זהו לא בידור, זו דרך חיים

כאנשים שנושמים ספורט, מותר לנו להודות: אין הבדל בין צפיה בברצלונה וצ'לסי ביום השואה, והאזנה למוסיקה או קריאת ספרים בימי אבל לאומיים. חמי אוזן מבקש קצת שיקול דעת

  • ברצלונה בכדורגל
חמי אוזן

הבלוג המצוין של עמית לוינטל באתר 'דה באזר' הציע השבוע פתרון יצירתי לסוגיית השידורים הבלתי נגמרת בימי זיכרון. הרי כמעט בכל שנה זה קורה, בגלל סמיכות הימים הללו למאני טיים בכדורגל האירופי. בגדול, לוינטל הציע שידור מסוג אחר של אירועי ספורט בימי זיכרון, שידור שמכבד את האירוע, מאדיר אותו ואולי גם מעביר אותו בצורה יותר אפקטיבית, ויצר על הדרך דיון פורה וענייני בנושא לא קל לעיכול. יש רק בעיה אחת עם הדיון הזה כרגע – הוא פחות רלוונטי לעניין צ'לסי נגד ברצלונה ביום רביעי הקרוב וביום שלישי הבא. גם כי לא משדרים את המשחק באף ערוץ בחבילת הכבלים השמנה אבל חסרת הערך שיש לנו, וגם כי צריך לעבור עוד הרבה זמן כדי שרעיונות אלטרנטיביים כמו זה של לוינטל יחדרו לדיון הכללי וישנו במשהו את המרחב הציבורי, כפי שהורגלנו אליו כל ימי חיינו. לא רק בספורט, אלא בכל.

נשארנו עם המרחב הפרטי. שם כל אחד מאיתנו יכול לעשות מה שהוא רוצה: לראות איזה סרטים שבא לו, לקרוא איזה ספרים שמתחשק לו. במרחב הזה הבגרות שלנו כאנשים שמכבדים את זכר השואה ואת חללי צה"ל יכולה לבוא לידי ביטוי, תוך כדי צפייה שקטה בחצי גמר ליגת האלופות על גבי הלפ-טופ. בדיוק כמו שאתה בוחר לעצמך איזו מוזיקה לשמוע בימי זיכרון ומטיל על עצמך איסורים שרלוונטיים לחיים האישיים שלך. כן, במרחב הזה אפשר להרגיש מספיק נוח כדי לקשור בצפייה באירוע ספורט כביר שמתרחש בימי זיכרון לכבוד שאתה רוחש למושאי האבל הלאומיים. זה המרחב כרגע שבו הרעיון של לוינטל יכול באמת להתקיים ולא צריך להתבייש לעשות זאת.

מבחינת אלו שיגידו לכם שגם זה עדיין לא בסדר, הבעיה עם ספורט נובעת מהיחס אליו כאירוע בידור. כמוהו כיציאה לפאב או בילוי במסיבה. אלא שעבור הרבה אנשים, ספורט לא מתחיל כבידור. הוא קודם כל דרך חיים. כמו שאתה אוכל, כמו שאתה קם בבוקר לעבודה, כך אתה חי את עולם הספורט. נושם אותו, מרגיש אותו. הוא יכול להפוך לבידור, לריגוש, לעתים לאקסטזה, אבל זה כבר שלב אחר לגמרי. אוהד ספורט בוגר יכול לדלג על השלב הזה, כמו שהוא לא מפסיק לאכול ארוחות טעימות ביום השואה או לשמוע מוזיקה משובחת לפי טעמו. כמו שהוא עושה את כל הדברים האלה אחרת אבל עדיין עושה, גם את הצפייה באירוע ספורט אפשר לעשות אחרת ולא לעבור על שום צו מצפוני.

פז חסדאי, שהציג כאן דעה נגדית ביום חמישי האחרון, ניסח זאת כך: "אלה שכן יתעקשו לראות את המשחק - ייאלצו לצפות בו כמעט בחשאי, על המחשב בחדר העבודה, בדממה. שיפחדו להגביר את הווליום, שלא יהיה להם נעים לצעוק, שיביך אותם שבזמן שבהרבה בתים בישראל דולקים נרות זיכרון, אצלם דולק המסך עם כדורגל". זה בסדר. זו גם הדרך הבוגרת והנכונה לעשות זאת. בשקט, בחשאי, ומי שרוצה יכול להדליק נר זיכרון ליד. זה בדיוק המקום שבו כל זה נשאר רק ספורט עבור חובב הספורט, ולא הופך לבידור. הוא זה שמגדיר זאת, לא משנה מה יקרה במשחק עצמו. אין ספק שאם לא נפחד לעשות זאת ונאמין יותר בעצמנו, גם לרעיונות כמו זה של לוינטל יהיה יותר מקום במרחב הציבורי בעתיד היותר רחוק.

לראות את צ'לסי-ברצלונה ביום הזיכרון? פז חסדאי אומר לא

לראות את צ'לסי-ברצלונה ביום הזיכרון? עמית לוינטל אומר כן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully