עשור למשחק ההוא

    עשרה כוכביא

    "רגל אחת בחוץ": מלבד סט. לואיס וטנסי, עוד עשר קבוצות הגיעו לפלייאוף של 1999. עידן מסר עורך לנו היכרות עם היריבות

    עידן מסר

    תסתכלו טוב: זו הקבוצה הכי טובה בארץ, ויש עוד חמש עשרה"

    (מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר, מלך השערים של ישראל במונדיאלים, נתניה 1982/83)

    בשעה טובה הגיעה הסדרה שלנו (אחרי הרבה מבואות, הקדמות ופיתולים) לנושא האמיתי שלה: פלייאוף 99'. תיארנו בהרחבה (מוגזמת לדעת חלק מהמגיבים; לא מספקת לדעת חלקם האחר) את הדרך הארוכה שעשו וורנר ומקנייר עד לרגע בו הצעידו את קבוצותיהם להופעה מחודשת בפלייאוף אחרי הפסקה ממושכת. אך פלייאוף 99' כלל, מן הסתם, עשר קבוצות נוספות, שהיו רחוקות מלשמש תפאורה בלבד. בפרק זה "נתחפש" לכתבה מקדימה של עמיתנו תומר ספירשטיין ("מריחים את הפלייאוף... בדיעבד") ונסקור את כל העשר, כיצד הגיעו למעמד החשוב ומהו המטען שהביאו עמן. מאחר שבסדרה כולה התחלנו כל צמד פרקים עם וורנר, נמשיך בדרך זו, ונתחיל בסקירת החטיבה הוותיקה יותר, ה-NFC.

    הראמס לא היו הקבוצה היחידה בחטיבה שחשה במלוא עוצמתה את בואו של עידן השוויון. שש שנים לאחר תחילתו של העידן החדש בליגה (ההסכם הקיבוצי של שנת 93') מצאו עצמן שתי אימפריות אדירות, הניינרס והפאקרס - מחוץ לפלייאוף. כמוהן גם נציגת החטיבה בסופרבול האחרון, אטלנטה. האימפריה השלישית של העשור, דאלאס, נכנסה רק בדוחק לטורניר. והראמס, כפי שנראה מייד, לא הייתה הקבוצה היחידה שהגעתה לפלייאוף היתה מפתיעה, אם כי שום קבוצה בחטיבה לא ביצעה מהפך בסדר גודל דומה. כמקובל בכתבות מקדימות מסוג זה, נתחיל במדורגת מס' 2 (כי על המדורגת מס' 1 כבר קראתם כמה משפטים...) ונתקדם כלפי מטה.

    (תוכן מקודם)

    השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

    בשיתוף Foody
    לכתבה המלאה
    העידן החדש: הראמס בפלייאוף, הניינרס לא (צילום: AP)

    מס' 2 – טמפה ביי באקנירס

    מאזן: 5:11; אלופת בית המרכז; מאמן: טוני דאנג'י

    בפרק "ורד בשם אחר" תיארנו את המהפך שביצע דאנג'י בטמפה ביי החל מעונת 97'. בשיתוף עם מתאם ההגנה שלו, מונטה קיפין, פיתח דאנג'י את הגנת "טמפה 2", וריאציה ייחודית על הגנת "קאבר 2" הפופולארית. לתפקיד המכריע של הליינבקר האמצעי במערך זה (שעסק בעיקר בהגנה נגד המסירה בטווחים בינוניים) מינה דאנג'י את הארדי ניקרסון, שחקן ותיק שהחל את הקריירה שלו בפיטסבורג אך עבר לטמפה בתחילת עידן השחקן החופשי. על הגנת הריצה הפקיד המאמן שני שחקנים נוספים שהגיעו לקבוצה לפניו: הליינבקר בצד החלש ("וויל"), דרק ברוקס, והסטרונג סייפטי ג'ון לינץ'. על הפס-ראש היה אחראי וורן סאפ בעל הפה הגדול ולצדו התאקל בראד קולפפר והאנד צ'ידי אהנוטו. בניקרסון תמך מאחור הקורנרבק הצעיר רונדה ברבר.

    שחקני הגנת "טמפה 2" היו ככלל קלים ומהירים יותר משחקנים בעמדותיהם בשאר קבוצות הליגה. השיטה העדיפה מהירות על פני מאסה: היא עודדה "תיקול קבוצתי", בו השחקנים מגיעים יחד לנושא הכדור כנחיל דבורים, מה שמבטל את הנחיתות הפיסית שלהם. אפילו שחקן "כבד" כמו סאפ היה אתלטי וקל תנועה בהרבה מהמקובל בעמדת התאקל ההגנתי, מה שכמובן סייע לו בעיסוקו העיקרי: ציד חסר רחמים של ק"ב.

