ברצלונה נגד יום הזיכרון

שמחתי לקרוא השבוע ב"הארץ" שצמד המפגשים בין צ'לסי לברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות (18 ו-24 באפריל) לא ישודרו בישראל. המשחק הראשון הוא בערב יום השואה, המשחק השני בערב יום הזיכרון, וכמובן שערוץ הספורט לא יעביר את המשחקים, אך מתברר שהוא גם לא ישודר באף אחד מערוצי הלוויין ב-Hot או ב-yes. תיאלצו לחפש באינטרנט, או לראות בלוויין באל ג'זירה, או פשוט לשבת בשקט בבית ולראות תוכניות עצובות.

כמובן שבשלב הזה אוהדי הכדורגל רואים את עצמם מקופחים ומעלים שאלות על זכויות אזרח בסיסיות שניטלות מהם, אבל בקטע הזה אני פשיסט לחלוטין. אין כדורגל. המדינה החליטה על יום זיכרון ממלכתי, וצריך לקיים אותו. יומיים בשנה מכבדים את העבר, זו לא כזו הקרבה. יש משהו יפה בעובדה שאנשים לא רק שלא יראו את המשחקים, אלא שאלה שכן יתעקשו לראות אותו - ייאלצו לצפות בו כמעט בחשאי, על המחשב בחדר העבודה, בדממה. שיפחדו להגביר את הווליום, שלא יהיה להם נעים לצעוק, שיביך אותם שבזמן שבהרבה בתים בישראל דולקים נרות זיכרון, אצלם דולק המסך עם כדורגל.

כמובן שזה חולני. כמובן שרק מדינה מופרעת אוסרת על אזרחיה לראות כדורגל. כל העולם חוגג את חצי גמר ליגת האלופות, רק אצלנו אבלים. ולא סתם אבל, אלא אבל לאומי. בכפייה. אסור לראות כדורגל, אסור לשמוח. מהצד זה נשמע כמו משטר אפל, שעוצר את הכל לזכר הנופלים בשמו. מדינה שמכריחה אותנו להיות עצובים, בזמן שבסך הכל בא לנו לראות קצת צ'מפיונס ליג. מצד אחד אנחנו רוצים להתהדר במודרניזם ובליברליזם ובפתיחות, מצד שני מטילים איסורים ומגבלות. חיים את העבר ומקדשים את הטראומה, בזמן שאנשים רוצים לחיות את ההווה. רוצים להמשיך קדימה, אבל משהו מושך אותנו אחורה.

מה לעשות, זה מה יש. זה מה שנגזר עלינו, מדינה מופרעת. הרי זה לא סתם משחק שאנחנו מפספסים, אלא משחק של ברצלונה. הדבר הכי טוב שהיה אי פעם בכדורגל, הקבוצה הכי מרגשת, הבשורה הכי חיובית, אפילו את זה לוקחים לנו. פתאום אנשים מתעוררים. "מילא לקדש את המתים", הם אומרים, "אבל לא להראות את ברצלונה?". הרי הנספים היו רוצים שנראה כדורגל. במותם ציוו לנו את החיים.

אבל נדמה שככל שההקרבה יותר גדולה, כך הכבוד לימים האלה יגבר. דווקא כשכל העולם יחגוג, יפה שאנחנו נתאבל. כמובן שיהיו רגעים קשים. רגעים שבהם נרגיש צבועים. שאנחנו לא באמת רוצים להקריב את עצמנו ליגון, שבעצם היינו מעדיפים לעשות משהו אחר. תהיה גם מבוכה קלה בטקסים, כשישירו "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", וחלקנו נחשוב על אינייסטה. כשידברו על ההרואיות והגבורה בשואה, וחלקנו יחשוב על המאבקים ההרואיים בקאמפ נואו. אבל דווקא אז נתנחם. דווקא כשנגלה כמה אנחנו אוהבים כדורגל, ניזכר שיש דברים חשובים יותר.