כבש את הפסגה: שחקן העונה ב-NBA

בעוד פחות משבוע תסתיים העונה המקוצרת, וכל יום שעובר גורם לטעם שהיא משאירה להיות מר יותר. קבוצות איבדו עניין באופן בוטה מתמיד, שארלוט הנוכחית היא כנראה קבוצת ה-NBA החלשה אי פעם והפציעות עלו מדרגה. נכון לרגע זה, 12 קבוצות בליגה יכולות להגיד שהשחקן הטוב ביותר שלהן או פצוע כרגע לתקופה ממושכת או בשלבי התאוששות מפציעה ממושכת ועדיין בכושר לקוי. חלקן קבוצות פלייאוף שבוע לפני שמתחיל הפוסט סיזן. במקרים רבים כוכב הקבוצה היה פצוע וחזר או ששחקן מפתח אחר נעדר. המצב הזה מקשה מאוד גם על מרוץ ה-MVP השנה, מאחר שרוב המועמדים היו פצועים או כרגע פצועים. לכן אין ברירה אלא למתן במעט את הציפייה לעונה מושלמת, ולהתמקד בחלקים הטובים של רוב המועמדים. מתחילים:

רוי היברט - אינדיאנה עם המאזן החמישי בליגה (!), היברט הוא היחיד שם שמספיק טוב ויציב כדי להיכנס לרשימה הזאת.

אל ג'פרסון - בשקט בשקט עושה מה שלא עשה כל הקריירה: מוציא מהקבוצה שלו את המקסימום ומביא אותה קרוב מאוד לפלייאוף.

ג'וש סמית' - עונת שיא בנקודות וריבאונדים הופכת אותו לשחקן המרכזי בעוד עונה מוצלחת של אטלנטה.

קייל לאורי - נפצע לפני חודש, מאז נעלמו עקבותיו ויוסטון נעלמה יחד איתו. עד אז הוביל את אחת מהפתעות העונה עם יכולת אול אראונד משובחת.

אנדרה איגודלה - גם פילדלפיה התנדפה לה פתאום, מה שקצת הרס לאיגודלה את העונה בה הבין מה הוא צריך לעשות: הכל חוץ מנקודות.

מארק גאסול - האח הקטן המשיך את הפלייאוף הנהדר שלו, סחב את ממפיס בהיעדרו של זאק רנדולף והפך לגאסול היחיד ברשימה הזאת. לא המספרים הביאו אותו לכאן אלא המנהיגות והתחושה שהתבגר.

פול פירס - פתאום בחודשיים האחרונים נראה כאילו חזר כמה שנים אחורה.

אחד הסיפורים המעניינים השנה הוא הנפילה של כמה מהכוכבים הגדולים. אבל גם בעונה מאוד לא יציבה, עמוסה בפציעות ובעיות או פשוט בינונית, אי אפשר שלא לתת להם מקום ב-15 הגדולים.

15. דווין וויד - למיאמי יש מספיק בעיות אחרות כדי לשים בצד את שאלת הבריאות של וויד. כבר היו לו עונות כאלה בעבר, והשנה זה שוב קרה - הוא הפסיד משחקים בהתחלה, מפסיד משחקים כרגע ולא באמת הגיע לשיא בין לבין. בינתיים זה מספיק כדי להישאר בטופ, אבל הילד כבר בן 30 ועבר כמה פציעות. הגוף שלו עלול להיות שעון מתקתק שמשאיר למיאמי פחות זמן מהנדמה להתחבר ולהתחיל להשיג תארים.

14. כרמלו אנתוני - לפני חודשיים וחצי אף אחד לא ידע מי זה ג'רמי לין, עכשיו ההרגשה היא כבר שכל הסיפור הזה קרה בעבר הרחוק. באותם ימים עליזים של פברואר, כרמלו היה השחקן שהורס את הניקס, זה שעדיף להם בלעדיו. הוא היה פצוע, התאושש לאט ואז התפוצץ - בחודש האחרון הוא משחק כמו MVP לכל דבר, כולל כמה הצגות בלתי נשכחות. למרות רכבת ההרים המשונה בשלושת החודשים שקדמו לכך, חודש ענק בעונה של ארבעה חודשים מספיק כדי להיכנס לרשימה.

13. דוויט הווארד - העונה הזאת הצליחה להפיל אפילו את סופרמן, שעד לשבועיים האחרונים נראה חסין מבעיות אנושיות. אך גם לפני כן דוויט היה רחוק משיאו ויצר כותרות בעיקר סביב דיבורי הטרייד המייגעים והמצלמה הנסתרת שסטן ואן גנדי סידר לו. הוא עדיין סנטר דומיננטי שיפרק כל קבוצה שאין לה שומר ראוי עבורו ועדיין שחקן הגנה ענק, אבל הבעיות מסביב מורידות אותו כמה מקומות בדירוג.

12. דרק רוז - כן, ה-MVP המכהן לא נמצא אפילו בעשירייה השנה. הוא הפסיד בינתיים 26 משחקים ולא באמת משחק כדורסל מאז אמצע מרץ. בתקופות בהן שיחק הוא עדיין היה נהדר ולפרקים בלתי עציר, אבל רחוק מהשחקן המושלם של החצי השני של העונה שעברה. חשוב גם להזכיר ששיקגו הסתדרה טוב מהצפוי בהיעדרו. נקווה שבפלייאוף הוא יחזור לכושר משחק, כי זה לא יהיה אותו הדבר בלעדיו.

11. דירק נוביצקי - גם ה-MVP של הגמר נותר מחוץ לעשירייה השנה. הג'רמנייטור פתח את העונה בצורה איומה, קיבל מנוחה כדי לחזור לכושר ובחודשים האחרונים התייצב על יכולת סבירה - ניצוצות של השחקן הטוב בעולם שראינו בפלייאוף, לצד לא מעט ימים רעים. הכל ביחד מתחבר לעונה הרגילה החלשה ביותר שלו במילניום הנוכחי כמעט בכל פרמטר, וגם לעונה הרגילה החלשה ביותר של דאלאס בתקופה הזאת. יהיה מעניין לבדוק האם בפוסט סיזן הקסם ישוב לפעול.

10. ראסל ווסטברוק - גם הוא התחיל את השנה לא טוב, אבל מהרגע שקיבל הארכת חוזה באוקלהומה סיטי נתן חודשיים וחצי נפלאים עם אחוזי קליעה שלא ראינו ממנו עד היום. שיתוף הפעולה שלו עם דוראנט בפלייאוף יזכה לזכוכית מגדלת, שאלת השילוב בינהם תמשיך להציק, אבל מה שאי אפשר לקחת מווסטברוק זה את העובדה שהוא אחד הסקוררים הטובים בעולם וביום טוב אין דרך הגיונית לעצור אותו.

9. אנדרו ביינום - גבירותיי ורבותיי: הסנטר המצטיין לעונת 2011/12. אם יש צדק, הוא גם יזכה למקום בחמישייה הראשונה על חשבון הווארד. בעוד שאין לו את הנוכחות ההגנתית של סופרמן, ביינום מראה בחודשיים האחרונים איכויות התקפיות שמזכירות סנטרים גדולים מהעבר. הבשורה המשמעותית ביותר היא שהגוף שלו שרד את העונה המקוצרת למרות כמות מוגברת של דקות. אוהדי הלייקרס יזדקקו לכל אמונה תפלה שהם מכירים כדי לוודא שזה יימשך גם בפלייאוף.

8. סטיב נאש - אם מישהו מוצא עוד סיבה הגיונית לכך שפיניקס נמצאת חזק במאבק על המקום השמיני במערב שלא קשורה לרכז קנדי בן 38 הוא מוזמן לדווח עליה. גם בגילו המופלג, נאש מצליח איכשהו להוציא מים מהסלעים שמשחקים איתו, אפילו כשמדובר בסנטר פולני, דודלי וקישקשתא. עוד עונה עם יותר מעשרה אסיסטים למשחק, עוד עונה עם אחוזים מדהימים מכל הטווחים, עוד עונה שאנחנו שואלים את עצמנו מה היה קורה אם בארבע השנים האחרונות הוא היה משחק בקבוצה ראויה.

7. רייג'ון רונדו - והנה השחקן שמנע מנאש תואר נוסף של מלך האסיסטים, והוא עשה את זה בזכות חודשיים אחרונים של 13.4 בונבוניירות למשחק. בחודשיים האלה בוסטון גם הפכה לקבוצה החמה בליגה ורונדו הזכיר שאין כרגע בעולם שחקן שיודע להפעיל את החברים שלו טוב כמוהו. תזמון המסירה וזיהוי השחקנים החמים הגיעו כבר לרמה של השחקן מהפסקה הקודמת וזאת אחת משתי הסיבות המרכזיות לכך שאי אפשר להתעלם מהסלטיקס לקראת הפלייאוף (השנייה - שובה של ההגנה הקבוצתית הרצחנית).

6. טוני פרקר - למרות שהוא שייך לקבוצה המאוזנת בליגה, פרקר בלט במיוחד השנה. זו הקבוצה שלו עכשיו והוא לוקח אותה לצמרת הגבוהה בלי מאמץ מיוחד. השנה הוא שבר לראשונה את מחסום 7 האסיסטים (7.7) ו-80 אחוז מהקו (80.1), מה שמעיד על שחקן שלם יותר שלא מסתפק ביכולת הסיום המופלאה ליד הטבעת. נתן לקבוצה הטובה במערב בעונה הרגילה בדיוק מה שהיא צריכה.