    הקבוצה של דאנג'י היתה קבוצה הגנתית, ברוח מורו ורבו צ'אק נול מפיטסבורג. ההתקפה הורכבה משחקנים שתפקידם היה בעיקר להעביר זמן ולתת להגנה לנוח. בעמדת הק"ב שיחק טרנט דילפר, שכמו כל קודמיו בקבוצה הפיק תוצרת בינונית ומטה במהלכי מסירה. הוא נעזר בסגל תופסים בינוני בהתאם (גם זאת – בהתאם ל"מסורת" של הבאקנירס), שהניסיון לשדרגו באמצעות הרכש מאטלנטה, ברט אמנואל, נכשל בעונה הקודמת. על הקרקע היתה לטמפה ביי קומבינציה מצוינת שידעה לטחון יארדים ולאכול את השעון, גם אם נעדרה מחץ ברד-זון: ווריק דאן קל התנועה רץ באגפים, ומייק אולסטט הכבד והאגרסיבי התפרץ דרך האמצע.

    הבאקנירס 99' היו ללא ספק קבוצתו של סאפ. לאחר שבעונה הקודמת היה "שקט" והסתפק ב-7 סאקס בלבד, מה שתרם לכישלון להעפיל שוב לפלייאוף, התפרץ סאפ בזעם מהרגע הראשון של המשחק הראשון ולא נרגע לאורך כל העונה. מוסרי היריבות רעדו מפחד כל אימת שהיה מתייצב עם היד על הדשא ונדרך לזינוק מול הגארד האומלל שנאלץ לחסום אותו. סנטרים ותאקלים התקפיים התגייסו לחסימה כפולה על "רוצח הק"ב" אך ללא הועיל. כבר במשחק השני של העונה התעלל סאפ בק"ב של פילדלפיה, דאג פידרסון, עם שלוש הפלות - מה שאילץ את המאמן הרוקי אנדי ריד להעלות למגרש את הק"ב הרוקי דונובן מקנאב. התרכזות קו ההתקפה בחסימת סאפ שחררה את צ'ידי אהנוטו לשלוש סאקס משלו. המשך העונה לא היה שונה: סאפ פירק את ה"כיס", דחף את הק"ב למסירות מוקדמות, גרם לארבע השמטות, השתלט על שתיים וסיים עם 12.5 הפלות.

    סאפ התווה את הדרך להגנה כולה, שהתעלתה על עצמה והחזירה את הבאקנירס לפלייאוף בפעם השניה בעידן דאנג'י ובפעם הראשונה מאז המעבר לאצטדיון החדש. הקורנרבק דוני אייברהם התבלט עם שבע חטיפות ושני ט"ד; ברוקס חטף ארבעה כדורים והשיג יותר מ-150 תיקולים; ניקרסון כפה שלוש השמטות; אהנוטו סיים עם 6.5 סאקס. המשחק המעולה של ה"טמפה 2" חיפה על חולשתו של דילפר (שוויון בין ט"ד וחטיפות, רייטינג 76), אך דאנג'י החליט שיכולתו הפושרת של הק"ב הפותח היתה סיכון לקראת הפלייאוף, והחליט לספסל אותו אחרי עשרה משחקים, עם מאזן 3:7.

    להרכב נבעט שון קינג הרוקי, בחירת הדראפט בסיבוב השני מאוניברסיטת טוליין, שהיה בן המקום (יליד סט. פיטרסבורג הצמודה לטמפה). קינג זכה ל"נחיתה רכה" בתחילת הקריירה המקצוענית שלו: ההגנה וצמד הרצים המצוין עשה הכל כדי לגונן עליו. עם הרבה עזרה הגנתית ניצח קינג את מינסוטה בקרב מכריע על ראשות בית המרכז באצטדיון "ריימונד ג'יימס". הוא הוסיף ניצחונות על כל יתר יריבותיה של טמפה ביי בבית המרכז, כולל ניצחון במשחק האחרון של העונה הסדירה בחוץ מול שיקגו. למרות שמימיו לא ראה שלג קודם לכן, עמד קינג במשימה בכבוד, ומסר ב-75% דיוק ורייטינג 109. המשחק הסתיים בתוצאה 6:20 לבאקנירס, הבטיח להם את אליפות בית המרכז לראשונה מזה 18 שנה, והעניק לקינג מאזן של 1:4 בעונתו הראשונה בהרכב.

    טמפה ביי הקדימה את וושינגטון במאבק על שבוע החופש, ועם מאזן 5:11 המתינה ב"ריימונד ג'יימס" למנצחת החזקה יותר במשחקי הוויילד קארד. חברי הגנת "טמפה 2" רצו להוכיח שדצמבר המוצלח שלהם – יוצא הדופן בתולדות הקבוצה – לא היה שיגעון קצר מועד, והפעם ביכולתם להגיע – אפילו עם הק"ב הצעיר ביותר בפלייאוף – רחוק יותר מאשר ב-97'.

    למה כן: הגנת ברזל, משחק ריצה מוצלח, מאמן שהשחקנים משחקים עבורו – כל מה שצריך כדי לנצח בינואר.

