הפלייאוף בפתח וזה אומר שהגיע הזמן לסקירה המסורתית של אקס-פקטורים פוטנציאליים. הרשימה הפעם מגוונת מתמיד וכוללת שחקני ספסל לצד שחקני חמישייה, רול פלייר לעומת סופרסטאר, שוטינג גארד ותיק שכבר עשה לעצמו שם בליגה, לעומת שוטינג גארד צעיר שנותר לראות איך תיראה הקריירה שלו בהמשך. לא חסרים שחקנים שהיו יכולים להשתחל לרשימה, אך ארבעת השמות הבאים מגיעים מקבוצות שיכולות להגיע רחוק מאוד, וכל אחד מהם חיוני למימוש התרחיש האופטימי - עם סימן שאלה מסוים שמרחף מעליו.
טיאגו ספליטר, סן אנטוניו ספרס
עם הצטרפותם לאחרונה של סטיבן ג'קסון, בוריס דיאו ופטריק מילס לשורות סן אנטוניו, נדמה כי הרוטציה של הספרס מעולם לא הייתה כה עמוקה. אך מבט במצבת הגבוהים מעלה תמונה דומה לזו מאשתקד: אנטוניו מקדייס אאוט, דיאו אין; הפועלים האפורים דואן בלייר ומאט בונר; ורק שני סנטרים מעל לגובה 2.10 מטרים - דאנקן הבלתי נגמר, וטיאגו ספליטר. הברזילאי קיבל בעונת הרוקי שלו אשתקד 12 דקות למשחק בלבד, ועלה לפרקט בסדרה מול ממפיס רק ממשחק 4, שבו תרם 10 נקודות ו-9 ריבאונדים ב-21 דקות. העונה ספליטר משחק 19.5 דקות למשחק, ומגיב בממוצעים של 9.2 נקודות, 61% מהשדה, 5.1 ריבאונדים ו-0.8 חסימות. לאחרונה הוא מקבל זמן משחק מופחת, כתוצאה מפציעה שחווה בשלהי מרץ.
לספרס נותר רק לקוות שספליטר יהיה רלוונטי בפלייאוף, כי הוא קריטי למפגשים פוטנציאליים בסיבוב השני, כמו מאבק חוזר מול הגריזליס של ראנדולף וגאסול, או התמודדות עם גאסול וביינום מהלייקרס. מעבר לגודל החיוני של ספליטר, במיוחד כאשר דאנקן נח, מדובר בשומר פנים שתרומתו להגנה גדולה משל בלייר ובונר, במיוחד בשמירה אחד-על-אחד אך גם בהגנה על הצבע, הודות לשיפור בתזמון ניסיונות החסימה שלו.
אך לספליטר יש מה לתרום גם בהתקפה, עם אחוזי קליעה מהטובים בליגה, ולא רק בגלל ניידות המאפשרת לו לסיים מבטים נוחים בקרבת הטבעת. ספליטר ניחן ביד רכה ובארסנל מרשים של מהלכים בפוסט, תכונות שיהפכו את הנוכחות שלו על הפרקט לחיונית גם בסדרות פוטנציאליות מול אוקלהומה, שיקגו או מיאמי. ראינו כבר אשתקד שהמנוחה שדאנקן מקבל במהלך העונה, לא תגרום לו בשלב זה של הקריירה להפוך לאיש הביוני עם בוא הפלייאוף. אם הספרס רוצים להימנע מלשחק כדורסל של גארדים בלבד, כפי שקרה בהדחתם מהסיבוב הראשון בפלייאוף האחרון, הם יצטרכו בכל רגע נתון לשים על המגרש ביגמן שיש לו מה למכור בהתקפת פנים - דאנקן ו/או ספליטר - ולהעביר עד כמה שאפשר מההתקפה דרכו. אם ספליטר, המשופשף במעמדים תחרותיים הודות לניסיונו ביורוליג ובנבחרת ברזיל, יזכה בנתח זמן משחק משמעותי ויגיב בהתאם, הספרס מסוגלים לצאת מהפלייאוף עם תואר "הקבוצה שפענחה את סוד ההצלחה בעונות מקוצרות" - לצד תואר אליפות נוסף, כמובן.
