רק אחרי מותו של פיירמריו מורוזיני פורסם באיטליה סיפור חייו המזעזע. קשר ליבורנו, אשר נפטר בשבת על המגרש במשחק הליגה השנייה מול פסקארה, התמודד עם רצף אירועים טראגיים במיוחד. אמו הלכה לעולמה כאשר היה בן 15 בלבד. אביו מת כעבור שנתיים. הוא היה הילד הצעיר במשפחה, בעוד אחיו הבכור ואחותו סובלים מנכות קשה. האח לא הצליח לשאת את אובדן שני הוריו והתאבד. נותרה רק האחות, בה טיפל במסירות תוך שהוא מנסה לקדם את הקריירה ככדורגלן, נודד בהשאלה בין קבוצות רבות בליגה השנייה.
רוב פרטי מידע אלה עודכנו כעת בדף הוויקיפדיה של מוריזיני, אשר היה עד לפני מספר ימים קצרצר במיוחד. אולי שורה וחצי. אחרי מותו הפך סיפורו למעניין, אבל קודם לכן איש לא התעניין במה שעובר עליו. שחקנים סיפרו בימים האחרונים על אדם קצת עצוב, אך אצילי, אחד שיודע לדאוג לחבריו ומתחשב בהם. הוא גם השתדל לחייך ולשאוב את כל החוויות החיוביות שהחיים העניקו לו. הוא קרא המון, התחבר לסוגים שונים של מוזיקה, בנה ספריית וידאו מכובדת ואהב לשחק טניס.
ויש עוד דבר אחד שמורוזיני עשה בשנה שעברה. כאשר נסע עם בת זוגו אנה ומספר חברים לחופשה בדרום גרמניה, הוא יזם ביקור במחנה הריכוז דכאו, המשמש כאתר הנצחה. פיירמריו רצה לראות את הכל מקרוב. למרות הטרגדיות העצומות שחווה, היה בליבו מקום להזדהות עם קורבנות השואה. הוא שכנע את חבריו להקדיש יום לדכאו, ויצא עם דמעות בעיניים.
מורוזיני הוא בן לדור חדש של אירופאים. גם הוריו המנוחים נולדו אחרי מלחמת העולם השנייה, לא היה למשפחתו כל קשר לנאצים, אבל הוא הרגיש מחויב לבקר בדכאו ולהפנים את גודל הטרגדיה של העם היהודי. כמוהו יש עשרות מיליונים. הם מגיעים לאתרי הנצחת השואה כדי להבין ולזכור. אלה לא ביקורים פומביים, אלא פעולות של אנשים פרטיים. הם מבינים מדוע נשמרו אתרי ההשמדה והריכוז ומה תפקידם כעת. בזכותם הסיכוי לשואה חדשה, אשר לא בהכרח נוגעת לעמנו, קטן יותר. אנחנו, כישראלים וכיהודים, צריכים להעריך ולהוקיר את האנשים האלה.
לכל איש יש שם, אבל השם הזה מתחיל להיות חשוב, משום מה, רק אחרי שהאיש מת. אנחנו, כמדינה וכעם, שומרים בקדושה על זכר קורבנות השואה, אך בה בעת מרשים לעצמנו להתעלם מניצולי השואה שנותרו בחיים. ביום הזיכרון מוקרנים שמות הנופלים, אולם הפצועים שנותרו בחיים לא זוכים לתשומת הלב הראויה. גם לא החיילים הבריאים שמשרתים בימים אלה. אף אחד לא מכיר אותם, עד שיום אחד יתפרסם שמו של אחד מהם בעמוד הראשי של העיתון ויפתח את מהדורת החדשות.
במובן מסוים, מותו של מורוזיני מעביר לנו, כחברה אנושית, מסר חשוב. לא מספיק לזכור את העבר רק כדי להיות עצובים. הזיכרון אמור לגרום לנו לרצות ליצור עולם טוב יותר למען אלה שעדיין חיים בו. אם נהיה קשובים יותר לצרכי הסובבים אותנו ונתעניין בהם, נוכל לבנות עולם טוב יותר. חייו של פיירמריו מורוזיני חשובים לא פחות ממעלליו של מריו באלוטלי, אבל התקשורת האיטלקית לא ידעה דבר על עברו לפני מותו הפתאומי. לכל איש יש שם, במיוחד כשהוא עדיין חי. אז עוד אפשר לשמח אותו ולעזור לו. זו המהות החשובה ביותר של יום השואה.
כרטיס ביקור
18.4.2012 / 17:05