השיא כבר לא לפנינו

בשנים האחרונות החליטה מנהלת הליגה על נוהל נחמד, לפיו כששחקן חוצה את גבול 1,000 הנקודות בקריירה בישראל, ולאחר מכן גם את גבול 2,000 הנקודות, הוא מקבל תשורה. יש רק בעיה אחת עם הרעיון החביב – מעטים השחקנים שבכלל מגיעים להישג כזה.

למה אנחנו מספרים לכם על כך? קודם כל כי אם לא תתרחש תקלה מוזרה, יכנס הערב (רביעי) מאיר טפירו לטבלת 20 הקלעים הגדולים של ישראל ויחלוף על פני פיני חוזז. טפירו בן ה-37, בעונתו ה-17 בליגת העל, קלע עד היום 4628 נקודות, כ-272 נקודות לעונה, ובחישוב של 22 משחקים בממוצע לעונה - כמעט 12 נקודות בממוצע לערב. שלוש נקודות במשחק נגד ברק נתניה יספיקו לו כדי להצטרף לרשימה המכובדת.

הבעיה עם השיא של טפירו הם אלו שלא יתקרבו בכלל לשיא הזה, וכל מה שאתה מגלה כאשר אתה עובר על רשימת 20 הגדולים אליה נכנס האגדה החיה מאשדוד. בראשה, למשל, נמצא דורון ג'מצי בהפרש ענק. מלך הסלים של כל הזמנים קלע 9611 נקודות, הרחק מכל השאר. "אף אחד לא ישבור את השיא של ג'מצ'י. לא ישראלי - כי הוא לא קולע מספיק, וזרים לא נשארים פה מספיק זמן", קובע בוזי ינאי, הרביעי ברשימה עם 6985 נקודות בקריירה.

לכבוד יום חגו של טפירו, בחרנו להתעסק בצד האפל יותר של השיא הזה.

ברשימת הקלעים הגדולים ממוקמים היום רק ארבעה שחקנים ששיחקו בעשור האחרון. ג'ו דאוסן ואנדרו קנדי היו זרים והמשותף לתומר שטיינהואר ומוטי דניאל הוא ששנות ה-2000 היו הרגעים האחרונים בקריירה המפוארת שלהם. יתרה מכך, ברשימת 100 הקלעים הגדולים ניתן למצוא היום רק ארבעה שחקנים פעילים, כשבנוסף לטפירו נמצאים שם עידו קוז'יקרו במקום ה-63, משה מזרחי במקום ה-90 וטל בורשטיין במקום ה-98. על דלתות רשימת ה-100 מתדפקים ליאור אליהו, שיעשה זאת כנראה בעונה הבאה, וגיא פניני שתוך שנתיים יהיה שם. אך בהחלט מדובר בייצוג דל מאוד לדור הנוכחי.

"בתחילת הדרך של הכדורסל הישראלי, הקלעים הגדולים היו יכולים לשחק יותר כי לא היו זרים, ולאחר מכן מעט מאוד זרים. בשנים האחרונות הישראלים פחות דומיננטיים בקבוצה, כך שלדעתי ההישג שלי הוא באמת מכובד", מרשה לעצמו טפירו להתגאות. "אם מסתכלים בראש הרשימה, רואים גם את מיקי וגם את דורון. שניהם שיחקו במכבי תל אביב והצליחו. אז גם מי שהולך למכבי יכול להיות קלע בולט. אבל זה שיש הרבה זרים, לא נותן גם לישראלים של מכבי לקלוע הרבה. היום הישראלים הבולטים של מכבי מקבלים פחות הזדמנות בסגל. בסופו של דבר הישראלים הטובים יעדיפו לצאת לחו"ל לאורך זמן".

שאלת היציאה לאירופה היא בעיקר שאלה כלכלית, שגורמת לשחקנים הגדולים לא להישאר פה מספיק זמן כדי לעשות קריירה מפוארת. "גל מקל בבנטון טרוויזו, מקום 12 בליגה האיטלקית, מקבל פי 3 כסף מאשר בכל קבוצה בישראל מחוץ למכבי תל אביב", מסביר צביקה שרף. "אפיק ניסים שמשחק בליגה האדריאטית, והתחיל ברוסיה, לא משחק באחת מהקבוצות המובילות במדינות שהוא משחק בהן, הוא שיחק בליגה האיטלקית השנייה, ומקבל גם שם יותר כסף ממה שהוא יכול לקבל בקבוצות ישראליות. צריך להעלות את תקציב המינימום, כדי שהשחקנים הטובים לא יברחו. אני טוען ש-6 קבוצות ישראליות צריכות לשחק בגביע אירופה, ושהשחקנים הישראלים ישחקו ביורוקאפ וביורצ'אלנג'. שחקנים צריכים לשחק וצריכים שתהיה להם סיבה להישאר פה".