ריפ המילטון, שיקגו בולס
19 משחקים מתוך 57 - שליש מהעונה עד כה - זה ההספק הנוכחי של ריפ המילטון, שהצטרף בפגרה לשיקגו על תקן החוליה החסרה בעמדת השוטינג גארד הפותח, אבל התגלה כחוליה החסרה לאורך כל העונה. הוא לא הצליח לחבר יותר מחמישה משחקים רצופים בין פציעה לפציעה, וכרגע הרצף שלו עומד על שלושה, בתקווה למתוח אותו לתשעת המשחקים הנותרים ולחזור לכושר משחק עד הפלייאוף. בשביל שחקן כמו ריפ, כושר משחק מורכב בעיקר מכושר קליעה וכושר גופני מהטובים בליגה, אפילו בגיל 34 - הוא תמיד בתנועה, משאיר את השומר שלו מאחור, פורם תפרים בהגנת היריבה, וצולף קליעות מחצי מרחק. בהתקפה קבוצתית כמו זו של הבולס, שעם זאת נסמכת בעיקר על החדירות של רוז, מדובר בנכס טרי וחשוב למדי.
המילטון אומנם לא מהווה איום משלוש כמו קייל קורבר, ואינו שומר ברמה של רוני ברואר, אך מלבד היותו מעין ממוצע של שניהם (כלומר, שומר טוב מקורבר וקלעי שלשות טוב מברואר), יש לו יתרון נוסף והוא היכולת לייצר מצבי קליעה לעצמו ולאחרים. מול הגנות צפופות ואתלטיות, בעיקר כמו זו של מיאמי, הכדורסל הקבוצתי של שיקגו נוטה ללכת לאיבוד ולהפוך להתקפה של איש אחד, במיוחד ברגעי הקלאץ'. קבלת ההחלטות של דרק רוז במצבים האלה עדיין רחוקה מלהיות אידיאלית, והוא יוכל להיעזר בסקנד גארד כמו ריפ, שמסוגל לטפל היטב בכדור ולתת לרוז מרווח נשימה בשביל מעט תנועה ללא כדור והשתחררות משמירה לוחצת.
לטעימה מיכולתו של המילטון במדי הבולס, יש לבחון את ממוצעיו מפתיחת העונה עד לסוף ינואר, אומנם תקופה שגם במהלכה הוא נפצע לא מעט, אך שיחק 11 משחקים מתוך 23. לאורך תקופה זו, ריפ קיבל מתיבודו 31 דקות למשחק והגיב עם 14.2 נקודות, 45.3% מהשדה ו-3.6 אסיסטים. כדי לעבור את מיאמי בשחזור הכמעט ודאי של גמר המזרח, הבולס זקוקים לתפוקה דומה (לצד תפוקה עקבית יותר מצד קרלוס בוזר), שתאזן את התקפתם. גם יכולתו של ריפ להתמודד באופן סביר עם השמירה על ווייד - ובעיקר להתיש אותו בצד ההתקפי של המגרש - הופכת אותו לאקס-פקטור קריטי במסע של שיקגו לגמר הפלייאוף, מעמד בלתי מוכר בשביל סגל הבולס, למעט המילטון (והמסקוט הג'ינג'י בקצה הספסל, המתקרא בשם בריאן סקלבריני).
או ג'יי מאיו, ממפיס גריזליס
היכולת של ממפיס לשחזר את סיפור הצלחתה מפלייאוף 2011 ולמעלה מכך, תלויה קודם כל ביכולת של זאק ראנדולף לחזור לכושר משחק בשבועות הקרובים, לחזור לחמישייה, ולחזור לתפקיד הגו-טו-גאי של הקבוצה, על חשבון רודי גיי שתובע לעצמו תפקיד דומיננטי מדי בהתקפה. בהנחה שכל זה יקרה, האקס-פקטור של הגריזליס הוא מי שאמור להיות השחקן השישי בקבוצה, או ג'יי מאיו.
