המשטח והכיפה עודד את הווייקינגס לפתח התקפה מהירה ואטרקטיבית מאז שעברו לשחק באולם בעונת 82' – עונת הבכורה של אנדרסון בליגה. תחת הדרכתו של גרין, שהגיע לערים התאומות בעונת 92', הציגה הקבוצה יכולת התקפית מעולה למרות תחלופה גבוהה בעמדת הק"ב. מלבד בעונת 95', הוביל גרין את מינסוטה למאזן חיובי והופעה בפלייאוף מדי שנה. אך הופעות הפלייאוף הללו הסתיימו בדרך כלל בהפסד בסיבוב הראשון, ובשום מקרה לא הגיעה הקבוצה לגמר החטיבה.

הקבוצה אליה הגיע אנדרסון היתה בשלה יותר מקודמותיה, יציבה יותר ובעקבות צירופו של מוס – גם מוכשרת יותר. בדיעבד יתברר כי אנדרסון היה המרכיב האחרון בנוסחה אלכימית, שיצרה את ההתקפה הטובה בתולדות הליגה. עונת 98' עמדה להתגלות כסערה המושלמת במטרודום – רגע קסום בו כל החלקים מצאו את מקומם בהרמוניה (כמעט) מושלמת. איש לא הרוויח מכך יותר מאנדרסון עצמו: לאחר שנים של מאבק באיתני הטבע – הרוחות והגשם הקפוא של פיטסבורג, השלג של פילדלפיה, הערפל במפרץ סן פרנסיסקו – קיבל לראשונה הזדמנות לבעוט תחת גג מגונן, בתנאי מעבדה ממש. ניתן היה להניח כי הדבר ישפר באופן משמעותי את רמת הדיוק שלו, שגם כך היתה מן הגבוהות בליגה; אולם איש לא העלה בדעתו את מידת השיפור.

כמו בעונת הרוקי שלו, מצא עצמו אנדרסון מוקף בכשרון נדיר, אם כי מנוסה פחות. בסדרה "רגל אחת בחוץ", בפרק "עשרה כוכביא", תיארתי את סוללת הכוכבים שהפכה את מינסוטה 98' לכח התקפי חסר תקדים בליגה. בראד ג'ונסון, שפרץ להרכב הראשון בעונת 96' לאחר ארבע עונות על הספסל העמוק ועונה אחת בליגה האירופית, היה מבוסס כעת בעמדת הק"ב, כשרנדל קנינגהאם הוותיק, כוכב פילדלפיה לשעבר, ממתין על הספסל. כריס קרטר, מכונת הט"ד שנרכשה מפילדלפיה, וג'ייק ריד הבריון היו התופסים הבכירים, וכעת הצטרף אליהם הרוקי המסעיר רנדי מוס. בעמדת הטייט אנד שיחק הטנק אנדרו גלובר, שהגיע מאוקלנד. בבקפילד כיכב רוברט סמית' הקטן והמהיר ולצידו המכבש האגרסיבי לירוי הורד, ששלט ברד-זון. הקו היה הסיפור האמיתי של מינסוטה: חומה אנושית אדירת ממדים שכמוה לא נראתה מעולם בליגה, וגימדה אפילו את הקו הענק של דאלאס. רק שחקן אחד ב"משקל קל" הופיע בחמישיה הקדמית: רנדל מקדניאל, הגארד מס' 1 בליגה, שבעברו כבר שש בחירות לאול פרו. הוא חיפה על גודלו ה"צנוע" בזריזות וכח מתפרץ בנקודת ההתקפה, ובראיית משחק שאין שניה לה.

הגנת הווייקינגס נשענה על השדרה המרכזית: התאקל ג'ון רנדל, שבנה לעצמו קריירה מדהימה לאחר שלא נבחר כלל בדראפט של עונת 90', הליינבקר האמצעי אד מקדניאל והסייפטי רוברט גריפית'. לא היתה זו הגנה גדולה, ודאי לא ברמתה של ההתקפה, אך היא היתה ממושמעת ואופורטוניסטית דיה לתמוך בהתקפה ולהשיג נצחונות במהלכים גדולים.

נצחון הפלייאוף הראשון שלו, בעונה שעברה, עורר את תיאבונו של גרין, והוא העריך כי זו תהיה ההזדמנות להמשיך ולהתקדם – להופעה ראשונה בסופרבול מאז עונת 76'.

קץ שלטון האפרטהייד ותהליך הדמוקרטיזציה של דרום אפריקה אפשרו לאנשים רבים לעבור חוויה מתקנת. נלסון מנדלה השלים כלפי חוץ ופנים עם נבחרת הראגבי, ה"ספרינגבוקס", ומינף את זכייתם בגביע העולם 95' לקידום אחווה בין גזעית; ועדת האמת והפיוס העניקה הזדמנות לקרבנות המשטר הישן לספר על סבלם לאחר עשרות שנות השתקה; וג'ומו סונו, גדול כדורגלני המדינה, שהקריירה הבינלאומית שלו נדרסה בגלגלי החרם, זכה לראות את נבחרת דרום אפריקה מוקמת מחדש, הפעם בגרסה "צבעונית" ומאוחדת.

לאחר הקמת ההתאחדות הרב גזעית בשנת 91', וקבלתה כחברה מלאה בפיפ"א באותה שנה, שיחקה נבחרת דרום אפריקה משחק בינארצי ראשון ב-1 ביולי 92', כשאירחה את קמרון המצויינת בדרבן – עירו של אנדרסון – וניצחה 0:1. הנבחרת נשלטה מטבע הדברים ע"י שחקנים שחורים, שהכדורגל היה המשחק "שלהם" בחלוקה הגזעית לאורך עשרות שנים; אך היו בה גם שחקנים לבנים, וככל שחלף הזמן נראה הדבר פחות פחות מוזר. הנבחרת שילמה שכר לימוד: היא לא הצליחה להעפיל לגביע אפריקה לאומות 94' ונכשלה גם במוקדמות המונדיאל בארה"ב. אולם בעקבות ההצלחה האדירה של גביע העולם בראגבי אירחה דרום אפריקה גם את גביע אפריקה לאומות בשנת 96'.