5. כריס פול - העונה הראשונה בקליפרס השאירה טעם של עוד הרבה, וזה לפני שהגענו לפלייאוף. CP3 היה מדורג גבוה יותר אלמלא הייתה תחושה שהוא נח בחלקים גדולים מהמשחק, מה שלא מנע ממנו מלספק עוד עונה סטטיסטית נפלאה. אך הגדולה שלו באה לידי ביטוי במאני טיים, ברגעים בהם הוא משתלט לחלוטין על המשחק בעזרת פיק נ' רול, ראיית משחק מושלמת והקליעה עם קפיצה אחורה שאין דרך לעצור. בפלייאוף הוא עושה את זה למשך 40 דקות למשחק, רק שהפעם גם יש לו קבוצה ראויה סביבו.

3. משותף - קווין לאב וקובי בריאנט

לא הצלחתי להשאיר אף אחד מהם מחוץ לשלושת הגדולים, אז המקום השלישי שייך לשניהם. הקייס של לאב הוצג כאן לפני מספר שבועות והוא בהחלט חזק, מדובר בתופעה חד פעמית. עד שתסיימו לקרוא את הפסקה הזאת, רוב הסיכויים שלאב יהיה שחקן טוב יותר. השנה הוא הכניס לרפרטואר את הזריקה המפורסמת של לארי בירד - שלשה בסטפ בק, ולאחרונה הוא מתחיל להתמחות בזריקה המפורסמת של טים דאנקן - הקליעה עם הקרש מחצי מרחק. כאילו מדובר במשחק מחשב והוא גונב כוחות מהשחקנים הטובים בהיסטוריה. בעוד שנה נדע איך זה נראה גם בפלייאוף.

קובי סיפק חודש וחצי מעולם אחר ואז נחלש משמעותית, כולל חודשיים עם פחות מ-40 אחוזים משותפים מהשדה, לכן הוא רחוק משני המקומות הראשונים. אבל עוד לפני התרומה האדירה שלו על הפרקט, קובי הופך עם הזמן להיות מנהיג רוחני בלייקרס. אין מצב טוב יותר לקבוצה מאשר זה בו הכוכב הגדול עובד הכי קשה, זה סוחף את כל האחרים ולא נותן לאף אחד לנוח על המשמר. לטעמי ההבדל בין דאלאס ללייקרס השנה הוא ההבדל בין כוכב שהגשים את השאיפה שלו לכוכב שאף פעם לא מפסיק לשאוף.

וידוי אישי: אני לא שונא את לברון. אפילו להפך - אני מאוד רוצה לראות אותו שם את המשקעים מאחוריו והופך לתופעה ההיסטורית שהוא אמור להיות. אבל אין מנוס מהודאה בכך שהעונה שתיכף מסתיימת רק חיזקה את החששות. זו הייתה עונה מדהימה של קינג ג'יימס כמעט מכל בחינה, עונה סטטיסטית נדירה עם שילוב יכולות מרהיב. הבעיה היא בתחושה שזה נכון רק כל עוד הדברים זורמים ללא בעיה במיאמי, כשהקבוצה זקוקה למישהו שיסחב אותה על הגב, שיוציא ממשבר, לברון לא שם. רגע לפני הפלייאוף, קשה מאוד להמר על מיאמי בתור הקבוצה שתלך עד הסוף בדיוק בגלל שאי אפשר לסמוך בעיניים עצומות על השחקן הטוב ביותר שלה. העונה הרגילה הבליטה את התחושה הזאת.

KD היה יכול להפוך את זה להרבה יותר קל אם היה מתעלה לקראת סוף העונה בדומה לרוז בעונה שעברה, אבל הוא בעיקר נשאר יציב ולכן בכלל לא בטוח שיקבל את התואר גם מהעיתונאים האמריקאים. למרות שכבר קלע יותר נקודות בעבר, אין ספק שזו העונה הטובה ביותר של דוראנט, העונה בה הפך מסקורר נפלא למנהיג של קבוצה גדולה באמת. הוא למד לקחת יותר אחריות, להופיע ברגעים החשובים, לחלק כוחות נכון ולהשפיע לטובה על השחקנים שסביבו. מה שהכי מרשים זה שדוראנט זוכה אצלי בתואר למרות התחושה שיש לו עוד הילוך לעלות, שבפלייאוף נראה אותו קופץ מדרגה נוספת. בעונה בה ה-MVP הוא קצת ברירת מחדל עקב חולשת המתחרים, כדי לקבל הכרה כשחקן הטוב בעולם דוראנט יצטרך להוכיח את זה בפלייאוף. אל תפסלו את האפשרות.