בנוסף להיותו קלעי השלשות המוביל בקבוצה שעדיין מדורגת בתחתית הליגה בקטגוריה זו, מאיו נותן לממפיס קומבו גארד שמסוגל לתפקד הן כסקורר והן כמוביל כדור, ולשמור על מגוון שחקני חוץ. ההגנה של מאיו על ווסטברוק בחצי גמר המערב אשתקד, הביאה את המאמן הולינס להעלות אותו בחמישייה לשני המשחקים האחרונים (על חשבון סאם יאנג). היריבות בין שני הגארדים המוכשרים שנבחרו זה אחר זה בדראפט 2008, נמשכה גם העונה, עם לא מעט אמוציות מצד ווסטברוק כלפי מאיו, שעצר אותו על ממוצע של 34.3% מהשדה בארבעת המפגשים ביניהם. גם יעילותו של טוני פארקר פחתה משמעותית בשלוש התמודדויות מול ממפיס ומאיו עד כה, עם 37.2% מהשדה. העפלה של הגריזליס לגמר המערב ומעלה מכך, תעבור ככל הנראה דרך הספרס ו/או אוקלהומה. בשביל לתת מענה הגנתי לצמד פארקר-ג'ינובילי, או לטריו ווסטברוק-הארדן-דוראנט, ממפיס תזדקק לדקות רבות של מאיו בעמדת הרכז, לצד הסטופרים טוני אלן או קווינסי פונדקסטר.
וכאן אנו מגיעים למשתנה ששם את האקס בהיותו של מאיו אקס-פקטור להצלחת הגריזליס בפלייאוף זה. כבר הזכרנו את השילוב המיוחל בין גיי לראנדולף, שבינתיים הולינס טרם הגיע אליו, וזו אחת הסיבות שהוא מעלה את זי-בו מהספסל - כדי לא לפגוע באיזון שכבר נוצר בחמישייה הפותחת. עד כמה יעבוד השילוב בין גיי לראנדולף - ובואו לא נשכח את מארק גאסול שגם צריך לקבל נתח ראוי של נגיעות בכדור וזריקות - זו שאלה שנצטרך לקבל עליה תשובה לאורך עונה שלמה שבה השניים יצליחו להימנע מפציעות.
אבל לצרכי הפלייאוף הקרב, דבר אחד ברור וזה שמאיו יצטרך להימנע מזריקות מוקדמות ומיותרות ומניסיונות לייצר יש מאין, כל עוד התקפת הגריזליס אינה תקועה. אז אולי לא יהיה לו קמפיין פלייאוף סטייל בן גורדון 2009 (24.3 נקודות בשבעה משחקים מול הסלטיקס); ואולי זה בתורו ימנע ממנו להרוויח סכומי עתק בקיץ הקרוב, סטייל בן גורדון; ומצד שני, מאיו יוכל לבנות לעצמו מוניטין של שחקן שישי מוביל ולצבור הישגים קבוצתיים, אם יידע מתי לשים את טובת הקבוצה לפני טובתו האישית, וכך להבטיח לעצמו קריירה תחרותית גם בעתיד, במקום להיתקע בקבוצה בינונית-מינוס ולהיות לא רלוונטי...כמו בן גורדון.
ראסל ווסטברוק, אוקלהומה סיטי תאנדר
אפשר לאהוב או לשנוא אותו, לחשוב שהוא אובר/אנדר רייטד, לבקר או להלל אותו - אבל אי אפשר להישאר אדישים אליו ולסגנון המשחק שלו. רוב התחמושת לטענות כלפי ראסל ווסטברוק, מגיעה מהפלייאוף האחרון שבו צעירי התאנדר העפילו עד לגמר המערב מול דאלאס המנוסה. ערבי קליעה גרועים, חדירות כפויות לסל, איבודים למכביר, ספסול ממושך לאורך הרבע הרביעי (משחק מס' 2 בגמר המערב), ובעיקר שמועות על סכסוך עם קווין דוראנט על הזכות להוביל את הקבוצה, תרמו לכך במידה רבה של צדק.