המשחקים נערכו ביוהנסבורג, בלומפונטיין, דרבן ופורט אליזבת'. דרום אפריקה שובצה בבית אחד עם מצרים, קמרון ואנגולה. המאמן קלייב "הכלב" בארקר, יליד דרבן, שאימן בליגות השחורה והלבנה כאחד, קיבל את תפקיד המאמן הלאומי. הסגל שלו הורכב משחקנים שרובם שיחקו בליגה המקומית. אך עמדו לרשותו גם ששה "ליגיונרים". שניים מהם, הבלם לוקס ראדבה והחלוץ פילמון "פיל" מסינגה, שיחקו בלידס יונייטד; חלוץ נוסף, מארק וויליאמס (ממוצא מעורב), שיחק בוולבס; הקשר אריק טינקלר, הכוכב האפריקנרי היחיד בסגל, שיחק בוויטוריה סטובל הפורטוגלית. שחקנים לבנים בכירים נוספים היו הבלם מארק פיש והמגן/קפטן ניל טובי. מנהיג הנבחרת ועושה המשחק היה קשר קבוצת קייזר צ'יפס, ת'יאופילוס "דוקטור" קומאלו. בשער עמד אנדריי ארנדסה, בן קהילת ה"מעורבים" של מחוז ווסט קייפ.

הנבחרת היתה, אם כן, מייצגת ראויה של "אומת הקשת" ששאף מנדלה להקים במדינה. ככזו, הצליחה להביא קהל גדול ורבגוני בהתאם למשחקיה, שנערכו כולם באצטדיון הענקי של יוהנסבורג, על גבול סווטו. כבר במשחק הראשון ראו 80 אלף אוהדים את המארחת מביסה 0:3 את קמרון המהוללת. נצחון 0:1 על אנגולה משער של וויליאמס הבטיח את העליה לרבע הגמר, ודרום אפריקה הפסידה במשחק לפרוטוקול למצרים 1:0. בשלב זה כבר צפו במשחקיה כמעט רבע מיליון איש, ולא היה ספק כי הקהל מקבל בהתלהבות עצומה את שובו של הכדורגל הבינלאומי למדינה, ממש כפי שאירע שנה קודם לכן בגביע העולם בראגבי.

כעת ציפה למארחת משחק קשה נגד אלג'יריה. הגנת ה"שועלים" נפרצה רק בדקה ה-72 מנגיחה של הבלם פיש. בדקה ה-84 השווה טארק אל עזיזי, אולם תוך דקה אחת הרגיע קשר קוצ'אליספור הטורקית, ג'ון "שוס" מושויו, את הקהל המקומי עם שער נצחון. חניכיו של בארקר המשיכו לחצי הגמר למפגש עם "הכוכבים השחורים" מגאנה, הלוזרים הנצחיים של היבשת. בניגוד לדרום אפריקה, הורכבה גאנה רובה ככולה משחקני קבוצות אירופיות, חלקן בכירות. היו שם אנת'וני יבואה, חברם של מסינגה וראדבה מלידס, שהספיק כבר לככב בפרנקפורט הגרמנית ולהפוך למלך השערים של הבונדסליגה; הבלם המצטיין של באיירן מינכן, סמואל קופור; קשר קובנטרי, ניי לאמפטי; ומעל כולם – עבאדי אייוו, שהצעיד את מארסיי לזכיה ההיסטורית בליגת האלופות, וקיבל מנשיא גאנה – לא פחות – את הכינוי "פלה" כאות כבוד על יכולתו המופלאה (שני בניו, ג'ורדן ואנדריי, משחקים כיום בהתקפת מארסיי). פער הרמות נראה בלתי ניתן לגישור.

אבל על המגרש, לעיני 80 אלף הצופים ועם כל "אומת הקשת" מאחוריהם, התעלו שחקני דרום אפריקה והציגו את משחקם הגדול ביותר. מושויו הבקיע כבר בדקה ה-22; הגנאים ההמומים עלו למחצית השניה עם הסכין בין השיניים – ובטרם הספיקו למצמץ כבר ספגו את השני מרגלי שון בארטלט, שחקן קולורדו מהליגה האמריקנית; מושויו המשיך את כושרו המצויין עם שער נוסף בדקות הסיום.

לאחר ההישג המדהים מול הגנאים העדיפים, היה הגמר אנטי קליימקס של ממש. האצטדיון התמלא שוב לחגיגה של אליפות שלא היה ספק כי תגיע. היריבה תוניסיה היתה חלשה בהרבה מגאנה, ואף שהתגוננה בעקשנות נכנעה לבסוף לשני שערים של וויליאמס שנכבשו תוך שתי דקות אחרי ההפסקה. בפעם השניה תוך שנה זכה הנשיא מנדלה להעניק גביע בינלאומי לקפטן לבן של הנבחרת – הפעם היה זה טובי. מנדלה לא יכול היה לבקש יותר: הן הנבחרת המייצגת של הלבנים והן זו של השחורים הביאו הישגים היסטוריים זמן קצר ביותר לאחר בחירתו לנשיאות. תחושת האחווה והאופטימיות מצאו ביטוי אופייני במיוחד בעיתון המוביל של האפריקנרים, ה"בילד": לראשונה אי פעם הציב כותרת הקשורה לכדורגל בעמודו הראשון, ולראשונה אי פעם היתה הכותרת לא באפריקנרית, אלא בשפת הזולו: "ייבו בפאנה בפאנה" – "יופי חבר'ה!". וכפי שהזכיה ב-95' העניקה ללבנים ובעיקר לאפריקנרים תחושת בטחון בסיסית בעתידם בעידן החדש, כך היתה הזכיה ב-96' מקור של תקווה עבור הרוב השחור.