    למה לא: ק"ב רוקי! אין צורך להרחיב את הדיבור; תופסים חלשים; היסטוריה מכבידה.

    התחזית: טוב, לא חוכמה... נבטל חלק זה של הסקירה.

    מס' 3 – וושינגטון רדסקינס

    מאזן: 6:10; אלופת בית המזרח; מאמן: נורב טרנר

    כמו הראמס והטייטאנס, הגיעה וושינגטון לפלייאוף לאחר הפסקה ארוכה – במקרה שלה, שש עונות. מאז עזיבתו של המאמן הנערץ ג'ו גיבס, שהצעיד אותה לארבע הופעות בסופרבול מהן שלוש עם סוף טוב, לא הצליחה הקבוצה לשרוד מעבר לסוף דצמבר. לאחר שבעונת 98' השתמשה הקבוצה במחליף טרנט גרין עקב פציעה של ק"ב הפותח גאס פררוט, כמסופר בפרק "אורות אדומים בקצה המנהרה" – החליט המאמן טרנר, שידע היטב כי שעון החול שלו מתקתק, להביא שחקן חופשי בפרופיל גבוה לעונה הבאה, ולבנות סביבו מתמודדת על הפלייאוף. הבחירה נפלה על בראד ג'ונסון ממינסוטה.

    מעטים השחקנים שחוו את שרשרת המכות שעבר ג'ונסון בדרך לעמדת הק"ב של הרדסקינס. בפרק "אורות אדומים בקצה המנהרה" תיארתי את השינוי בקריירה שלו בעקבות משחקו בקבוצת "לונדון מונרקס" בליגה האירופית, וכיצד הצליח להשתלב בהרכב הווייקינגס עם עזיבת וורן מון, לאחר שקודם לכן איש לא התייחס אליו במשך ארבע עונות.

    עונתו השנייה של ג'ונסון בהרכב הווייקינגס כללה את אחת הפציעות המוזרות וחסרות המזל ביותר בספורט העולמי, יחד עם החתך ברגלו של סנטיאגו קניזארס מבקבוק אפטר-שייב מנופץ (שגרם לו להחמיץ את המונדיאל באסיה), ההחלקה של ברנדון מרשל על עטיפת המבורגר (שגרמה לו להחמיץ כמה משחקים) והקפיצה של הבועט ביל (אח של) גרמטיקה בעקבות שער מוצלח, שגרמה לו לקרע ברצועות וגמרה לו את העונה. הפציעה של ג'ונסון היתה מטופשת עוד יותר מהאחרות, משום שאירעה תוך כדי... שינה!

    במהלך עונת 97', עונתו השנייה בהרכב מינסוטה, הוכיח ג'ונסון מדי שבוע כי מאמניו טעו כשהמתינו זמן כה רב לתת לו הזדמנות לפתוח. הוא צבר קרוב ל-3,000 יארד בשלושת רבעי העונה, עם 20 ט"ד ו-11 חטיפות, ברייטינג 86 ו-60 אחוזי דיוק, והוביל את מינסוטה למאזן 4:8, לקראת המשחק המסקרן במטרודום נגד היריבה המושבעת מגרין ביי, לעיני האומה כולה ב"מאנדיי נייט פוטבול".

    בערב שלפני המשחק נרדם ג'ונסון בכורסת הטלוויזיה שלו מול המרקע המהבהב. כשהתעורר בבוקר הרגיש שצווארו נתפס מעט עקב תנוחה לא נוחה של הראש בזמן השינה. הוא קיבל עיסוי בחדר ההלבשה והתלבש למשחק כרגיל. אלא שבמהלך המשחק התברר שהגיד והעצב ש"נצבטו" בצווארו גרמו לו לאבדן תחושה וכוח בזרועו הזורקת, והוא לא הצליח להשלים מסירות עומק, נחטף פעם אחת, מסר ב-50% דיוק, והיה גורם עיקרי לכך שמינסוטה הפסידה. במהלך המשחק הבין המאמן דניס גרין מה קורה ומשך את הק"ב לספסל. אך זה היה כבר מאוחר מדי. ג'ונסון איבד את מקומו בהרכב ליתרת העונה. הק"ב "הרץ" רנדל קנינגהאם תפס את מקומו ושיחק היטב. למרות זאת, החליט גרין להחזיר את ג'ונסון להרכב הפותח לעונת 98'.

