פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        זה מה שמגיע לנו

        אחרי הנאומים המגוחכים של לוזון ונתניהו, הגיע הנאום של דנה אשכנזי שהבהיר מיהו העם ומיהם המנהיגים שראויים לו. פז חסדאי מסכם עוד שבוע בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי

        השבוע שוב גילינו את מגבלות הכדורגל הישראלי, כשהנושא הלוהט ירד מהפרק ונשכח כלא היה בעקבות שני אירועים הרבה יותר מעניינים ודרמטיים: חצי גמר האלופות של בארסה, וחצי גמר האלופות של ריאל. ושוב, כמו שנאמר לא פעם, זוהי תמצית הבעיה של הענף בשתי שורות: אין סיבה להתעקש להתעסק בכדורגל בעייתי, כשאפשר ליהנות מכדורגל משובח. ודווקא השבוע החל לא רע, עם דיון בריא באולפן ערוץ הספורט אחרי הקלאסיקו, ומודי בר און הנחה שיחה די נעימה ואפשר היה לחוש את האכפתיות, ובוני גינזבורג ואראל סגל אפילו העזו לתקוף את כתב הבית משה פרימו ואת תרבות הדיון שהוא מייצג, ושוב נזכרנו שעדיין יש קולות שפויים בכדורגל שלנו ולא הכל אפל ורקוב, אבל מהר מאוד הביצה חזרה לסורה עם שרשרת אירועים מדכאים.

        זה התחיל בנאום של אבי לוזון, שלא ממש סחף את העם ובוודאי שלא הרגיע או עורר השראה. למעשה הוא גרם לבדיוק ההפך, הוא רק הגביר את הדאגה. חובב הכדורגל הביט ביושב ראש ההתאחדות והאזין לדברים הסתומים ולקלישאותיו העבשות, והדבר האחרון שהוא הרגיש זה תקווה לשינוי. כמה ימים לאחר מכן הגיע נאום יום העצמאות של ביבי נתניהו, שדיבר בחיוך על הספורט הלאומי שלנו ("קצף, פטישים ומנגל", כדבריו), והפנה את עם ישראל לחתלתול ששר "הנה מה טוב ומה נעים", ולא יכולנו שלא לחשוב על העם בציון, שאלה הם מנהיגיו ואלה הם נאומיהם בעת משבר.

        לוזון, כמיטב המסורת, אימץ את תרבות הספינים והעביר את הכדור ליעקב שחר עם פתרון מקורי (ועדה!), ולמחרת כולנו חיכינו לתשובה של יענקל'ה המושיע, והנה שחר פתח את מסיבת העיתונאים בבשורה מרגשת: ראובן עטר חוזר למכבי חיפה. ושוב לרגע התעסקנו בצד היפה של המשחק, כי החזרה של עטר היא באמת סיפור יפה, זו בהחלט בשורה מעודדת ומינוי חיובי ואופטימי שמעורר ציפייה לעונה חדשה ולהתחלה נקייה, אבל אז, רק כדי להחזיר אותנו לפרופורציות הנכונות, התברר שההכרזה על עטר נמשכה אולי חמש דקות של חיוכים, ואילו השיחה על הבעיות ארכה 40 דקות של פרצופים חמורי סבר.

        מיד לאחר מכן שוב עברנו לעוד דיון מייגע בוועדת החינוך של הכנסת, ושוב בהנחייתו של ח"כ אלכס מילר (שספק אם יכול לנקוב בשם של כדורגלן אחד בליגת העל), ושוב אותם אנשים מלהגים את אותן אמירות סתומות. וכשאתה מאזין לחברי הכנסת מילר ושאמה, קשה שלא לחשוב על הלורד טיילור המכובד, השופט שהתמנה לחקור את אסון הילסבורו, שבוודאי ישב בלשכה מפוארת בלונדון עם פאת שופטים לבנה, שתה תה עם ביסקוויטים וכחכך בגרונו בממלכתיות, ורק אחרי שיתוף פעולה עם כל הרשויות, רק אחרי שחקר לעומק את האירועים, ביצע שרשרת של שינויים מבורכים שהצילו את הכדורגל. איך אפשר להשוות משהו מזה לוועדות העקרות שלנו, שכוללות בעיקר דיבורים פופוליסטיים, בעיקר לעיני המצלמה, עם הפטיש של ח"כ מילר חסר הסבלנות, עם המסקנות הבנאליות שלעולם לא ייושמו?