"יומני היקר, היום התחלנו את העונה נגד טמפה ביי. בשבוע שעבר איזה עיתונאי ****** שאל אותי מה התכניות שלי לעונת הרוקי. עניתי לו שאני הולך לקרוע את הליגה. הוא צחק. הוא לא מבין שאני קורע כשאני רוצה לקרוע ואת מי שאני רוצה לקרוע.

טמפה הלוזרים אמנם לא דילגו עליי בדראפט, אבל הם ויתרו מראש על האפשרות לבחור אותי כשהעבירו את הבחירה שלהם בסיבוב הראשון לאוקלנד. אני לא מבין איך מישהו יכול לוותר מראש על האפשרות לבחור אותי! הם בטח שמעו את כל הפרשנים האפסים ה******** שאמרו שיש לי בעיות באישיות. לי יש בעיות באישיות?! הראיתי להם מה זה בעיות באישיות! כבר במחצית הראשונה הורדתי להם שני ט"ד על הראש, אחד של 48 יארד והשני של 31 יארד. התופס הזקן שלנו, קרטר, תפס גם שניים, אבל רק לטווחים קצרים. הוא גם נורא מכוער, ובכלל צריך להגיד תודה שהוא זוכה לשחק עם אחד כמוני שניה לפני שהוא עובר לבית אבות. הק"ב שלנו, איזה ג'ינג'י לבן שנראה כמו עובד עיריה, חייך כאילו הצליח לרמות את הקזינו. יש לי כבר 95 יארד אחרי משחק אחד, ובכלל נראה לי שכל הסיפור הזה של פוטבול מקצועני הולך להיות הרבה יותר קל ממה שאמרו לי במרשל."

(מתוך יומנו של רנדי מוס)

משחק הבכורה של רנדי מוס בליגה הסתיים בתוצאה 7:31 והבהיר לקהל במטרודום כי לכל הפחות מחכה לו בידור טוב במשך כל העונה. הרוקי נהנה מיתרון עצום בגובה, כח, מהירות, טכניקה, זריזות ומיקום על כל שחקן הגנה שהתייצב מולו, וג'ונסון לא היסס לנצל את המיס-מאץ' הבולט ולהתעלל בהגנת ה"טמפה 2". נראה היה שגם הגנת "קאבר 4" לא תצליח לעצור את המפלצת החדשה של הווייקינגס, בעיקר כאשר עמדו לרשותו של ג'ונסון מטרות נוספות ברמתם של קרטר וריד.

שבוע לאחר מכן ניצחה מינסוטה בקרב נטול הגנות את הראמס 31:38 באולמם החדש. היה זה עוד אחד מ-11 (!) המשחקים באותה עונה שהקבוצה שיחקה תחת גג, והתקפת המסירה המשודרגת שלה פרחה בתנאים הנוחים. במהלך המחצית השניה נראה היה כי הווייקינגס נקלעו למשבר מוקדם, כאשר ג'ונסון נפצע ויצא; אולם קנינגהאם המנוסה מילא את מקומו ללא קושי ואף מצא את קרטר לט"ד המכריע. בשני המשחקים האלה היה חלקו של אנדרסון מינימלי (שער אחד בכל משחק), והוא התרכז בעיקר בבעיטות בונוס.

לקראת המשחק השלישי, בבית מול דטרויט, התברר כי פציעתו של ג'ונסון חמורה דיה להשביתו לכמה שבועות לפחות. קנינגהאם קיבל את מושכות ההתקפה דרך קבע ופתח בעונתו הגדולה ביותר כמוסר, גדולה בהרבה אפילו מעונת ה-MVP שלו ב-90'.

ההתחלה היתה קשה. הגנת דטרויט, בכיכובו של האנד רוברט פורשר, הצליחה להגביל את משחק האוויר של המארחים. הבועט הנסון העלה את הליונס ליתרון 0:6, ואז נכנס אנדרסון לפעולה. הדרום אפריקני הוותיק הבקיע שני שערים ברבע השני ושניים ברבע השלישי, כשביניהם הצליח קנינגהאם לשבור את הקרח עם ט"ד למוס ברד-זון. אנדרסון הוסיף שער חמישי ברבע האחרון והנצחון 6:29 נרשם על שמו. הקהל הביתי, ההנהלה ודניס גרין החלו להבין איזה נכס הגיע לידיהם.

כעבור שבוע יצאה מינסוטה סוף סוף אל האוויר הפתוח וביקרה בסולג'ר פילד העתיק של שיקגו. קנינגהאם כיכב במשחק השקול עם ארבע מסירות ט"ד, שלוש מהן ארוכות טווח, כולל פצצה של 67 יארד לרוברט סמית'. אנדרסון הוסיף טיל משלו מטווח 50 יארד. ט"ד של קרטר ברבע השלישי העניק לאורחים את היתרון, והנצחון הובטח עם ט"ד של מוס.

מסע משחקי החוץ נמשך בלמבו פילד. לוח המשחקים המשיך לעבוד לטובת מינסוטה, כאשר שני משחקי החוץ הקשים שלה במגרשים הפתוחים של בית המרכז שובצו לעונת הסתיו הנוחה ולא לחורף הקשה. קנינגהאם הביס שוק על ירך את ברט פארב, שלא הצליח לעשות דבר נגד הגנת מינסוטה. הק"ב האורח מסר שוב לארבעה ט"ד, שלושה מהם לטווח ארוך ושניים מאלה – לרנדי מוס, הסנסציה מס' 1 בליגה. אנדרסון הסתפק בשני שערים כשהמשחק היה גמור, ומאמן גרין ביי מייק הולמגרן הוריד את פארב לספסל ברבע הרביעי, כשמחליפו דאג פידרסון ממתן מעט את ההשפלה עם שני ט"ד בגארבג'-טיים. מינסוטה ניצחה 24:37 ויצאה לשבוע החופש שלה עם מאזן 0:5 מרשים, ומקום ראשון בבית המרכז, עם נצחונות על כל ארבע יריבותיה לבית – שניים מהם בחוץ!