    בעונה זו ניסה ג'ונסון למצות את הפוטנציאל שלו אחת ולתמיד. אלא שהפעם נפצע באופן "שגרתי" יותר כבר במשחק השני של העונה והוחלף שוב על ידי קנינגהאם. בעודו משתקם מפציעתו ראה ג'ונסון בעיניים כלות כיצד מחליפו מנהל את ההתקפה החזקה ביותר שידעה הליגה עד אז, עם 556 נקודות ומגוון כלי נשק שבראשם התופס הרוקי הפנומנאלי רנדי מוס. לאחר עונה זו ביקש ג'ונסון לעזוב, כי סבר שלעולם לא יצליח להוביל שוב את הווייקינגס. מינסוטה, מצדה, סמכה על קנינגהאם, שבעונת 98' ביצע קאמבק מרשים לאחר כמה שנים כמחליף, השיג רייטינג 106 ומסר ל-34 ט"ד. ג'ונסון היה ניתן לוויתור וגרין העביר אותו לוושינגטון עבור שלוש בחירות דראפט גבוהות – הרדסקינס, בהנהגת הבעלים החדש והצעיר דניאל סניידר, כבר נואשו ממצב הק"ב שלהם, והחליטו לשדרג את העמדה בכל מחיר.

    כיום, לאחר עשור של נסיון עם סניידר ופעולותיו התמוהות, אולי קשה להאמין, אך העסקה שעשתה וושינגטון התבררה כמהלך מעולה. ג'ונסון חש כמי שיצא מעבדות לחירות וקיבל, סופסוף (בעונתו השמינית!) הזדמנות אמיתית להוכיח מה הוא שווה. בעוד הוא מוביל את הרדסקינס למאזן 6:10 ואליפות בית המזרח, וכאמור מחזיר אותם לפלייאוף לראשונה מאז עידן גיבס, רשם ג'ונסון את עונת ה-4,000 הראשונה שלו, מסר ל-24 ט"ד לעומת 13 חטיפות, וכל זאת ב-61% דיוק ורייטינג 90. בניצחון על הניינרס בקנדלסטיק, שהבטיח את אליפות הבית, הצליח ג'ונסון למסור ל-470 יארד, למרות מזג האוויר הגרוע לחופי המפרץ בשלהי דצמבר.

    ג'ונסון נעזר בעונה מעולה של הרץ סטיבן דייוויס, שהשיג 1,400 ירד ו-17 ט"ד; בפולבק לארי סנטרס, שהתמחה בתפיסה יותר מאשר בחסימה והוביל את הקבוצה בתחום זה; ובתופסים ווסטברוק וקונל, שסיימו עם יותר מ-1,100 יארד כל אחד. בצד ההגנתי של המגרש הסתמכו הרדסקינס על קו הגנה מסיבי בהנהגת הצמד דן ווילקינסון ודיינה סטאבלפילד, ועל צמד הקורנרבקס אולי האיכותי בליגה, שבין חבריו הפרידו לא פחות מ-15 עונות: הרוקי המלהיב צ'אמפ ביילי, והאגדה החיה דארל גרין, שכבר הבטיח את מקומו בהיכל התהילה אך עדיין היה רעב.

    המאמן נורב טרנר, שכמתאם התקפה היה שותף לאליפות הראשונה של דאלאס בתקופת "השלישייה", הצליח בעונתו השישית סופסוף להביא את הקבוצה לפלייאוף, ובכך הציל את משרתו לפחות לעונה הבאה, נוכח דרישותיו הגבוהות של סניידר קצר הרוח, שזה עתה שילם 800 מיליון דולר עבור הקבוצה.

    למה כן: ק"ב עם הרבה להוכיח בכושר הטוב ביותר בקריירה שלו, רץ מעולה לטווחים קצרים ולרד-זון, דארל גרין, הקהל הגדול בליגה.

    למה לא: תופסים חסרי ניסיון בפלייאוף, מאמן חסר ניסיון בפלייאוף, לחץ אטומי מכיוון הבעלים החדש, העדר פס-ראשר דומיננטי.

    מס' 4 – מינסוטה וייקינגס

    מאזן: 6:10; שנייה בבית המרכז; מאמן: דניס גרין

    ומבראד ג'ונסון נעבור לקבוצה שוויתרה עליו. דניס גרין התמנה למאמן הווייקינגס בעונת 92', ולאורך העשור הוכיח את עצמו כמאמן השחור המצליח ביותר (טוני דאנג'י הדיח אותו ממעמד זה רק כעבור כמה שנים). בשבע העונות הראשונות שלו הביא את הקבוצה לפלייאוף שש פעמים, וזאת ללא תלות בזהות הק"ב הפותח (הנה הרשימה: ריץ' גאנון, שון סולסברי, ג'ים מקמהון המזדקן, וורן מון בן ה-40, ג'ונסון עצמו, רנדל קנינגהאם). אלא שלאורך התקופה גם חזר על עצמו דפוס כמעט קבוע בהתנהלות הקבוצה: פתיחה חזקה מאד, התמוטטות בנובמבר, מאמץ נואש בדצמבר להדחק ברגע האחרון לפלייאוף – ובעיטה בישבן בסיבוב הראשון.