        כופרים באשמה

        אחר כך הגיע הדיון בבית הדין לאירועים של הפועל רמת גן ובני לוד, והידיעות על הדיון נפתחו במשפט קצר שמשום מה לא זכה לתהודה: "כל הנאשמים כופרים באשמה". כלומר, אזברגה ואסולין, בן עמי ופרננדס, כל הפרחחים האלימים שהכו אחד את השני בשידור חי לעיני המצלמה – כולם טוענים לחפותם. מילא עזות המצח, אבל מה עם הטיפשות? הרי הראיות המפלילות שודרו בכל מהדורת חדשות בישראל. ומה לגבי דוגמה אישית? גם בימים סוערים אלה, גם בימים בהם האלימות זוכה לגינוי בכל מקום, אף אחד מחמומי המוח לא חשב אפילו על האופציה לקחת אחריות ולפתוח את הדיון בהתנצלות קטנה וסמלית. להפך, כופרים באשמה. מכחישים. הם התחילו.

        ואז מסתיים הדיון ומתפרסמים העונשים, ועדיין לא באנו על סיפוקנו. קודם כל, בגלל השרירותיות. אם אביחי ידין הורחק לתשעה משחקים, למה כאלה שבאמת הרביצו מורחקים לחמישה בלבד? איפה הפרופורציות? כמובן שגם הדיון החוזר בעניינה של מכבי פתח תקוה העיב על מרדף הצדק הצבוע, ויצר תחושה של התלהמות ציבורית, שבתי הדין המגוחכים האלה פועלים רק לפי יצר נקמנות, ומטרתם העיקרית היא להשביע את היצר האלים של העם. הייתכן שבעצם האוהדים צמאי הדם ורוויי היצרים רוצים לתלות את הנאשמים בכיכר העיר, ולסקול אותם בשם המלחמה באלימות?

        כשהאלימים נלחמים באלימות

        ולרגע נסחפנו אחר המהפכים המדהימים בצ'מפיונס ושכחנו מכל הבעיות, הצלחנו להדחיק את הפרומואים לחצי גמר הגביע שדווקא בימים כאלה מציגים את הקפטנים כגנבים בלילה, והשבוע הזה חייב היה להסתיים בעוד נאום מרגש: דנה אשכנזי מרביצה דברי תוכחה באוהדי הפועל תל אביב. "אני אדאג באופן אישי, אישי אבל, להרוס לכם את הקבוצה, אישי", הדגישה אשכנזי, ופירטה: "שחקן אחרי שחקן ילך הביתה. ליגה (מצביעה למטה)... עליי אישית". ובכן, לפני הכל, מי את, גברת אשכנזי, ומהן בדיוק הסמכויות שלך? הייתכן שגורל קבוצה בליגת העל נתון בידיה של משפחה נקמנית? הייתכן שנחשף פרצופם האמיתי של הטביבים, כמה ימים אחרי שאותו טביב ניצל את השעה הקשה וטען שהוא עוזב רק כי "נמאס לו מהאלימות בכדורגל"?

        ומנגד, איך אפשר שלא להזדהות עם הכעס של אשכנזי? אחרי שהאוהדים מיררו את חייה בשם המחאה, אחרי שהתגודדו מול הבית שלה וצעקו בשעות לילה מאוחרות, אחרי שהפגינו מול החנויות שלה והרחיקו קונים, אחרי שקיללו ואיימו על הבת של טביב ליהי, אחרי שירדו לרמת התנכלות אישית די מבישה – איזו גדלות נפש אפשר לצפות ממנה? גם אם עזיבתו של אלי טביב את הכדורגל הישראלי היא דבר מבורך, קשה שלא לחשוב שאלה הם הבעלים להם ראויים האוהדים בארץ. אוהדים אלימים וכפויי טובה, שיודעים בעיקר למחות ולהתלונן. אלה הם האוהדים שהפגינו יומם וליל מול ביתו של לוני הרציקוביץ' (שבהשוואה לטביב נתפס היום כחסיד אומות העולם), אלה הם האוהדים שמלגלגים על ה"קמצנות" של יואב כץ, ואפילו בחיפה יש רבים שמתלוננים על יעקב הקונצנזוס שחר ועל הרצון המגוחך שלו להעמיד קבוצה מאוזנת מבחינה כלכלית.

        אין ספק, אלו ימים קשים, אבל יש גם מקום לאופטימיות. גם כי אין ברירה, גם כי מהשפל הנוכחי אפשר רק לעלות, ובעיקר כי יש רצון אמיתי לשינוי. עצם העובדה שצמד המילים "מאבק באלימות" נאמרו השבוע עשרות פעמים היא מקור לתקווה. אומנם גילינו שלמעשה גם התקשורת, גם הדיינים, גם השחקנים וגם הבעלים נגועים באותה מחלה, אבל אפשר להילחם בה. הבעיה היא שבמונח "מלחמה באלימות" טמון סתירה מהותית, שעדיין לא מצאנו את הדרך ליישב אותה.

        נאומי השבוע בליגת העל:

        אבי לוזון מציג: כך נפתור את הבעיות בכדורגל

        דנה אשכנזי מאיימת לפרק את הפועל תל אביב

        אלי טביב נלחם במגיפת האלימות

        יעקב שחר פורט את הבעיות של הכדורגל