אנדרסון נהנה מאד מהפתיחה החלומית של קבוצתו החדשה, ולאחר חמישה משחקים עמד מאזנו על 11 שערים מ-11 נסיונות.

הבועט בן ה-39 לא היה הדרום אפריקני היחיד שזכה להצלחה יוצאת דופן בארה"ב באותה תקופה. בנובמבר 98' יצא למסכים סרטו של וודי אלן, "סלבריטי", עם קנת' בראנה בתפקיד הראשי. בראנה נכנס לנעליו של וודי אלן השחקן בסרט זה, שכן הבמאי חש שהוא כבר זקן מדי לתפקיד, וניסה לחקותו כמיטב יכולתו. הוא גילם עתונאי המנסה לתפקד בחברה אחוזת אובססייה לסלבריטאים – יהיו אשר יהיו. מובן כי סרט כזה מחייב נוכחותה של לפחות "סופר מודל" אחת, ולתפקיד זה בחר אלן בשחקנית האפריקנרית שרליז ת'רון.

ת'רון התגלתה לצופים האמריקנים בסרט "יומיים בעמק" – אחד מעשרות סרטים שניסו לשחזר את נוסחת ההצלחה של "ספרות זולה", עם שילוב של מספר סיפורים נפרדים המתחברים בנקודות השקה מפתיעות. הסרט נכשל, אך הקהל זכה לראות את ת'רון – בתפקיד כוכבת סקי נורבגית, הלגה סבלגן – כשהיא לובשת "מדי ספורט" מינימליים למדי בסצינת סקס עם ג'יימס ספיידר. יופיה המהפנט של ת'רון, שגדלה בחווה במחוז טרנסוואל במשפחה ממוצא הולנדי-צרפתי-גרמני, הספיק כדי להעניק לה תפקיד "קישוטי" גם בסרט "סניגור השטן" בכיכובו של אל פאצ'ינו כעבור שנה, והיא היתה הבחירה המושלמת עבור אלן לתפקיד הדוגמנית המסחררת את ראשו של העיתונאי.

"סלבריטי" הוכיח כי ת'רון אינה רק "פנים יפות" (שלא לדבר על גוף) אלא גם שחקנית לא רעה בכלל, והוא סידר לה שפע של הצעות עבודה, בדרך להפיכתה לכוכבת העולמית הראשונה שיצאה מדרום אפריקה.

ב-1 ביוני 96', פחות מחצי שנה לאחר הזכיה ההיסטורית בגביע אפריקה לאומות, פתחה הנבחרת של קלייב "הכלב" בארקר בקמפיין חשוב עוד יותר: מוקדמות המונדיאל בצרפת.

מטבע הדברים, היתה הנבחרת שיצאה לדרך מבוססת ברובה על זו שזכתה בגביע. ארנדסה עמד בשער, טובי, פיש וראדבה שיחקו בהגנה, "דוקטור" קומאלו, טינקלר ומושויו בקישור, ובארטלט ומאסינגה בהתקפה. טורניר המוקדמות באפריקה העניק מעבר אוטומטי לשלב הבתים לארבע הנבחרות הבכירות ביבשת: קמרון, ניגריה, מצרים ומרוקו. היתר שיחקו בסיבוב מוקדם בשיטת נוק-אאוט כדי להצטמצם מ-32 ל-16. "בת הזוג" של דרום אפריקה היתה יריבה נוחה: מלאווי הקטנה וחסרת המסורת. במשחק החוץ בעיר בלאנטייר לא נבהלו ה"בפאנה בפאנה" מ-55 אלף הצופים וניצחו 0:1 משער של טינקלר. משחק הבית כבר היה קליל, והסתיים כבר במחצית הראשונה: 0:3 מצמד של בארטלט ושער של פיש.

דרום אפריקה עלתה לשלב הבתים ושובצה למזלה בבית סביר: ללא אף נציגה מארבע הנבחרות הבכירות, וללא תוניסיה או גאנה (ש"קופחו" בהגרלת הבתים ושובצו עם יריבות חזקות). עם יריבות כקונגו, זאיר וזמביה, יכול היה בארקר לראות באופק את מגדל אייפל. הוא נהנה שוב מתמיכה בלתי מתפשרת של הקהל וממשלת מנדלה, שראה במונדיאל עוד אבן דרך סמלית בחזרתה של דרום אפריקה לחיק הקהילה הבינלאומית.

נבחרת זאיר האפורה עשתה חיים קשים ל"בפאנה בפאנה" במשחק הראשון ביוהנסבורג, ב-9 בנובמבר 96'. לבסוף נכנעה לשער של מאסינגה בדקה ה-67. הדרום אפריקנים נסעו ללוסאקה בירת זמביה והצליחו לסחוט 0:0 בהרכב חסר. כעת הגיע הקרב הישיר על ראשות הבית בפואן-נואר נגד נבחרת קונגו, בשורותיה שיחקו כמה ליגיונרים מהליגות האירופיות. אחד מאלה, קשר דיסלדורף מקאמבס יונגה-מוחאני, הדהים את אלופי היבשת עם צמד שערים במחצית השניה. לפתע מצאה עצמה דרום אפריקה מפגרת אחרי קונגו בשלוש נקודות. האם הנסיון המר ממוקדמות המונדיאל בארה"ב יחזור על עצמו?