    בעונת 98' נשבר הדפוס הזה, כאשר את הקבוצה קנה המיליארדר "רד" מקומבס, ובסיבוב הראשון בדראפט נבחר התופס ה"בעייתי" רנדי מוס. מוס התגלה כיתרון התקפי שלאף קבוצה לא הייתה תשובה עבורו. יחד עם כוכבי ההתקפה הנוספים – קריס קרטר הגדול, ג'ייק ריד, שהפך לתופס מס' 3, התאקל טוד סטוסי, הגארד הנפלא רנדל מקדניאל, הסנטר ג'ף כריסטי, הרץ רוברט סמית', הבועט גארי אנדרסון (עונה מושלמת) וכמובן הק"ב המתקמבק רנדל קנינגהאם – שעטה מינסוטה למאזן 1:15, השיגה, כאמור, שיא נקודות בעונה אחת, ואף הצליחה להתגבר על תסמונת הסיבוב הראשון בפלייאוף, כשלראשונה בעידן גרין הגיעה לגמר ה-NFC.

    חוסר הניסיון (ואולי חוסר הביטחון) של גרין במעמד זה הביא למשחק שבלוני, פחדני ושמרני במחצית השנייה נגד אטלנטה המפתיעה, ואנדרסון החטיא בעיטה ראשונה דווקא ברגע המכריע, מה שאפשר ל"תאומו" מורטן אנדרסן להבקיע מהצד השני ולשלוח את אטלנטה לסופרבול.

    את עונת 99' פתחה, אפוא, מינסוטה מתוך כוונה לעבור את המכשול האחרון. הסגל שהצטיין כל כך בעונת 98' נותר רובו ככולו בקבוצה: קרטר, מוס, ריד, סמית', קנינגהאם, סטוסי, מקדניאל, כריסטי, אנדרסון – כולם המשיכו לעונת 99', מוכנים ומזומנים לשפר במשחק אחד את הישגיהם המדהימים מהעונה שעברה. בהגנה הצטיינו צמד הציידים ג'ון רנדל (137 סאקס בקריירה) וכריס דולמן (150) בעונתו האחרונה, ואת הגנת הריצה הוביל הסייפטי המצויין רוברט גריפית'.

    אך כבר בחודש ספטמבר התברר כי ההנג אובר מהעונה הקודמת תקף לא רק את המשתתפות בסופרבול, דנבר ואטלנטה, גם הווייקינגס נפגעו ממנו. קנינגהאם לא הזכיר במאומה את המוסר המעולה של העונה הקודמת, והוויתור על ג'ונסון נראה פתאום כטעות קשה של מקומבס וגרין. עם 8 ט"ד ותשע חטיפות נפצע הק"ב הוותיק במחזור השישי וסיים את העונה כשהקבוצה במאזן 4:2, כולל שלושה הפסדים בתוך בית המרכז. גרין נאלץ לפנות למחליפו, שהגיע כשחקן חופשי בפגרה: ג'ף ג'ורג'.

    ג'ורג', יליד אינדיאנפוליס ממוצא ערבי (נוצרי-לבנוני), מחזיק בשיא ייחודי ולא רצוי: יחד עם ג'ים אוורט, הוא הק"ב שהפסיד הכי הרבה משחקים בעשור אחד (71). ג'ורג' היה הבחירה מס' 1 בדראפט 90', ונלקח על ידי קבוצת עיר הולדתו, הקולטס. אחרי ארבע עונות כושלות בהן הפגין זרוע אדירה, מכאניקה מושלמת, יסודות ללא דופי וסירוב מוחלט לקרוא את ההגנות ולהתאים את המהלך ההתקפי לנסיבות– עזב כשחקן חופשי ונקלט באטלנטה. למרות שהסטטיסטיקה האישית שלו השתפרה מדי עונה, המשיך לאכזב בטור הניצחונות ובעונתו השלישית בג'ורג'יה דום הסתכסך עם המאמן ג'רי גלנוויל וסופסל. תחנה הבאה הייתה באוקלנד, שם שוב הצטיין והפסיד, ושוב הסתכסך עם המאמן ועם הקיסר אל דייוויס ונחתך בעונה השנייה.

    כך, לאחר תשע עונות בליגה ועם משחק פלייאוף אחד בלבד – בו הפסיד כמובן – הגיע ג'ורג' לספסל מינסוטה כשעל גבו חותמת כמעט רשמית של "באסט". העול של היותו הבחירה מס' 1 בדראפט לא אפשר לו לפתח קריירה סבירה בליגה, ורוב הקבוצות ראו בו לוזר חסר תקנה שלא עמד בציפיות הגבוהות ממנו. אך תודות לפציעתו של קנינגהאם ניתנה לו הזדמנות אחרונה לגאול את עצמו ממעמדו הנחות – וג'ורג' לקח אותה בשתי ידיים.

