1. מעמד חצי גמר הגביע מעולם לא היה בשפל כזה: ערב שני המשחקים החגיגיים העניין ברצפה, ההתרגשות רדומה והמתח, שלא כפוף בדרך כלל למשתתפות באירוע, כמעט ולא קיים. זה המחיר על עונת כדורגל מזוויעה וזו גם הדרך הנכונה והמתאימה לסיים אותה במעמד גמר הגביע, כמובן באצטדיון רמת גן. גמר קלאסי בין מכבי חיפה להפועל תל אביב רק ייצור מקסם שווא ויטשטש את העקבות.
הגרלת הגביע, באורח פלא, שוב יצרה אפשרות לגמר כזה. גמר שיספק סיום סימפטי לעונת משחקים איומה. לאוהד הכדורגל הממוצע שסוגד לגמרים קלאסיים קל להתפתות אחר התנגשות כזו במעמד השיא של העונה, אבל לא בעונה כזו: עונה כזו צריכה להסתיים בגמר בין מ.ס אשדוד לרמת השרון: עם כמות הקהל והצופים ההולמת בטלוויזיה ובמגרש. כבר כעת אנו רואים שתוצאות העונה הזו מתחילות להזיז כמה דברים אצל פרנסי הליגה, שמבינים שעליהם לקחת אחריות על המוצר הזה. גמר עלוב, משמים, מיותר רק יגרום להם לזוז יותר מהר ולנו לא לשכוח כל כך מהר את הכתובת שמתנוססת על הקיר.
2. שייע פייגנבוים מעולם לא זכה ליחס הראוי לאגדה שהוא באמת בהפועל תל אביב. לא מספיק אוהדים של הפועל תל אביב, על כל הרומנטיקה שעל דגלם, מכירים בכך ששייע זה הפועל. הפועל. בלי תל אביב. פשוט הפועל. האיש שבאמת גדל ליד בלומפילד, מלך השערים הבלתי ניתן לערעור של הקבוצה, אחד הגדולים שלבשו אדום ואדם שאוהב את המועדון בלי צל צלו של ספק או אינטרס. הלב שלו ענק וכולו שייך להפועל, הפועל תל אביב.
ליחס הלא מספיק מחבק ומעריך את מהותו של שייע יש כמובן יוצאים מהכלל בקרב אוהדי הפועל תל אביב. אין ספק שליחס הזה יש גם אחיזה הגיונית ביכולות האימון השנויות במחלוקת של האיש או באישיותו העממית, אבל יש בכך גם מעט התנשאות והתכחשות. בעיקר בגלל מה שהוא אמור לסמל עבור המועדון. דמויות קאלט זניחות יותר בהיסטוריה של הפועל תל אביב, סטייל גל הרשליקוביץ' או אחמד מוסא, זוכות להרבה יותר אהבה גם כשהן מחוץ למועדון. לכן, אם חצי גמר הגביע יכול לעשות סוג של חסד מסוים עם רוח הספורט והצדק שהוא נושא עימו תמיד בסתר לפני שהוא מתגלה ברגע האחרון, הוא יכול להגיע עם ניצחון קטן ומתוק שישלח את שייע פייגנבוים לגמר הגביע. וכן, דווקא על חשבון הפועל תל אביב. לא יכול להיות נציג אוטנטי יותר להפועל תל אביב האמיתית בגמר ממנו.
3. "זה פיצוי על עונה שלמה", "התואר הזה ממתיק אחרי כל מה שעברנו", "בכל זאת יצאנו עם תואר חשוב", "העיקר ששימחנו את האוהדים וסיפקנו לנו פיצוי הולם", "מגיע לנו לזכות בכל זאת במשהו אחרי כל התלאות", "ברור שהיינו יכולים להשיג יותר השנה", "אני לא אשכח את הערב הזה בחיים".
אלו כנראה יהיו האמירות במקרה של גמר בין מכבי חיפה להפועל תל אביב. שתיהן בונות על פיצוי, נאחזות בגביע ככסות לכישלון המחפיר העונה. בעונה אחרת זה אולי היה נכון. להפועל תל אביב של העונה שעברה זה בוודאי היה נכון. אבל העונה? לא הפועל תל אביב ובטח לא מכבי חיפה. שתיהן לא עשו כלום העונה בשביל שגביע יציל להן משהו. שתיהן צריכות לסיים את העונה כבר הערב (רביעי). לשתיהן לא מגיע לזכות, או לשכוח מה הן באמת עשו ב-2011/12.
4. אחד הפספוסים הכי גדולים של עונת המשחקים הזו קשור, איכשהו, לקרית שמונה. הקלות שבה ההישג ההיסטורי של האלופה הטריה חלף מעל לראשנו הוא לא רק פועל יוצא של הריב הילדותי בין רן בן שמעו לאיזי שירצקי. מי זוכר בכלל שאך לפני מספר חודשים התרחשה כאן אחת הסנסציות הכי חשובות, הכי מרתקות, הכי מרגשות, שהיו אי פעם בספורט הישראלי. מי שמע, מי יודע. בקושי שבוע אחד של שמחה מזויפת, של סדר יום שונה, של מחמאה מתבקשת אבל עם פרצוף עקום ושלל הערות עוקצניות על משחק אליפות אחד שפוספס וסגנון משחק לא מספיק מלהיב. רק בעתיד הרחוק יותר נבין זאת יותר לעומק.
בכל מקרה, מחזיקת הגביע ההולמת ביותר לאלופה שלנו היא מ.ס אשדוד. וזה לא במובן הציני. אם הליגה הנוראית שהתנהלה העונה סידרה לנו בכל זאת כוח חדש מבין קבוצות דרג הביניים לקראת העתיד, כוח שיחשוש הרבה פחות ממאזן האימה הקבוע בכדורגל הישראלי, גם הגביע יכול לתרום משהו. גביע למכבי חיפה לא יהיה יותר מנקודת ציון היסטורית וגביע להפועל תל אביב לא ייתן שום דבר. גביע לאשדוד יכול לקחת את המועדון השכונתי הזה צעד אחד קדימה. צעד שהוא מסרב לעשות, וסביר להניח שגם לא יעשה גם הפעם. כולנו ראינו מה קרה לקבוצה העונה מאז שהתייצבה במקום השני, בעמדה נוחה להתחרות על התואר המרכזי מול קרית שמונה. אבל מותר עדיין לחלום שאולי הפעם, בצורה קצת מקרית, זה יקרה. אם יש משהו ששווה לחלום עליו בחצאי הגמר הללו, זה תואר למ.ס אשדוד.
