אלימות היא לא הבעיה

עם תחושת שליחות בריאה, חזרו לאחרונה פרשני הכדורגל לדרוש את ראשו של אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל. למרות שזה היה חייב להיעשות הרבה קודם, כשלנבחרת הצעירה נבחר מאמן שהוא אחיין שלו והנבחרת הבוגרת הפכה לבדיחה השישית בטיבה ביבשת, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. אבי לוזון, ייאמר לגנותו, מספק לכל פרשן טיעון אחר שבגינו הוא נדרש לפנות את כסאו היום בערב, כאשר יכנס מסיבת עיתונאים (20.00, שידור ישיר בוואלה! ספורט).

לטיעונים האלה אין באמת משמעות. הם סתם רודפים אחרי העבר ללא הצלחה, בדיוק כשם שהטיעונים שאומרים שלוזון הפך לפתע לשעיר לעזעזאל של חברה חולה. כולם צודקים. אי אפשר באמת לאמוד האם החלטת בין הדין הובילה לתגרה במשחק בין רמת גן ללוד, או שזה סתם קישור אסוציאטיבי. הסיפור הוא הרבה יותר פשוט: גם אם לוזון אשם או קורבן, הוא הגיע לנקודה שבה הוא לא יכול לנהל את הענף הזה יותר. כל החלטה שלו מאבדת מערכה, סובלת מחוסר אמון מוחלט ולכן מועדת לכישלון.

כל החלטה של לוזון תגרור אחריה אזכורים מהעבר, תלבש מעתה אדרת של סגירת חשבונות או תיקון טעויות או תרגיל או טריק או סתם ספין. זה לא משנה. אין לנו כוח להבין. אין לנו גם עניין וזמן. לוזון צריך הערב לפנות את כיסאו כי הוא הגיע למצב דומה למאמן שאיבד את חדר ההלבשה וסופר 10 הפסדים רצופים. מאמן כזה לא יכול להמשיך, בלי קשר לחלקו במפלה. גם אבי לוזון לא יכול. ומוטב שיבין זאת כבר הערב.

אלימות בכדורגל הישראלי - סיקור מיוחד לאור ההתפתחויות

אם יש אדם שיכול להתחרות עם אבי לוזון על תואר סמל הידרדרות הכדורגל הישראלי, הרי זה רק אלי טביב. מימי הקרבות המביכים שלו מול מוני הראל ואלי גוטמן ועד המלחמות שלו באוהדי הפועל תל אביב. אם יש אדם שמדגים את התסכול של אוהד הכדורגל הישראלי על ליגה אהובה שנלקחה ממנו, זהו קודם כל טביב. אם ארקדי גאידמק היה בסביבה, אולי טביב היה מאבד את כתר הסגן של לוזון. אבל בשנתיים האחרונות, חלקו ברמיסת הכבוד האבוד של הענף הפך מכריע.

לכן, זה גם כל כך עלוב לראות אותו מכריז דווקא בימים כאלה על עזיבת הפועל תל אביב. אפילו לספינים יש כבוד, אבל לא במקרה הזה. המקרה הזה מלמד על חוצפה, על חוסר אחריות, על מהות הנפילה הגדולה, על האנשים האלה שעובדים היום בכדורגל הישראלי והולכים מכות רק כדי להאשים את כולם חוץ מאת עצמם. טביב רצה לצאת גדול עם הכרזה שכולם ידעו שהיא תגיע למרות כל ההכחשות שלו, אבל יצא קטן. קטן מאוד. אין חולק על כך שעזיבתו אינה חלק מהתרסקות הענף האלים, אלא דווקא צעד לעבר הבראה. בלעדיך, יש הרבה יותר סיכוי לשינוי.

סדר הדברים הוא מכוון: קודם לוזון, אחר כך טביב, רק בסוף אלימות. זהו סדר הבעיות. בין ים המלל שנשפך בנושא בימים האחרונים ואף לפני כן, חל בלבול ענק בהבנת הבעיות. הבלבול הזה משתקף היטב בדבריו הקבועים השבוע של סילבן שלום, המשנה לראש הממשלה – אוהד כדורגל חם ותרבותי מהזן שהיינו רוצים לטפח: שלום מדבר כל הזמן שחייבים להחזיר את המשטרה למגרשים. קולו משתלב היטב בטענות הקבועות על האלימות הגואה בענף – חץ מאוד ברור למה שאמור לדעתם להיות מהות המשבר.