הקאמבק של ה"בפאנה בפאנה" הוכיח שהזכיה בגביע אפריקה שינתה אותם, הפכה אותם קשוחים ומוכנים יותר. כבר בסוף אותו חודש (אפריל 97') ניצחו בחוץ את זאיר 1:2 משערים של קומאלו ומאסינגה. המשחק נערך בלומה, בירת טוגו, עקב מלחמת האזרחים הקשה שהשתוללה בזאיר. בדרכם לשדה התעופה של לומה שמעו השחקנים ברדיו את החדשות הנפלאות, שכמעט לא האמינו בנכונותן – זמביה הביסה 0:3 את קונגו, ופתחה מחדש את המאבק על העליה. הנס שאירע בלוסאקה הוציא את דרום אפריקה מהבור אליו נפלה אחרי ההפסד לקונגו.

כעת היה על שחקניו של "הכלב" להכות בברזל בעודו חם. הברזל במקרה זה היה נבחרת זמביה, אותה נבחרת שהחזירה את דרום אפריקה לתמונה. זמביה הגיעה ליוהנסבורג ב-8 ביוני והוכתה ללא שמץ רחמים או סימפטיה. מארק וויליאמס, גיבור הזכיה בגביע אפריקה, חזר לסגל ומייד כבש. גם מאסינגה נתן את תרומתו הקבועה, והקשר הדפנסיבי הלמן מחאללה, שזה עתה עבר לשחק בליגה הטורקית (בקייסריספור) פתח את שער האורחים כבר אחרי שמונה דקות.

הכל היה מוכן, אם כן, לקרב על הכסף: קונגו נגד דרום אפריקה, בשוויון נקודות בראשות הבית, ראש בראש ביוהנסבורג, ב-16 באוגוסט 97'. בפעם הראשונה מאז תחילת המוקדמות – ולמעשה מאז גמר גביע אפריקה – התמלאו היציעים באצטדיון הענק ב-80 אלף צופים. לא היו תירוצים: דרום אפריקה התייצבה בהרכב מלא למשחק, כשוויליאמס בעמדת השפן על הספסל. המנצחת נוסעת לצרפת, המפסידה הולכת הביתה, ושוויון מעלה את קונגו, בגלל יתרון במאזן הפנימי (ניצחון ותיקו לעומת תיקו והפסד). המארחים ידעו שאין להם ברירה אלא לנצח: הם לא רצו להתמודד עם אכזבתה של מדינה שלמה, קרוב ל-40 מיליון איש.

ה"בפאנה בפאנה" הסתערה על השער הקונגולזי כבר מהדקה הראשונה, ופיל מאסינגה לא השתהה והעניק למארחים יתרון כבר בדקה ה-14. היה זה שערו הרביעי של מאסינגה במוקדמות, והוא נכנס רשמית לנעליו של וויליאמס כגיבור הנבחרת. הקונגולזים תקפו במאמץ נואש להשוות ולעלות על חשבון המארחים, אך ללא הועיל: פיש הנהיג הגנה שקטה ומאורגנת שסיכלה את כל נסיונותיהם. לאחר המתנה שנדמתה כנצח הגיעה סוף סוף שריקת הסיום, והר הגעש ביוהנסבורג התפרץ באחת: דרום אפריקה, לראשונה בתולדותיה, הגיעה לטורניר הגמר של גביע העולם בכדורגל.

"יומני היקר, שוב שיחקתי היום נגד טמפה, באצטדיון החדש והמוזר שלהם. היתה שם ספינת פיראטים שיורה בתותחים – לא הבנתי מה היא עושה שם ומה הקשר, אז קרטר הסביר לי שבאקנירס הם כמו פיראטים. שחצן!

לא הרגשתי טוב על המגרש היום ושום דבר לא הלך לי. בסוף השגתי רק 52 יארד עלובים. במחצית השניה קנינגהאם הפסיק למסור לי, וחיפש בעיקר את ג'ייק ריד, התופס שהדחתי מההרכב. איכשהו זה הצליח לו, למרות שהיה ברור שזו טעות, כי אני הייתי מתאושש ומשחק הרבה יותר טוב ממנו. כשהבנתי מה הולך הפסקתי לרוץ את כל המסלולים שלי כי לא ראיתי טעם. והם באמת ניצחו אותנו, למרות הכל, רק ב-3 נקודות. פעם ראשונה שאני מפסיד, וזה לא עשה לי מצב רוח טוב...

אחרי המשחק ריד – נראה שהתנפח לו קצת השכל מאז הקיץ – תקף אותי וטען שאני לא יודע להשתלב בקבוצה. צחקתי, אבל הסברתי לו שאינני משוחח עם שחקני ספסל, כי זה מתחת לכבודי. שלא יבלבל את המוח בכל מקרה: אני משחק כשאני רוצה לשחק!"

(מתוך יומנו של רנדי מוס)

עם שובם מהמנוחה הוכיחו הווייקינגס מייד כי הפתיחה החזקה של העונה לא היתה מקרית, והמשיכו בדיוק מהמקום בו הפסיקו. הפעם היתה וושינגטון בתפקיד שק האגרוף. אנדרסון הבקיע שני שערים מטווח של יותר מ-40 יארד, וצפה מהצד בהתקפה מאוזנת ודורסנית עם שלושה ט"ד על הקרקע (שניים של הורד) ושניים באוויר. תוצאת הסיום היתה 7:41. במאזן 0:6 המשיכה הקבוצה לדרוס את יריבותיה, ושבוע לאחר המשחק בפדקס פילד חצו את אגם מישיגן והשלימו סוויפ עונתי על הליונס, הפעם 13:34. שוב היה זה הנסון מדיטרויט שהבקיע ראשון, ושוב היה זה אנדרסון שהחזיר אותו לקרקע המציאות, עם שני שערים שהביאו לשוויון 13 – ומאותו רגע לא הביטה הקבוצה לאחור, עם שלושה ט"ד ללא מענה.

