לאחר בחירת ה-MVP שלנו, הגיע הזמן לשאר התארים. הפעם, בכל קטגוריה יש לפחות מועמד אחד ראוי לחלוטין. לעומת שנים קודמות, לא היה צורך הפעם לפרט את קטגוריית השחקן המאכזב. למאר אודום מוזמן פשוט לבוא לאסוף את הפרס בזמנו הפנוי.
מאמן העונה
טיירון קורבין - אני הכי אוהב שברשימה הזאת יש מאמנים שצריך להבהיר מאיזה קבוצה הם מגיעים. קורבין הוביל את יוטה לעונה נפלאה, בין אם תיגמר בפלייאוף או לא.
ליונל הולינס - ממשיך לעשות עבודה נהדרת בממפיס ונדמה שגם מכין את הגריזליז לפלייאוף כמו שצריך.
דוק ריברס - חייב לקבל קרדיט על התקומה של הסלטיקס בחודשיים האלה, המעבר לשחק עם גארנט כסנטר היה הברקה וההתאמות שהוא ביצע לסיטואציה היו נפלאות.
מקום שלישי - טום תיבודו: אחרי שסיכום החצי התמקד במאמני המפתיעות, בחצי השני רובן נעלמו ונשארנו עם החשודים הקבועים. תיבודו מוביל את הבולס שוב לראשות המזרח, רק שהפעם ללא דרק רוז בחצי מהזמן. ההגנה, האמונה והיכולת של כל שחקן בסגל להתעלות- הקרדיט לכל אלה שייך למאמן הנפלא.
מקום שני - פרנק ווגל: מכל ההפתעות, אינדיאנה היחידה ששרדה. ווגל בנה קבוצה מאוזנת ואיכותית והוציא מהסגל שלו את המקסימום. מגיע לו התואר לחלוטין, אבל אני לא רוצה שיזכה בעיקר בגלל האלמנט ההיסטורי.
מקום ראשון - גרג פופוביץ'
בסוף מגיע השלב בו לא ניתן יותר לקחת אותו כמובן מאליו. הטיפוס לצמרת המערב של הספרס הוא הזדמנות נהדרת לתקן עוול היסטורי בו פופ זכה בתואר מאמן העונה רק פעם אחת בכל הקריירה. הוא הרוויח ביושר את הפעם השנייה הזאת, כאשר התגבר על הפציעה של ג'ינובילי, הפך כל שחקן קצה סגל לשחקן רוטציה ראוי, תרם לשיפור של כל הצעירים במהלך העונה ופיקד על הקבוצה שמשחקת את הכדורסל היפה בליגה. הפעם זה אמור לעבוד גם בפלייאוף.
שחקן ההגנה
כמעט נכנסו
סרג' איבקה - 3.6 חסימות למשחק בעונה, 4.1 חסימות למשחק מאז פברואר. יחד עם ביסמארק ביומבו ואנתוני דיוויס, קטגוריית הבלוקים הולכת להיות לוהטת בשנים הקרובות.
טוני אלן - עונה נהדרת לסטופרים, אלן צבר נסיון וכיום הוא אחד הטובים בתחומו.
לואל דנג - תכננתי לתת לו יותר קרדיט על כך שההגנה של שיקאגו חזרה להיות הטובה בליגה, אך כמה משחקים טובים של לברון, דוראנט וכרמלו מולו בשבועיים האחרונים הוציאו אותו משלושת הגדולים.
קווין גארנט - קשה להאמין, אבל בחודשים האחרונים הוא מזכיר את העוגן ההגנתי מהשנה הראשונה בבוסטון.
מקום שלישי - דוויט הווארד: גבירותיי ורבותיי - מהפך. אני מניח שגם האמריקאים לא יהיו מסוגלים לתת לו תואר השנה, מה גם שההגנה של אורלנדו הלכה ונחלשה ככל שהעונה התקדמה. אם בעונות קודמות הווארד הפך לבדו את המג'יק לאחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה, השנה הוא הפך אותה ללא יותר מסבירה. גם זה הישג לאור הכלום שסביבו, אך לא הישג ששווה תואר נוסף.
מקום שני - אנדרה איגודלה: פילדלפיה נראתה הרבה פחות מרשימה בחודשיים האחרונים, ההגנה נשארה טובה אבל רחוקה מהשלמות שהם הציגו בחצי הראשון של העונה. איגודלה הנהיג את ההגנה הזאת בנחישות ותוך כדי כך נטרל את הכוכב של היריבה, אבל הייתה חסרה לו עוד קצת מנהיגות כדי להמשיך את הדבר המיוחד שנוצר בפתיחת העונה.