    הגורל הפגיש את ג'ורג' בעונת 99' עם כל המרכיבים של ההתקפה המצליחה בהיסטוריה, כשכולם עדיין בשיא יכולתם. הוא אמנם עדיין לא למד לקרוא הגנות ולא ידע להיות סבלני עם הכדור ולנהל את השעון, אך הבין היטב כיצד לנצל את סוללת התותחים שהקיפה אותו בהאדל. הוא ניצח שמונה מעשרת משחקיו בהרכב, תוך שהוא מוסר ל-23 ט"ד ורק 12 חטיפות, ברייטינג 94 – הטוב ביותר בקריירה שלו. בשני המשחקים המכריעים בתוך בית המרכז, בחוץ נגד שיקגו ובמטרודום נגד הפאקרס, הפגין ג'ורג' יכולת גבוהה ביותר (הוא שרף את הגנת שיקגו ל-374 יארד ושלושה ט"ד בקור של אמצע נובמבר בסולג'ר פילד). היחלשותו בשני המשחקים האחרונים לא פגעה במינסוטה, שניצחה את שניהם בזכות ההגנה, הקבוצות המיוחדות ומשחק הריצה המשובח. בניצחון האחרון של העונה, בקרב על הכסף נגד דטרויט במטרודום, הצטיין ג'ון רנדל עם שלושה סאקים, והרצים סמית' ולירוי הורד השיגו ט"ד כל אחד. הניצחון הבטיח למינסוטה את המקום הרביעי בפלייאוף ומשחק בית בסיבוב הראשון, נגד דאלאס.

    בסיום העונה השיג סמית' אלף יארד, בעוד הורד רשם 10 ט"ד בריצה; קרטר (90 תפיסות, 13 ט"ד) ומוס (80 ו-11) המשיכו להתעלל בהגנות היריב; וג'ון רנדל הוסיף למאזנו 10 סאקס. רוב השחקנים נכנסו לפלייאוף במומנטום חיובי; רק אנדרסון הוותיק הידרדר מאד במהלך העונה והחטיא 11 בעיטות.

    למה כן: הכלים ההתקפיים המשובחים בתולדות הליגה, רנדי מוס, מאמן עם ניסיון בפלייאוף, רנדי מוס, פס-ראש קטלני, רנדי מוס.

    למה לא: מאמן עם ניסיון של כישלונות בפלייאוף, ק"ב עם ניסיון של כישלונות בכל מקום, בועט שאיבד את הטאץ', הפיוזים במוח של רנדי מוס.

    מס' 5 – דטרויט ליונס

    מאזן: 8:8; שלישית בבית המרכז; מאמן: בובי רוס

    בסדרה "אריות של נייר" סקרתי בהרחבה את התהפוכות בעמדת הק"ב של דטרויט בשנות התשעים. בעונת 99' נעצרה הקרוסלה על שני שחקנים בעמדה זו: גאס פררוט, לשעבר כוכב בוושינגטון וכעת פליט, וצ'רלי באץ' הצעיר, בחירת הסיבוב הראשון בדראפט 98'. באץ' נוסה בעמדת הק"ב הפותח כבר כרוקי, וסיים במאזן 7:5 – סביר לשנה הראשונה, אך לא מספיק כדי להגיע לפלייאוף. המאמן רוס הפיק את הלקחים מהעונה הכושלת והחליט לחלק את העמדה בין שני מוסרים – צעד בלתי שגרתי, בלשון המעטה. השניים שיחקו לעתים באותו משחק, כל אחד בשלבים שונים של ההתמודדות, כאשר פררוט פתח בששה משחקים ובאץ' בעשרה.

    כמובן שתשומת הלב העיקרית של האוהדים הופנתה לא כלפי השחקנים שעלו על המגרש אלא כלפי השחקן שנעדר ממנו – גיבור העל של דטרויט, גדול שחקניה בכל הזמנים, הרץ בארי סנדרס. בתום עונת 98' והכישלון להעפיל לפלייאוף נמאס לסנדרס לשאת על גבו את הקבוצה, בה כיכב במשך עשור שלם. הוא שלח פקס לעיתון "וויצ'יטה סטייט איגל" שבמקום הולדתו, בו הודיע על פרישה בגיל צעיר יחסית וטרף את קלפיו של רוס.

    בובי רוס לא היה מאמן ירוק וחסר נסיון: בסן דייגו כבר הספיק להוביל קבוצה לסופרבול היסטורי, וגם את דטרויט הביא לפלייאוף בעונתו הראשונה. הוא לא נבהל מהאתגר, שכנע את השחקנים שהקבוצה גדולה יותר מכל שחקן – אפילו מסופרמן כמו סנדרס, והחזיר אותם ליסודות הניצחון בליגה: הגנה קבוצתית, שליטה בשעון והצלחה בדאון שלישי. התקפת ה"ראן אנד שוט" שאפיינה את הקבוצה בעידן המאמן וויין פונטס, בוטלה על ידי רוס לטובת התקפת "החוף המערבי", אף שלקבוצה לא היו כלים אידיאליים להתקפה שפיתח ביל וולש.