במאזן 0:7 ספגו הווייקינגס את הפסדם הראשון בטמפה, באצטדיון ריימונד ג'יימס שיצא זה עתה מהניילונים. לראשונה הצליחה הגנת הטמפה 2 להאט את התקפת המסירה של מינסוטה ולנטרל את הרוקי מוס. אנדרסון שמר על מאזנו המושלם עם שני שערים, וכעת עמד לפני רצף של שלושה משחקי בית במטרודום. מינסוטה ניצחה את הסיינטס בזכות ט"ד של הורד בדקות הסיום, קרעה את סינסינטי במשחק בו נקם מוס בקבוצה שדילגה עליו פעמיים בדראפט עם ט"ד של 61 יארד, ואז השלימה סוויפ עונתי על גרין ביי, כאשר קנינגהאם ופארב משחקים פינג-פונג מסירות ט"ד במחצית השניה – וקנינגהאם צוחק אחרון עם עוד פצצה למוס (הפעם 49 יארד).

בסיום הרצף עמדה מינסוטה במאזן 1:10, והמאזן הפנימי שלה מול דטרויט וגרין ביי – כמו גם הניצחון בשיקגו – הבטיחו לה למעשה את ראשות הבית ו(עוד) מקום בפלייאוף. נותרו לה חמישה משחקים תוך חודש, מתוכם שלושה בחוץ. בשלב זה הבחינו האוהדים והעיתונאים כי מלבד עונת השיא הפנטסטית של קנינגהאם – שהפך במטרודום מק"ב רץ למוסר מחונן – והישגיו הבלתי נתפסים של מוס, הנשק ההתקפי המסוכן ביותר בליגה כולה, היה שחקן נוסף שהתעלה על עצמו. גארי אנדרסון עמד באותו זמן על 20 שערים מ-20 נסיונות, ונראה בדרך לשבירת שיא הדיוק העונתי (של עצמו) מעונת 93'. הבועט המקסיקני של הראמס, טוני זנדחס, אמנם עבר עונה שלמה ללא החטאה בשנת 91', אולם הוא בעט רק 17 פעמים באותה עונה, פחות מהמינימום הנדרש לקביעת שיא עונתי. אנדרסון, כבר לאחר 11 משחקים, הגיע למאזן עדיף על זה של זנדחס; האם יצליח לשמור עליו בחודש האחרון, המכריע, של העונה?

לאחר שהבטיחה נבחרת דרום אפריקה את העפלתה למונדיאל בצרפת באוגוסט 97', החלה לקיים משחקי הכנה לקראת טורניר הגמר הראשון בתולדותיה. סדרה של כשלונות במשחקים אלה יצרה פער ציפיות בלתי נסבל בין האופוריה שאפפה את המדינה בעקבות הישגי השנתיים האחרונות לבין המציאות. המאמן בארקר, שהוביל את הנבחרת לכל הישגיה, שילם את מחיר הלחץ מהרחוב ופוטר במפתיע, חצי שנה לפני המונדיאל. בפתח עמד גביע אפריקה, בו היתה הנבחרת אמורה להגן על תוארה – והיא ללא מאמן.

ההתאחדות פנתה לבעלי קבוצת ג'ומו קוסמוס, הלא הוא אפרים "ג'ומו" סונו, האליל המקומי משנות השבעים, בבקשה להציל את המצב. כבעלים/מאמן של קוסמוס (שם שנתן לה סונו כמובן, לזכר קבוצתו האמריקנית) היה שחקן העבר אחראי לגילויים וטיפוחם של כשרונות רבים, כולל שלושת כוכבי הנבחרת – מארק פיש, הלמן מחאללה ופיל מאסינגה. הוא הכיר היטב את כל שחקני הסגל, וראה בהצעה הזדמנות נדירה לחוות את הכדורגל הבינלאומי – מה שנמנע ממנו כשחקן. הוא גם לא התעלם מהצדק הפואטי שבאימון קבוצה רב-גזעית, לאחר שנאלץ לשחק מעבר לאוקיינוס בשעתו רק משום צבע עורו. סונו מונה למאמן זמני לצורך גביע אפריקה, "ואחר כך נראה".

הטורניר נערך הפעם בבורקינה-פאסו, הרחוקה שנות אור מהארגון ומהאצטדיונים הענקיים של דרום אפריקה. בקושי רב הצליחה ההתאחדות המקומית "לגרד" שלושה מתקנים סבירים-מינוס לאירוח המשחקים. מי שצפה באותו טורניר נידח, אנטי-קליימקס מוחלט לאחר החגיגה ביוהנסבורג שנתיים קודם לכן, זוכר משם במיוחד את רכבי פינוי הפצועים מהמגרש – שלא היו אלא אופנועים ישנים מהתקופה הקולוניאלית שהולחמו בגסות לעגלות שטוחות.

הנבחרת של סונו שובצה בשלב הבתים יחד עם חוף השנהב המפתיעה, אנגולה ונמיביה – האחרונה יריבה פיקנטית מבחינה היסטורית אך לא ממש בתחום המקצועי. משחקיה נערכו לפני מספר צופים זעום בהשוואה למשחקים ב-96', והנבחרת לא שחזרה את היכולת הגבוהה שהציגה בעזרת האדרנלין שסיפק הקהל הביתי. שני המשחקים הראשונים הסתיימו בתיקו, כשמחאללה מבקיע פנדל נגד חוף השנהב – רק שער אחד ב-180 דקות. למזלם של ה"בפאנה בפאנה" החליט סונו להרכיב למשחק השלישי את החלוץ הצעיר של אייאקס, בנדיקט "בני" מקארת'י בן ה-20. מקארת'י התעלל בשכנים מנמיביה עם רביעיה, ולאחר שחוף השנהב ניצחה את אנגולה – עלתה דרום אפריקה לרבע הגמר מהמקום השני בבית.