בוזי ינאי, אחד שהכדורסל הישראלי עוד בוער בעצמותיו, מנסה לספק זווית משלו על המצב: "הישראלים לא דומיננטיים, הם לא זורקים את רוב הזריקות ולא עושים את רוב הנקודות. אם זה קורה, אז אלו יחידי סגולה. היום גם לא משחקים יותר משחקים בליגה. אם מסתכלים על שחקנים בגיל 26 בליגת העל, אז הממוצעים יקלעו 8 נקודות בערך למשחק. מעט מאוד שחקנים נשארו כדומיננטיים. ברוב הקבוצות הפוקוס הוא על הזרים. אם גם יהיה שחקן ישראלי שייקח 18 זריקות למשחק, הוא יגיע למשהו כמו 20 נקודות. זה ההבדל העיקרי בין התקופה שלנו להיום".

כדי להתקדם בטבלה כמו קלעי כל הזמנים צריך לשחק הרבה שנים. ואכן, רבים מ-20 הראשונים, כולל טפירו, החלו את הקריירה שלהם בליגה הראשונה כבר לפני גיל 20, כשחקנים דומיננטיים. היום בליגת העל ניתן לציין רק את גיא לביא מבני השרון/הרצליה ואור סולומון ממכבי ראשון לציון כשחקנים שמקבלים הזדמנות כלשהי מתחת לגיל 20. גם כאן לא מדובר בדקות רבות מדי.

"יש מרכיב חשוב והוא באיזה גיל אתה עולה לקבוצה הראשונה. ג'מצ'י בגיל 17 היה שחקן בליגת העל, וכבר היה שחקן שקולע 30 נקודות למשחק. אין היום בכדורסל הישראלי בכלל שחקנים, ובטח ישראלים, שקולעים באופן קבוע 30 נקודות למשחק. ואם יש שחקן כזה, אז הוא זר. מי שיכול לעשות סלים בקצב מהיר מאוד זה ליאור אליהו והוא לא יקבל בכל סיטואציה במכבי תל אביב 40 דקות למשחק, כי יש עוד משחקים באותו השבוע. בקבוצה כמו מכבי תל אביב המאמן תמיד ירצה לשפר 11 או 12 שחקנים, ואי אפשר לשתף כל כך הרבה שחקנים ולתת לשחקן אחד 40 דקות", סבור צביקה שרף.

שרף ממשיך את הקו ומסביר כי "יש בעייתיות מסוימת כשאתה בא למאמן בקבוצה מול ברק נתניה או הפועל חולון, ואתה רוצה שהמאמן יצליח מצד אחד, ואתה אומר לו שהוא צריך להגיע להישגים, ואז הוא לא יכול לתת דקות לשחקן צעיר. עם החוק הרוסי השחקנים הישראלים שיחקו יותר. אני חוקקתי את חוק הצעירים בליגה השנייה, כי אותם שחקנים מבוגרים ישראלים שלא מצאו את מקומם בליגה הראשונה, הגיעו למצב של מאפייה - יורדים לליגה השנייה, המאמנים צעירים וחלשים ומפחדים להוציא אותם. אז אמרנו שנחוקק חוק שיכריח את המאמנים לתת לשחקנים עד גיל 21 לשחק. יום אחרי שאני ויורם חרוש עזבנו את האיגוד, לא רק שביטלו את החוק, הוסיפו עוד זר. אני החלטתי שחן ליפין יחליף את מוטי ארואסטי בחמישייה בגיל 19. או כשהבאתי את דורון ג'מצ'י למכבי במקום מיקי ברקוביץ'. זה מאבקים".

לא רק שחקנים ישראלים צעירים לא מקבלים צ'אנס. גם השחקנים המבוגרים מקבלים בגיל 31 יחס של זקנים. מאיר טפירו, בן 37, מתמודד כבר 5 שנים עם שאלות על פרישה. כל גדולי הרשימה שיחקו עד גילאים שקרובים ל-40, אך היום הדבר נראה כמעט דמיוני. טפירו: "אם מסתכלים על ה-NBA והליגות באירופה, אז יודעים לעשות את השימוש בשחקנים האלה. חייבים לעשות שינוי בחשיבה. ארז מרקוביץ' ירד לליגה הארצית לא בגללו אלא בגלל המערכת שפלטה אותו. הקבוצות צריכות לתת לשחקנים את ההרגשה שהם חשובים לה. לצערי בארץ לא יודעים לנצל את השחקנים המבוגרים. היו הרבה שחקנים שירדו ליגות מוקדם או פרשו בגיל צעיר".