אבל גם ביקורת מוצדקת צריכה לקחת בחשבון את הצד הראשי של המטבע: ווסטברוק אינו פליימייקר טבעי אלא רכז-סקורר, שתפקידו העיקרי בהתקפת התאנדר הוא לתקוף את הסל, בין אם בחדירות או בקליעה המשופרת שלו מרחוק. בכך הוא מאפשר למאמן ברוקס להעלות שלושה מומחי הגנה בחמישייה - ספולושה, איבאקה ופרקינס - ובכך הוא גם מסייע לדוראנט, אומנם הסקורר הכי מגוון וקטלני בליגה, אך כזה שזקוק לכיווץ הגנת היריבה (בזכות חדירותיו של ווסטברוק), יותר משהוא זקוק לרכז טבעי שיפעיל אותו. אוקלהומה בנויה על טריו של סקוררים מגוונים המוקפים בפועלים שחורים ולכל היותר סט שוטרס, מעטים הרכזים בליגה שהיו מפעילים טוב יותר את הצוות המסייע (מה שממילא הארדן עושה, בנוסף לדוראנט עם השיפור ביכולת המסירה שלו).
טענה נוספת שיש להפריך היא שאוקלהומה קבוצה החיה ממשחק מהיר במגרש הפתוח, ומתקשה במשחק העומד, בין היתר הודות לקבלת החלטות בעייתית מצד ווסטברוק. האמת מורכבת כאן: מצד אחד אוקלהומה מובילה את הליגה באיבודים למשחק, אבל ווסטברוק אינו האשם היחידי בכך. הוא ודוראנט מחזיקים בממוצע של 3.7 איבודים למשחק - לא כמות חריגה בהשוואה למחזיקי כדור כמו בריאנט, לברון ונאש - וגם קנדריק פרקינס המגושם תורם את חלקו עם 1.9 איבודים. ולמרות שצעירי התאנדר האתלטיים פורחים במתפרצות, הרבה מהאיבודים שלהם מגיעים דווקא בהתקפות מעבר, שם אכן ראיית המשחק הלקויה של ווסטברוק מביאה לחוסר מימוש הזדמנויות נוחות.
ובחזרה למשחק העומד, שהוא כידוע הלחם והחמאה בפלייאוף, דירוגה של אוקלהומה בקטגוריות סטטיסטיות מתקדמות כגון אחוזי שדה אפקטיביים (ראשונה בליגה), "אחוזי קליעה אמיתיים" (כנ"ל), ויעילות התקפית (שניים רק לספרס), מראה כי מדובר בקבוצה שלמרות סגנון משחק מהיר ודינמי, מגיעה למצבי קליעה טובים ומנצלת אותם היטב.
עם זאת, אי אפשר לטאטא לגמרי את הרגעים שבהם ווסטברוק אינו רואה כלום מלבד הטבעת, ולא נתקל בזריקה שאינו אוהב. שאלת האיזון כאן היא טריקית, כי ווסטברוק במיטבו כשהוא אגרסיבי ותוקף את המגן שלו, בדומה לדוראנט שגם בערבי קליעה חלשים חייב להמשיך ולחפש את הזריקה לסל. ובכל זאת, לצד סקורר יעיל יותר כמו דוראנט, ולצד מנהל משחק אחראי ומבוקר עם ראיית משחק טובה יותר - ג'יימס הארדן - לפחות ברגעי הקלאץ', ניתן לצפות שבפלייאוף הזה, נראה מצד ווסטברוק ויתורים רבים יותר על החזקה בכדור, על זריקות סגורות, ועל חדירות עם הראש בקיר. לממפיס יש שומרים כמו טוני אלן ומאיו, למיאמי, בגמר אפשרי, צמד שומרי הלחץ הטובים בליגה, ווייד וצ'אלמרס, כך שרצוי כי קבלת ההחלטות של ווסטברוק תצמצם את מידת הנזק שאותן יריבות פוטנציאליות מסוגלות להסב לאוקלהומה.
כל זאת מבלי שנכנסנו לקבלת ההחלטות של ווסטברוק בהגנה, שגם היא בעייתית לפרקים. עם זאת יש לציין, שהוא השתפר בשמירה העונה ומדורג עשירי במדד המשוקלל של חטיפות, חסימות, וסחיטת עבירות תוקף למשחק. מול יריבים פוטנציאליים כמו טוני פארקר ודרק רוז, גם בצד זה של המגרש ווסטברוק עשוי להיות האקס-פקטור למימוש שאיפות האליפות באוקלהומה.