היריבה הראשונה בשלב הנוק-אאוט היתה מרוקו החזקה, אולי הנבחרת האירופית ביותר בטורניר, שבהרכבה שחקנים מהליגה הספרדית, הפורטוגלית, הצרפתית, ההולנדית והגרמנית, ובראשם בלם לה קורוניה נור-א-דין נאייבט. במשחק שסימל את חילופי המשמרות בנבחרת ניצחו ה"בפאנה בפאנה" 1:2 משערים של מקארת'י ודייוויד נייאת'י, שחקן סנט גאלן השווייצרית. סונו הצליח להחדיר בשחקניו הצעירים – עדיין תחת השפעת פיטוריו הפתאומיים של בארקר – בטחון ביכולתם לשחזר את ההישג מלפני שנתיים, והדבר בא לידי ביטוי במשחק נגד נבחרת עדיפה בהרבה על הנייר.

בחצי גמר מוזר, לעיני 4,000 צופים בלבד באצטדיון המכיל 40 אלף, התייצבה דרום אפריקה מול נבחרת שזה עתה התמודדה מולה במוקדמות המונדיאל – זאיר. אלא שכעת נקראה המדינה "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו", בעוד אחת מהתהפוכות הבלתי פוסקות של מלחמת האזרחים האינסופית. כמו בלומה לפני כשנה, גם הפעם הסתיים המשחק בתוצאה 1:2 ל"בפאנה בפאנה". המשחק היה שקול יותר מקודמו, ולאחר 90 דקות היתה התוצאה 1:1 (מקארת'י הבקיע). רק בדקה ה-112, עמוק בתוך ההארכה, הכריע מקארת'י את המשחק בשערו השביעי בטורניר, ושלח את נבחרת "הקשת" לגמר שני ברציפות.

כאן הסתיים הקמפיין להגנה על התואר בטון צורם. היריבה בגמר היתה "מלכת" גביע אפריקה, מצרים, שלאורך השנים ביססה מעמד-על בטורניר, ומחזיקה כיום בשיא הזכיות בו. המצרים באו רעבים, לאחר הפסקה של 12 שנה מאז זכייתם האחרונה, ובעוד כשלונם להעפיל למונדיאל בצרפת עדיין צרוב בתודעתם. מול המוטיבציה היתרה של "הפרעונים" התמוטטה האלופה היוצאת, והפסידה 2:0.

למרות שההגעה לגמר היתה הישג מרשים עבור מאמן שהוזנק לתפקיד ברגע האחרון, לא היה די בכך להעניק לסונו את התפקיד באופן קבוע. המאמן הזמני נשלח הביתה, ובמקומו מונה לקראת המונדיאל פיליפ טרוזיה הצרפתי, "המכשף הלבן", שמזה עשור אימן קבוצות ונבחרות באפריקה, וזה עתה הוביל את בורקינה-פאסו המארחת לחצי גמר גביע אפריקה. סונו שוב מצא עצמו בחוץ, וחלומו לייצג את ארצו במונדיאל – ולו כמאמן – נגנז לעת עתה.

"יומני היקר, היום הראיתי לקאוגירלס העלובים למי יש יותר גדול. במקום לבחור בי במס' 8 הם הלכו על איזה כלומניק מצפון קרוליינה. מי צוחק עכשיו? כבר בדרייב הראשון שרפתי אותם מ-51 יארד. הם חשבו שזה הכל? הצחיקו אותי! עוד ברבע הראשון הספקתי לפוצץ להם עוד ט"ד של 56 יארד בפרצוף. כדי שלא ישעמם לי הבאתי עוד פצצה של 56 יארד ברבע השלישי. לוח התוצאות בחורבה שלהם התפוצץ מעודף מספרים, הם לא ידעו מאיפה זה בא להם. רקדתי מול הפרצוף של הבעלים שלהם כדי שיידע שזו רק ההתחלה, אני ארדוף אותו עד הקבר.

אחרי שגמרתי לקרוע את הצורה לאפסים האלה ולרקוד להם על הכוכב המכוער, שלחתי את אחי אריק למצוא חומר טוב לעשן. החוצפן התלונן, אז הזכרתי לו שרק בגללי יודעים מי הוא, כי הוא שחקן סוג ז' שאם לא היה לו אותו שם כמו שלי היו זורקים אותו מזמן מהקבוצה. קרטר הזקן העיר שאולי טקסס זה לא המקום הכי טוב להיתפס עם ג'וינט. איזה נודניק! הוא לא מבין שאני מעשן כשאני רוצה לעשן?!"

(מתוך יומנו של רנדי מוס)

הישורת הסופית של עונת 98' נפתחה בשחיטה רבתי של האימפריה מדאלאס בטקסס סטדיום. אנדרסון לא נדרש לעשות הרבה בעוד הצגה מדהימה של הצמד קנינגהאם-מוס, כשהרוקי צובר 163 יארד ושלושה ט"ד. גם שלושה ט"ד של אמט סמית' לא סייעו למארחים.

הווייקינגס נכנסו ל"זון" ופתחו בסדרת הצגות לאורך חודש דצמבר שביססו את מעמדם כמס' 1 בליגה כולה, בעיקר לאחר שנסיונה של דנבר להגיע לעונה מושלמת נעצר בג'איינטס סטדיום. ההתקפה תקתקה כמו שעון שווייצרי והפכה את ההגנה לבלתי רלבנטית. קרטר המשיך להוכיח ש"הוא יודע רק לתפוס ט"ד", סמית' רץ כמו קרל לואיס עם הסטרואידים של בן ג'ונסון, הורד עבר לגור באנד זון, ומוס השפיל ורמס כל מי שאתרע מזלו לעמוד בדרכו. במשחק הבית נגד שיקגו תפס הרוקי עוד שלושה ט"ד עם יותר מ-100 יארד. הטבח הסתיים בתוצאה 22:48. כעבור שבוע נסעו הווייקינגס לבולטימור, וביום שקט יחסית של קנינגהאם ("רק" 345 יארד ו-2 ט"ד) היה זה תורו של אנדרסון להשתלט על המשחק. הבועט הדרום אפריקני הבקיע לא פחות משישה שערים ללא החטאה, כולל השער שהעלה את מינסוטה ליתרון – אותו לא שמטה עד לסיום. ההצגה בבולטימור מיקדה את תשומת הלב בעונה המדהימה של אנדרסון, שהגיע למאזן של 29 מ-29 כשנותרו רק שני משחקים לתום העונה. העובדה שהצליח לשמור על המאזן המושלם גם במשחק החורף הראשון שלו הבהירה כי לא מדובר רק בניצול התנאים האידיאליים של המטרודום: משהו מהותי יותר ארע לאורך העונה, משהו שאינו תלוי בתנאים הסביבתיים אלא בהכנה המנטלית של הבועט הוותיק. התקשורת ציפתה בשקיקה לשני משחקי הסיום כדי לראות אם הרצף ייקטע.