אבל זו בדיוק הטעות של אנשים כמו לימור לבנת או רונית תירוש. זו הטעות של הרבה מאוד אנשים שחושבים כמוהם. הבעיה היא לא האלימות. נמאס כבר לומר את זה, אבל האלימות בכדורגל הישראלי היא בכלל לא חמורה. הבעיה היא אובדן הנורמות. אובדן נורמות שמשתקף היטב באנשים שמנהלים את הענף. אנשים שמאבדים נורמות הולכים מכות. הם לא הולכים מכות כי הם אלימים, אלא כי הם איבדו כיוון והנהגה והטפל הפך לעיקר. זה לא מקרי ששני אירועי האלימות הכי חמורים העונה לא התרחשו בגלל קהל. תהליך ההבראה לא יכול להתבסס רק על הגדלת כמות הענישה לאוהדים והתעסקות מוגזמת באלימות. זו בריחה מהמציאות או אי הבנתה. זה להיות גיבור על חלשים. מי שרוצה להציל את הענף הזה צריך להיות גיבור על אלו שחדרו לכדורגל הישראלי ומחקו ממנו של כל זכר של כבוד. פרטים למעלה.

מי שראה אתמול (מוצ"ש) את הפאנל בערוץ הספורט סביב מצב הכדורגל הישראלי, יכול היה לחוש תחושת דה ז'ה וו לפאנלים דומים. אבל לא בנושא כדורגל. השיח סביב הבעיות של הכדורגל הישראלי הופך מיום ליום דומה יותר ויותר לשיח סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אף אחד לא זוכר איך הכל התחיל. ים של דיבורים שלא נפסק, שלא מגיע לשום מקום, שרק מתרחק מהפתרון והתשובה. ככל שמדברים יותר, כך מבינים פחות.

היום במסיבת העיתונאים של לוזון אנחנו לא רוצים לשמוע ממנו רק הכרזה אישית על עזיבה, אלא גם הפסקת הדיבורים ותחילתם של המעשים. אם לוזון ימשיך את המלל, את מריחת הוויכוחים הזו וההתעסקות במי צודק ומי טועה, התוצאה תהיה זהה לנעשה בתהליך השלום: מבוי סתום שכבר אף אחד לא יודע אם נצא ממנו.

אם מחפשים עם פנס גרעין של גזענות ביחס לאבו סובחי ובני לוד, לא תהיה גם בעיה למצוא. הרי מאמנו המושמץ קודם חטף מכות ורק אחר כך הרביץ. אבל אדם שבאמת רוצה להיות שייך לליגת העל לא חושב ככה. אדם שרוצה לעלות לליגת העל כמו אבו סובחי משעה את המאמן שלו וזורק אותו מהמועדון, בלי קשר לשאלה מי התחיל. זו שאלה של שחקנים, לא של מאמנים. מאמנים לא מתעסקים במי התחיל אלא במי התאפק ונתן דוגמה.

אבל הדבר החמור יותר מצידו של אבו סובחי היה כאשר הצהיר בשישי בערב בוואלה! ספורט, בצאתו מתחנת המשטרה בתל אביב, שכל זה קרה כי לא רוצים קבוצה נוספת מהמגזר בליגת העל. להזכירך, אבו סובחי, אתה מייצג את העיר לוד. עיר של יהודים וערבים. גם יהודים, כן. לבית"ר ירושלים יש חלק בהתייחסות הזו ללוד כקבוצה של המגזר, אבל למנהל של המועדון אסור לקפוץ על העגלה הזו מצידה השני. אם אתה רוצה את הטייטל של העיר לוד, אל תקרא לזה קבוצה מהמגזר. זו הצהרה שיכולה להתפרש כגזענית ולהסריח מכל הדברים האלה שאתה, אבו סובחי, שונא שמערבים בהקשרים של ספורט.

דו"ח השופט מאיר לוי: "לא נתקלתי במחזה כה מביש"

ראש הממשלה מתרה: "תהיה אלימות - לא יהיה כדורגל"

ח"כ רונית תירוש: "המגרשים הפכו לאימת האוהדים"

האם השוטרים יחזרו ליציעים?

לוזון מכנס דיון ומסיבת עיתונאים לרגל המצב