את התגובה של יו"ר ההתאחדות אבי לוזון לאירועי וינטר אפשר לפרש משני כיוונים. מצד אחד, ניתן לטעון שזו פעולה רופסת, כנועה, פופוליסטית ובעיקר מיותרת, בבחינת "מעט מדי, מאוחר מדי", שלא לדבר על כך שהרעיון בכלל נולד אצל השרה לימור לבנת כבר לאחר אירועי פתח תקוה. מצד שני, לוזון עדיין היה זה שקיבל את ההחלטה האמיצה, בלי להתחשב בטוטו ובטלוויזיה. גם הוא הבין סופסוף שהענף שהוא מנהל איבד שליטה לחלוטין ושכדור השלג, שתפח כבר למימדים אדירים, חייב להיעצר.
אבל האמת היא שמשמעותה של הפעולה הזו סמלית יותר משהיא פרקטית. גם אחרוני המאמינים בכדורגל הישראלי מרגישים שהמיאוס כבר הגיע לרמות בלתי נסבלות ואקט אחד, אמיץ ככל שיהיה, לא ישנה זאת. עד לא מזמן, בכי על מצב הענף נשמע כמו תלונה קנטרנית מפיהם של כל מני אוהדים למחצה, שחושבים שמסי וברצלונה הם מייצגיו הנאמנים והבלעדיים של המשחק, אבל דומה שתחושת הקבס הגיעה כמעט לכל מקום. עכשיו כולנו מבינים שאנחנו שקועים עמוק בערימת הצואה הזו ואין יותר סיבות לסתום את האף.
אין משפט שמייצג יותר את ההוויה הלוזונית מ"לא אתפטר, מעבר לאחריות מיניסטריאלית אין לי שום אחריות", שאמר בראיון לערוץ 2. לוזון כינה את עצמו לפני מספר שנים "ראש הממשלה של הכדורגל". ובכן, בגין התפטר מראשות הממשלה בגלל אחריותו למלחמת לבנון, יצחק רבין נטש את התפקיד בשל חשבון דולרים לא חוקי שהחזיקה אשתו. שני אירועים, כל אחד מהם בפרופורציה שונה, ששלחו ראשי ממשלה הביתה. ראש הממשלה הזה אמור להבין שאחריות מיניסטריאלית לא רק שאינה קטנה מאחריות "רגילה", היא עולה עליה עשרות מונים. אבל כמו תמיד, ראש הממשלה הזה ממשיך לעשות מאיתנו צחוק.
עד כמה שזה נשמע מפתיע, רמת האלימות בכדורגל הישראלי כבר הייתה בעבר גבוהה יותר. סוס שנדקר במכתש, מוטי קינד שנרצח על המגרש, אוהדי בית"ר ירושלים שהרסו פעמיים את בלומפילד כל אלה מפארים את דברי ימי הענף. היום הרבה פחות מסוכן להגיע למגרשי חוץ מבעבר. לוזון גם אינו יושב הראש הבעייתי ביותר שהיה לנו כמעט כל אלה שכיהנו לפניו התאפיינו במחלוקות, בניגודי עניינים ובאינטרסים חבויים וגלויים. אבל הכדורגל היום מצטלם אחרת ומסוקר אחרת, ומי כמו לוזון צריך להבין זאת. הוא האיש שעטף את הכדורגל שלנו בציפוי של זהב. הדברים שעשה יורו 2013, בית הנבחרות, מערך ההסברה היעיל העלו את קרנה של ההתאחדות בעולם. אלא שבבעיות מבית הוא מעולם לא טיפל, אפילו למראית עין. כוחה של התקשורת חוזר אליו בהפוכה.
וזו אינה חרב הפיפיות היחידה של לוזון, שעתיד בקרוב לגלות שהסכנה נשקפת דווקא מצד חבריו. אין קשר נסיבתי בין אירועי המושבה לפיאסקו של וינטר אף אחד לא פתח בתגרה בגלל החלטתו השערורייתית של בית הדין העליון לדחות את הפחתת הנקודות למכבי פתח תקוה. אנשים חמומים לא נרתעים מענישה חמורה. אבל לגורמים המעורבים יש בכל זאת מן המשותף. משפחת אזברגה היא סוג של מיני-מי של הלוזונים. אבו סובחי הוא אחד מאותם גורמים שהעלו את היו"ר לכס השלטון חבר התאחדות מקבוצה קטנה שהעניק כוח כדי לצבור כוח. יש לא מעט כאלה שמגיעים לישיבות מזכירות באצטדיון רמת גן ובזכותם לוזון יכול להמשיך ולומר שהחלק שלו מסתכם באחריות מיניסטריאלית ותו לא. רצה הגורל, ושני המקרים שהביאו לכולנו את הסעיף קרו בחצר האחורית של היו"ר, בנקודות שבהן הוא לא יכול לפגוע. דומה שהוא עצמו עדיין לא ממש ירד לעומקם של הדברים. הביקור שלו במשרדי מכבי פתח תקוה יום לפני דרבי טעון ומכריע ופחות משבוע לאחר החלטה שהסעירה את המדינה, הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך שאו שלא אכפת לו או שהוא לא מבין. שתי האפשרויות גרועות באותה מידה.
אל תצפו להתפטרות קרובה של לוזון, אבל הגלגלים כבר החלו בנסיעה. כרגע היא איטית, אך ניכרת תזוזה. יהיה יומרני להבטיח שהתהליך הזה יסתיים בהדחתו. אחרי הכל, הוא כבר צלח לא מעט פרשיות, סערות וטלטלות במהלך כהונתו, אבל הלחץ הציבורי כנגד מה שקורה היום בכדורגל הישראלי הולך וגובר. כבר עכשיו הוא נאלץ להסביר ליותר ויותר אנשים איך צלל הענף שהוא עומד בראשו לתהומות כאלה. בסופו של יום, אולי יתברר שבניגוד לקלישאה העתיקה, כדורגל הוא דווקא משחק שיש בו צדק.