מוטי דניאל, מקום 14 ברשימה, מנסה לספק הסבר הגיוני: "עד לא מזמן טחנו שחקנים בנבחרות צעירות ועם עומסים כבדים, והרבה שחקנים בגיל 31-32 לא היו במצב בריאותי נורמלי. הרבה לא שורדים. אצלנו זה היה טיפה אחרת. בשנים ההן לא היו מתאמנים באינטנסיביות כזאת. הרבה מהשחקנים הבכירים בשנים האחרונות לא החזיקו מעמד מבחינה פיזית. אמיר כץ, קורן אמישה, גיא גודס, עודד קטש, יואב ספר. תראה את טל בורשטיין עם הפציעות שלו. יניב גרין מגיל 28 כבר היה זקן, או משה מזרחי שאני לא יודע איך בגיל 32 הוא מתייבש על ספסל. שחקנים נטחנו מוקדם מדי".

במאמר שנכתב בשנה שעברה בוושינגטון פוסט ניסה העיתונאי ריק מייז לאפיין את אותם השיאים שלא נשברים. "שיא הנקודות של קארים עבדול ג'אבר הוא מדהים, אבל לא בלתי ניתן לשבירה", נכתב במאמר. "עובדה שקארל מלון, אם היה משחק עוד עונה, יכול היה לעשות זאת. שחקן כמו לברון ג'יימס, אם יישאר בריא, צפוי לשבור את השיא. שיאים שלא נשברים נובעים משימוש בסמים או תנאים אחרים".

בישראל הדברים שונים. אין עילוי כמו לאו מסי שישנה את רשימות השיאים. צביקה שרף בכל זאת מוצא קוים מקבילים: "ווילט צ'מברליין קלע 100 נקודות וזה שיא שלא יישבר אף פעם, כי מה שלא יהיה, לא יווצר מצב ששחקן יזרוק מספיק זריקות כדי להגיע ל-100 נקודות. הכדורסל שונה".

לאותו הקו מצטרף בוזי ינאי: "הכדורסל השתנה, הוא הרבה יותר פיזי. ברוב המקרים הוא פחות יפה לעין. המשחק היה יותר משוחרר, יותר יפה לעין ופחות טקטי, לא כמו היום. הטקטיקה שולטת היום, כל קבוצה עם 3-4 סוגי הגנות וחמישה תרגילים לכל מצב. אז שחקנים טובים יכלו לבוא לידי ביטוי ובאו לידי ביטוי, למרות ששמרו איזורית 1-4".

העובדה שלמרות כל הדברים הללו מצליח טפירו להיכנס לרשימת 20 הקלעים הגדולים, מבלי שדרך במכבי תל אביב, מעידה בעיקר עליו. "אין ספק שטפירו הוא אחד השחקנים הגדולים ביותר שהיו בכדורסל הישראלי ב-15 השנים האחרונות. מאחר ואני לפחות הבאתי את טפירו לליגה הראשונה, אז אני זוכר את המעבר שלו מהליגה השנייה לליגה הראשונה, בהפועל תל אביב, שכבר אז הייתה קבוצת צמרת, והייתה עם זרים. לא כל הכדורים הלכו אליו. ככה שההישג שלו הוא מדהים", אומר צביקה שרף. מוטי דניאל מוסיף: "מאיר טפירו היה מיוחד מהרגע שהוא שיחק בליגה. הוא מזן אחר, שחקן עם אופי ויכולות מיוחדות, הוא עם DNA אחר מרוב השחקנים ובגלל זה הוא עושה קריירה מפוארת".

טפירו מתרגש מכך גם בגיל 37 ("מחמיא לי שהצלחתי לשנות את החשיבה אצל אנשים"), אבל צביקה שרף יודע שזו מסיבה פרטית שהכדורסל הישראלי כבר לא מוזמן אליה: "אני לא חושב שיש שחקנים מתאימים לרמה. יחזקאל סקוורר הוא כנראה תגלית העונה, אבל האם יחזקאל סקוורר יכול להיות בנבחרת ישראל בשבע השנים הבאות? כנראה שלא. זה מראה על הרמה של השחקנים שמייצרים. אני רוצה שייצרו שחקנים צעירים שיוכלו לשחק בנבחרת ובארבע הגדולות".