מקום ראשון - טייסון צ'נדלר
נדיר שמשהו שקורה אצל הניקס לא מדובר, אבל אחד הסודות השמורים של החודשיים האחרונים הוא שמאז שמייק וודסון החליף את דאנטוני הניקס היא אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. גם בממוצע העונתי הם נכנסים לחמשת הגדולות ביעילות הגנתית. ניתן להעניק את הקרדיט למספר גורמים, אך קודם כל לצ'נדלר, שאחראי על מהפך הגנתי דומה גם בניו אורלינס ודאלאס. מעוז הצבע עושה זאת בלי מספרים גדולים, אלא בעזרת מיקום מושלם וקבלת החלטות נהדרת. גם כאן זו הזדמנות לתקן עוול מתמשך, צ'נדלר נקלע לתקופת הווארד ולכן לא זכה עד כה בתואר שחקן ההגנה. השנה, כשהווארד הלך ודעך, אין ראוי ממנו לקבל את הקידום.
רוקי העונה
כמעט נכנסו
קאוויי לאונרד, צ'נדלר פרסונס ואימן שומפרט - (חובבי העברית הטהורה מוזמנים לדלג על המשפט הבא) כאמור, זו הייתה עונה טובה לסטופרים. שלושה כאלה תפסו מקום בחמישיות של קבוצות ראויות כבר כרוקיז בדרך לקריירה מובטחת כרול פליירס.
מרשון ברוקס - התחיל נהדר ונתקע בקיר.
קליי תומפסון - המרוויח הגדול מהטרייד על מונטה אליס, מאז הוא מספק כ-17 נקודות עם 2.3 שלשות ביותר מ-40 אחוזים. יתפוס מקום על הציר שבין ריי אלן לקייל קורבר, השאלה איפה.
איזייה תומאס - שחקנים שנבחרים במקום ה-60 בדראפט ושחקנים בגובה 1.75 מ' לא אמורים להצליח ב-NBA. תומאס התנגד לכל הגיון בדרך לעונת רוקי מלהיבה במיוחד.
מקום שלישי - קנת' פאריד: לקח לג'ורג' קארל חודש וחצי עד שהתחיל להאמין בו, מאז מדובר בבאנקר בחמישייה של דנבר. הרבה יותר מאשר משאבת ריבאונדים, פאריד האגרסיבי מרשים ביכולת להפוך כמעט כל ריבאונד התקפה לסל או עבירה בזכות עלייה מיידית וחזקה לסל. הוא בדרך הבטוחה להיות כוח משמעותי מתחת לסלים.
מקום שני - ריקי רוביו: כל שלושת הגדולים כאן הפסידו כמות משמעותית של משחקים, אצל רוביו זה היה כואב במיוחד כי זה קרה בעיצומה של ההצלחה שלו ושל מינסוטה המלהיבה. רוביו הספיק לפני הפציעה להפוך לנכס ל-NBA עם ראיית המשחק הייחודית שלו והיכולת להפנט קהל. הוא גם הספיק להוכיח יכולות הגנתיות מרשימות ולרגעים אפילו הקליעה שלו עבדה. נשאר רק לקוות שהרגליים שלו יחזיקו מעמד, כי יש לו פוטנציאל להיות שחקן בלתי נשכח.
מקום ראשון - קיירי אירווינג
אין הפתעות כאן. היישר מהבחירה הראשונה, קיירי סיפק עונת רוקי מרשימה מאוד שיכולה להימדד בקנה המידה של עונות הרוקי האיכותיות בעשור האחרון מהסוג של כריס פול, ברנדון רוי ודרק רוז. אירווינג הוא סקורר נפלא וקלע אדיר ששכלל במהלך העונה את היכולת שלו לייצר נקודות בכל דרך אפשרית, אך הוא פחות פוינט גארד קלאסי. שתי המשימות הבאות שלו יהיו שיפור ניהול המשחק וההגנה.
השחקן השישי
כמעט נכנסו
מייק דנליבי - בלי ששמנו לב, הפך לסקורר מהספסל של מילווקי. בגיל 31, אולי זה הייעוד שלו.