הראשון מביניהם, בבית נגד ג'קסונוויל החזקה, הפך להצגה הגדולה ביותר של מינסוטה מאז תחילת העונה. אנדרסון הוכיח כבר ברבע הראשון כי אינו חושש לבעוט מטווח ארוך גם במחיר של סיכון העונה המושלמת: שתי בעיטות מ-48 ו-53 יארד העלו את המארחים ליתרון 0:6. לאחר ההפסקה השתחררה התקפת הווייקינגס ועלתה ליתרון בלתי נתפס של 3:50 נגד קבוצה שעמדה לזכות באליפות הבית שלה. הפער היה כה גדול עד שגרין החזיר לעניינים את בראד ג'ונסון המחלים מפציעתו, כדי לשמור את קנינגהאם רענן לפלייאוף. ג'ונסון הוסיף שמן למדורה עם ט"ד לקרטר, ואנדרסון קינח עם שער של 44 יארד – הטווח הקצר שלו באותו משחק...

הניצחון הגדול 10:50 הבטיח למעשה למינסוטה את יתרון הביתיות בפלייאוף, אבל הדבר לא הפריע לה לעלות עם רצח בעיניים למשחק האחרון מול טנסי, באצטדיון ונדרבילט הקטן בנשוויל. היה זה משחק החורף השני של אנדרסון במהלך העונה, וגם הפעם לא התרגש מתנאי מזג האוויר (רוחות וטמפרטורה מתחת לאפס) והבקיע שני שערים במחצית הראשונה כדי לשמור את מינסוטה בתמונה. כמו במקרים נוספים במהלך העונה, נכנס קנינגהאם לעניינים במחצית השניה עם מסירות ט"ד לקרטר ומוס, שהבטיחו לאורחים ניצחון מס' 15 – שיא קבוצתי. ברבע הרביעי, כשהווייקינגס ביתרון 16:23, ניגש אנדרסון לבעוט מטווח 30 יארד ולמנוע מהמארחת אפשרות לקאמבק. הקהל החזיק אצבעות להחטאה ראשונה מאז תחילת העונה – אבל הכדור טס אל בין העמודים, וקבע מאזן סופי חסר תקדים בשערי שדה: 35 מ-35. יחד עם 59 בעיטות הבונוס המוצלחות שלו ללא החטאה, סיים אנדרסון את העונה המושלמת הראשונה בתולדות הליגה עם 164 נקודות – שיא עונתי לבועט. אין פלא איפוא שנבחר מייד לאחר מכן, לראשונה בקריירה, לאול פרו – יחד עם הבחירה הרביעית שלו לפרובול.

"יומני היקר, היום ניצחתי את טנסי בחוץ וסגרתי עונה של 1:15. הזכרתי לליצנים האלה שהם בחרו במקומי במס' 16 איזה תופס סוג ד' מיוטה שבקושי יודע איך נראה כדור. אני מס' 1 בפלייאוף ותוך שני משחקי בית אני מגיע לסופרבול וזוכה בלומברדי הראשון שלי מתוך עשרה. אני התופס הרוקי מס' 1 בכל הזמנים, קבעתי שיא העונה כל פעם שעליתי על הדשא, אף אחד לא יצליח לעשות עונת רוקי כזו לעולם.

אני ואריק ישבנו ושתינו שמפניה כשקרטר הגיע ואמר שכדאי שאלך לברך את הבועט שלנו, כי הוא לא החטיא כל העונה ואף אחד לא עשה דבר כזה מאז שדוד המלך חצה את הים לשניים, או משהו כזה... לא התחשק לי אבל הלכתי איתו, שלא יגידו שיש לי בעיות באישיות. בדרך פגשנו את המאמן השמן שלנו שהתרברב איך הוא הוריד 50 פאונד. אמרתי לו 'קואץ', אתה צריך להוריד עוד 100' והמשכתי ללכת עם קרטר.

בסוף הוא הביא אותי לאיזה לבן זקן וגמד שבחיים לא ראיתי וטען שזה הבועט שלנו. אמרתי לו כל הכבוד והוא ענה משהו בשפה זרה. קרטר הסביר לי שזו אנגלית והבנאדם פשוט מדבר עם מבטא מוזר כי הוא בא מדרום אפריקה. איזה קטעים עם קרטר! הוא חושב שבגלל שאני רוקי אפשר לעבוד עליי בעיניים. 'כולם יודעים שבאפריקה אין לבנים' הזכרתי לו, והוא משך בכתפיים ואמר: ' תאמין במה שאתה רוצה להאמין'.

קרטר אמנם סנילי עם רגל אחת בקבר, אבל נראה לי שהוא סוף סוף מתחיל להבין את הפרינציפ..."

*הערת המחבר: תודה לדני מקברייד, וויל פארל, ג'ודי היל ובן בסט, יוצריו של קני פאוורס החד פעמי, על ההשראה ל"יומן".

*בפרק הבא: קטעים מיומנו של פנסיונר שחוק