    לאחר פתיחת עונה של 2:6, עם המון התלהבות ואמונה – כולל הניצחון הגדול על הראמס הדוהרים, שתיארתי בפרק "הקרקס של קורט" – הגיעה נקודת המשבר. קבוצות הליגה, ובעיקר היריבות בבית המזרח, הבינו את נקודת התורפה שעליה לא תכסה שום מוטיבציה: הליונס לא היו מסוגלים לרוץ. מאותו רגע החזיקו היריבות מערכי "ניקל" ו"דיים" לאורך רוב שלבי המשחק, מתוך ידיעה שקו ההגנה לבדו יספיק כדי לעצור את הרצים החלשים, גרג היל ורון ריברס. השניים השיגו ביחד כ-850 יארד ושני טאצ'דאונים בלבד. הם לא הצליחו לנצל את דלילות ההגנה בקו ההתנגשות ולא הצליחו לאכול את השעון. העומס על באץ' הצעיר ופררוט גבר, אחוזי הדיוק ירדו, ודטרויט הפסידה את כל ארבעת משחקי החוץ שלה בבית המרכז, כשהיא מסיימת את העונה עם ארבעה הפסדים רצופים, כולל המשחק אותו תיארתי במטרודום. למזלה של דטרויט, הייתה זו עונה שבה האימפריות של החטיבה הפגינו יכולת חלשה, ומאזן 8:8 הספיק לא רק לפלייאוף, אלא גם כדי להקדים את דאלאס בשובר שוויון ולקבל את המקום מס' 5, שהעניק נסיעה לוושינגטון במקום חזרה למטרודום בתוך שבוע.

    רבים רואים בעונת 99' את הישג האימון הגדול ביותר של רוס: העובדה שהצליח להתגבר על עזיבת השחקן מס' 1 של הקבוצה, ולמעשה להגיע להישג טוב בהרבה מזה של העונה הקודמת - מהווה נקודת ציון משמעותית יותר בקריירה שלו מאשר ההגעה לסופרבול עם הצ'ארג'רס.

    באץ' ופררוט חברו יחד ליותר מ-4,000 יארד (שהתחלקו ביניהם כמעט שווה בשווה), 22 ט"ד ו-14 חטיפות. עקב פציעה ונסיגה ביכולת של התופס העיקרי בעשור החולף, הרמן מור, הובילו את הקבוצה התופסים ג'וני מורטון וג'רמיין קרוול, עם 80 תפיסות כל אחד. קרוול היה איום העומק העיקרי עם קרוב ל-1,350 יארד. על התפוקה הדלה של הרצים כבר דיברנו, ואת ההגנה הוביל האנד המעולה רוברט פורשר, עם 15 הפלות ק"ב. הסייפטי רון רייס חטף חמישה כדורים.

    למה כן: הניסיון של רוס, פס-ראש מצוין, אלמנט "אף אחד לא האמין שנשרוד את עזיבת סנדרס".

    למה לא: סגל דל בכישרון ובהישגים, משחק ריצה פיקטיבי, היעדר מנהיגות על המגרש.

    מס' 6 – דאלאס קאובויס

    מאזן: 8:8; שנייה בבית המזרח; מאמן: צ'נדלר "צ'אן" גיילי

    הקאובויס היו ללא עוררין הקבוצה המצליחה של העשור בליגה כולה. לאחר כישלונות בשנות ה-80, קנה את הקבוצה ג'רי ג'ונס והוביל אותה לחידוש ימיה כקדם, בחזרה למעמד "הקבוצה של אמריקה" (או "העגלה של אמריקה" כדברי השדר ג'ים רום, שהתייחס לטרמפיסטים הרבים שעלו על גל ההצלחות שלה). בהנהגת "השלישייה" הנפלאה – הק"ב המחושב טרוי אייקמן, הרסיבר הפיסי והמנהיג על המגרש מייקל ארווין, ומלך הריצה של כל הזמנים אמט סמית' – דהרה הקבוצה להישגים חסרי תקדים אפילו עבורה: חמש אליפויות בית, מהן ארבע רצופות; שמונה הופעות בפלייאוף בתשע שנים, מהן שש ברציפות; 12 ניצחונות פלייאוף; ארבע הופעות רצופות בגמר החטיבה; ושלוש זכיות בסופרבול – תוך ארבע עונות. הישגים אלה מקבלים ערך מוסף אם נזכור שהושגו מול קבוצות על, בעיקר ב-NFC: הניינרס, הפאקרס, הרדסקינס בעידן ג'ו גיבס, וגם נגד יריבות קשות ביותר ב-AFC: בפאלו של מארב לוי ופיטסבורג של ביל קווהר.

    אך לאחר ההפסד בפלייאוף 96' לקרוליינה המפתיעה, התקשתה דאלאס לשחזר את הישגיה מהמחצית הראשונה של העשור. היא החמיצה את הפלייאוף בעונת 97', הפסידה באופן משפיל ביותר לשטיח המסורתי שלה, אריזונה קרדינלס, בפלייאוף 98' – ועוד במשחק ביתי! - ובעונת 99', עונתה האחרונה של "השלישייה", הציגה יכולת בינונית וחוסר התלהבות. סופו של עידן הגיע, והקאובויס כאילו ידעו זאת. הם ראו את יריביהם המסורתיים על תואר האליפות, הניינרס והפאקרס, מתרסקים ומושפלים, וכל שיכלו לעשות היה לשרוד במאבק הפלייאוף, כשהם נראים כצל של הקבוצה הדומיננטית שהיו.