סטיב נובאק - התגלה בתקופת ג'רמי לין הרחוקה ושרד, כבר שלושה חודשים שהוא מספק כ-3 שלשות למשחק באחוזים פסיכיים.
אל הרינגטון - שמר על יציבות כאחד המחליפים היעילים השנה.
תד יאנג - גם קולע, גם שומר נהדר. שווה חמישייה במספיק קבוצות. בעצם, גם בפילדלפיה.
או ג'יי מאיו - מצא את הנישה שלו בממפיס.
מקום שלישי - ג'ייסון טרי: טוב לדעת שיש דברים שלא משתנים. גם בגיל 34, טרי הוא מהמחליפים הטובים בליגה וסיבה מרכזית לכך שעדיף לא לבטל את דאלאס לקראת הפלייאוף.
מקום שני - לו וויליאמס: יסגור עונה עם הנתון הנדיר של להיות הקלע המוביל של הקבוצה מהספסל. כמו כל פילי, גם וויליאמס נחלש מעט במהלך העונה, אך המשיך לספק נקודות בקצב גבוה ויחס אסיסטים-איבודים נהדר.
מקום ראשון - ג'יימס הארדן
מההחלטות היותר קלות. הארדן מספק יכולת של אולסטאר מהספסל ונותן ערך מוסף חשוב במיוחד לאוקלהומה סיטי. הוא היה יכול להיות שחקן של 25 נקודות למשחק במקום אחר, אבל אצל הת'אנדר הוא בורר בקפידה זריקות ומספק שורה סטטיסטית נדירה ביעילותה (16.8 נקודות, 4.1 ריבאונדים ו3.7 אסיסטים ב-31.7 דקות משחק). וזאת רק השנה השלישית שלו בליגה.
השחקן המשתפר
כמעט נכנסו
ג'רמי לין, ניקולה פקוביץ', פול ג'ורג', אייברי ברדלי (רשימה חלקית) - ההיצע הרחב מאפשר לי לחזור לכלל שלי ולהשאיר שחקני שנה שנייה בחוץ.
קווין לאב - מועמד לגיטימי לריפיט. ברצינות.
דני גרין - הרבה שחקנים הגיעו משום מקום השנה, רובם לנמושות, רק אחד מהם נראה כמו אקס פקטור אמיתי במאבק האליפות. הוא בסן אנטוניו, אגב.
ג'יימס הארדן - תשאיר משהו לאחרים, טוב?
מקום שלישי - קייל לאורי: חבל על החודש האחרון (שבו גוראן דראגיץ' התחיל לאיים על התואר), אבל עד אז לאורי נראה כמו פוינט גארד שניתן לבנות סביבו קבוצה ראויה. הישג נהדר לשחקן שבארבע העונות הראשונות בליגה היה מחליף.
מקום שני - ריאן אנדרסון: קצת נעלם בתוך הבלגאן של אורלנדו, אבל זה לא אומר שצריך להתעלם משנת הפריצה שלו. השילוב בין שלשות לריבאונד התקפה, שתי קטגוריות בהן הוא מהמובילים בליגה, הופך אותו לכלי התקפי משמעותי בכל קבוצה בה יהיה.
מקום ראשון - אנדרו ביינום
יכול להיות שהתואר הזה מגיע לברכיים שלו יותר מאשר לו עצמו, אך מי יותר ראוי להיות השחקן המשתפר מהסנטר שפתח את העונה כסימן שאלה בריאותי ופסיכולוגי ומסיים אותה כמועמד מוביל לנשל את דוויט הווארד מהמקום השמור לו בחמישייה הראשונה בליגה. פתאום מי שתפגוש את הלייקרס בפלייאוף תצטרך לשאול את עצמה איך עוצרים את ביינום. מעבר לכך שאף אחד לא דמיין לשאול את השאלה הזאת בעבר, אין לי מושג מה התשובה.
חמישיות
ראשונה: כריס פול, קובי בריאנט, קווין דוראנט, לברון ג'יימס, אנדרו ביינום
שנייה: טוני פרקר, רייג'ון רונדו, דירק נוביצקי, קווין לאב, דוויט הווארד
שלישית: סטיב נאש, ראסל ווסטברוק, כרמלו אנתוני, פול פירס, מארק גאסול
רביעית: דרק רוז, דווין וויד, אנדרה איגודלה, ג'וש סמית', טייסון צ'נדלר
אסף רביץ בוחר את ה-MVP של העונה