    הנחמה היחידה שהייתה לאוהדי דאלאס בעונת 99' היתה סוויפ יוקרתי על היריבה השנואה ביותר, וושינגטון. כבר במחזור הפתיחה הגיעו הקאובויס לאצטדיון קוק (כיום "פדקס פילד") הענקי בפרברי הבירה, ושרדו שוט אאוט מטורף. הזמן החוקי הסתיים בתוצאה 35:35, לאחר שטרוי אייקמן נראה כמו הק"ב מהימים הטובים עם ארבעה ט"ד, שניים מהם לארווין בקאמבק של 21 נקודות ברבע האחרון (סמית' הוסיף ט"ד על הקרקע). בהארכה הוסיף אייקמן ט"ד חמישי ומכריע לרג'יב "רוקט" איסמעיל למרחק 76 יארד, ולרגע קט חלמו אוהדי הקאובויס על אליפות בית נוספת.

    אלא שכבר באוקטובר התברר שהנסיגה של דאלאס ממשיכה. היא הפסידה ביתר משחקי החוץ שלה בבית המזרח, כשבכל אחד מהם השיגה מקסימום 10 נקודות; והפסידה שלושה מארבעת המשחקים נגד יריבות מה-AFC מזרח. ארווין נפצע במשחק הרביעי (ב"ווטרנס סטדיום" האיום של פילדלפיה, יימח שמו וזכרו) וסיים את העונה והקריירה, מה שפירק סופית את "השלישייה" והשאיר את דאלאס עם תופס משמעותי בודד, איסמעיל. שחיטה של הרדסקינס במשחק הגומלין בטקסס סטדיום לא עזרה: הקאובויס הפסידו בסופרדום לסיינטס החלשים, במשחק שבעונות הקודמות היו מנצחים בהילוך שני, והצליחו לתפוס את הרכבת האחרונה לפלייאוף רק בניצחון ביתי על הג'איינטס במחזור הסיום. במשחק זה הציל הבועט בן ה-43, אדי מרי, את המארחים עם ארבעה שערים. סמית' דאג להתקפה עם 122 יארד, אך באות מבשר רעות לא הצליח להשיג ט"ד ברד-זון.

    הניצחון הקשה העלה את הקאובויס למאזן 8:8, ןלמקום האחרון בפלייאוף. הגמול היה נסיעה למטרודום בניסיון אחרון לשמור על המעמד שבנתה הקבוצה לאורך העשור כולו.

    אייקמן סיים את העונה עם מספרים בינוניים למדי: פחות מ-3,000 יארד, 17 ט"ד ו-12 חטיפות. הרייטינג (81) והדיוק (59%) היו נמוכים יחסית, והשפעת היעדרו של ארווין – המטרה האמינה ביותר שלו מאז הגיע לליגה – הורגשה היטב. איסמעיל הגיע ל-1,100 יארד עם שישה ט"ד, אך מלבדו לא הייתה שום מטרה איכותית בהתקפה האווירית. רק סמית' נותר כוח משמעותי בהתקפה, עם 1,400 יארד, 11 ט"ד על הקרקע ועוד שניים באוויר. בקו ההתקפה המהולל של דאלאס שיחקו לארי אלן ואריק וויליאמס הוותיקים עם התאקל השמאלי הצעיר פלוזל אדמס, והקבוצה החזירה "הביתה" את הסנטר מרק סטפנובסקי, שזכה עימה בשתי אליפויות ואז יצא לגלות ביוסטון/טנסי. ההגנה הייתה צעירה יחסית: בשביעייה הקדמית רק התאקל צ'אד הנינגס היה שותף לאליפויות של "השלישייה", אבל בסקנדרי שיחקו עדיין שלושה אלופים: הסייפטי המעולה דארן וודסון, הקורנרבק קווין סמית', והסופרסטאר דיון "פריים טיים" סנדרס, שזכה באליפות האחרונה. את ההגנה הנהיג הליינבקר המצויין דקסטר קוקלי, מכונת תיקולים למרות ממדיו הצנועים, שידע גם להגן נגד המסירה (ארבע חטיפות).

    למה כן: שלושה שחקני היכל התהילה בהתקפה (אייקמן, סמית' ואלן) ואחד בהגנה (סנדרס), קו ענקי, מסורת.

    למה לא: מאמן וירטואלי (לא לחינם נמנעתי מלהזכירו בגוף הסקירה), "אווירת סוף קורס", היעדר תופסים, פס-ראש בינוני מינוס.

    *בפרק הבא: נציגות ה-AFC

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully