18 באפריל 2007
"בארסה משתלטת על הכדור.
צ'אבי...
מסי פונה הצ?דה ועוקף את פארדס.
הוא מחזיק בכדור, עובר גם את נאצ'ו. מסי רץ עד אלכסיס, הכדור עדיין אצלו. הוא בתוך הרחבה... שוב בורח, נראה שהכדור הולך החוצה... גולאסו של מסי! איזה גולאסו! הוא האכיל אבק ארבעה שחקני הגנה של חטאפה ואז גם את השוער. בעיטה ברגל ימין, מהלך בלתי-רגיל אפילו בשביל מסי! פשוט תראו את השער הזה!
זאת הדקה ה-28, אמצע המחצית הראשונה. בלי שום ספק זה יכול להיות שער העונה...
מדהים. כל העולם מחייך ולא יודע איך להתמודד עם התצוגה הזאת של נחישות, של קצב, של יכולת, בהטעיות ובסיומת. זה באמת היה מרשים מאוד...
אני לא רוצה להשוות, אבל זה מזכיר לי את השער של דייגו ארמנדו מראדונה נגד אנגליה בגביע העולם ב-86'. אלה שני שערים שונים. אלה שני שחקנים שונים. אני לא מנסה לומר שמסי הוא מראדונה, אבל זה מזכיר לי את השער ההוא."
זה היה שדר הטלוויזיה במשחק הגביע בין ברצלונה לחטאפה, ב-18 באפריל 2007, בערוץ "דיגיטל פלוס".
וזה קולו של ויקטור הוגו מוראלס ב"רדיו ארגנטינה" ב-22 ביוני 1986, ששידר את משחק רבע גמר המונדיאל בין ארגנטינה לאנגליה באצטדיון האצטקה שבמקסיקו סיטי:
"עכשיו דייגו.
דייגו מקבל את הכדור.
יש עליו שני שחקנים, מראדונה עם הכדור, גאון הכדורגל העולמי חותך ימינה, הוא עובר את השלישי ורק בורוצ'אגה נשאר איתו...
עדיין מראדונה!
גאון! גאון! גאון! גאון! כן כן כן ו...
גווווווווווווול!
גווווווווווווול!
מדהים!
ויוה ל?ה-פו?טב?ו?ל!
גולאאאאסו!
דייגול!
מראדונה!
תסלחו לי, אני מתרגש...
איזו ריצה בלתי-נשכחת של מראדונה, המהלך היפה ביותר בכל הזמנים... עפיפון קוסמי... מאיזה כוכב לכת הגעת? לעבור את כל השחקנים של אנגליה באגף, וכל המדינה היא אגרוף קפוץ אחד שצועק: 'ארגנטינה!' ארגנטינה שתיים, אנגליה אפס!
דייגו! דייגו! דייגו ארמנדו מראדונה...
אלוהים, תודה על הכדורגל, על מראדונה, תודה על הדמעות האלה...
תודה על התוצאה הזאת: ארגנטינה שתיים, אנגליה אפס."
החולצות שונות. כך גם חשיבות המשחקים: אחד הוא חצי גמר גביע המלך, השני רבע גמר גביע העולם, נגד יריבה כמו אנגליה, במשחק הראשון של ארגנטינה נגדה מאז מלחמת פוקלנד ב-1982. גם אם כולם יכחישו, לאמוציות שמעבר לכדורגל יש משקל רב, לפחות בלבבות האוהדים.
הדמויות עצמן שונות: מראדונה, העפיפון הקוסמי, בן 25. הוא כוכב בינלאומי ונחשב לאליל. כש"נער הזהב" כובש את השער הזה, "הפרעוש" עדיין לא נולד. ואילו מסי, בתורו, הוא ילד בן 19, שרשם את הופעות הבכורה שלו בליגה הספרדית ובאלביסלסטה לפני פחות משנתיים.
גם את התרגשות השדרנים אי-אפשר להשוות: הדמעות, ההתרגשות האפית והרטוריקה הדרום האמריקנית, מול הנוקשות הספרדית, לפחות במקרה הזה. ועדיין... שני השערים באמת דומים, דומים מאוד, כמעט זהים, והאחרון ודאי הושפע מהראשון. הרושם הראשוני מדויק.
למחרת, העולם כולו רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. השער מעביר את הגולשים ב"יוטיוב" על דעתם. הוא זוכה למאות אלפי צפיות, לצד השער של מראדונה. ברשת נפתח דיון בשאלה איזה שער גדול יותר. כל אחד מביע את דעתו, מגדולי המומחים עד אחרון האוהדים הנלהבים, ובתקשורת משווים את שני הקליפים מכל זווית אפשרית ומשבחים את הביצועים של לאו.
בכל מקום נראות ונשמעות כותרות, פרשנויות והמצאות לשוניות מכל המינים והסוגים: "מסידונה", "רגל האלוהים", וגם "מסי מזעזע את העולם". אפילו עיתוני הספורט במדריד שבדרך כלל נמנעים מהקדשת עמוד השער שלהם ליריבה הנצחית, ברצלונה לא מהססים הפעם. כותרת השער של "מארקה": "אחרי עשרים שנים, עשרה חודשים ועשרים ושישה ימים, מסי חוזר על השער של מראדונה." וב?פ?נים מצוטטות מילותיו של ויקטור הוגו מוראלס: "מאיזה כוכב לכת הגעת?"
אף אחד לא התעלם מכך שזהו אחד מאותם אירועים שרואים על מגרשי הכדורגל רק לעתים נדירות.
53,599 האוהדים בקאמפ-נואו, למשל. אחרי השער הם על הרגליים, אוחזים בכל דבר שאפשר לנפנף בו, מעיתונים ועד תוכניית המשחק, מטפחת או צעיף, ומנופפים כגוף אחד. גם אלה שאין להם שום דבר בצבע המתאים משתתפים בטקס הכללי, ומוחאים כפיים עד שידיהם כואבות. אצטדיון שלם מריע בהתלהבות.
או מי שנמצא על המגרש, כמו אטו, דקו וגודיונסן. השלושה עומדים ותופסים את הראש. "אלוהים אדירים, מה הוא עשה?" זה יהיה התרגום הטוב ביותר להבעת פניהם.
וזה לא מסתיים בכך. בראיונות שלאחר המשחק שחקני הקבוצה והיריבים כאחד מתמוגגים ומלאי תשבחות:
דקו: "זה היה השער הכי יפה שראיתי בחיים שלי."
השוער ז'ורקרה: "הוא האפיל על כולנו."
פארדס, מגן חטאפה: "אני מקווה שלא אראה את עצמי בטלוויזיה בעוד שלושים שנה."
דני גואיסה: "אין מילים לתאר את השער הזה. כשראיתי אותו מהספסל הייתי המום."
ברנד שוסטר, מאמן חטאפה באותו זמן, לא ממהר להצטרף לחגיגה, אבל כולם מכירים את המאמן הגרמני. "היינו צריכים להכשיל אותו ולעצור אותו, גם אם היינו מקבלים כרטיס. אי-אפשר להיות עד כדי כך אציליים."
הדיון יצא לדרך ותוך יום הוא מתפשט בכל העולם. אף על פי שכדורגל מטבעו שייך למחוזות הפלא והיופי, יש כאלה שמתעקשים לנתח את השערים במספרים, בנתונים ובסטטיסטיקה.
כך זה נראה: המבצע של מסי נמשך 12 שניות, לעומת 10.8 של דייגו; הוא רץ 60 מטרים, ואילו באצטדיון האצטקה זו היתה ריצה של 62 מטרים. מסי נגע בכדור 13 פעמים, מראדונה פעם אחת פחות. הוא עשה את הסלאלום שלו בין חמישה מגנים, ואילו מראדונה השאיר מאחוריו שישה אנגלים. התמונות מוצבות יחד, מנותחות זו לצד זו, כדי להשוות ולהבין.
"לה נסיון": "האם מסי ניסה לחקות את מראדונה? האם היה זה צירוף מקרים בלבד, או לא?"
השחקן עצמו מסלק כל ספק. "אולי המהלך היה דומה, ראיתי אותו פעם בטלוויזיה, אבל מעולם לא חשבתי שזה יהיה שער כמו של מראדונה," הוא אומר. "אמרו לי את זה אחר כך, אבל באותו רגע לא חשבתי על שום דבר, רק על האושר שבהבקעת שער."
כך מתאר לאו את המבצע הבלתי-נשכח הזה שלו: "ראיתי שטח ריק והתקדמתי, כמו תמיד, כדי להתקרב אל השער ולנסות להבקיע. שני המגנים התחילו לסגור עלי ולא היה לי לאן ללכת, אז חיפשתי מישהו לעשות איתו דאבל-פס, וכשראיתי את הרווח ביניהם, נכנסתי. למזלי זה הצליח."
הנימה שבה הוא מתאר את המהלך, כאילו פשוט עשה דבר שגרתי (ובמובן מסוים זה אכן כך, זאת העבודה שלו), מזכירה אף היא את מראדונה ב-86', לפי זיכרונותיו של חורחה ולדאנו. "דייגו מתעקש שהוא ניסה למסור לי כמה וכמה פעמים," הוא אומר, אם כי הוא עצמו משוכנע שדייגו "מעולם לא התכוון להיפרד מהכדור". ולדאנו התפנה וא?פשר לדייגו למסור לו. במקרה של מסי היה זה סמואל אטו שעשה את התנועה.
ההקבלות ונקודות הדמיון בין שני השערים אינסופיות, כולל התגובה של שוסטר, שזכתה לתמיכה של אחד משחקני חטאפה. הקשיבו למה שאמר הקטור "אל נגרו" אנריקה, ששיחק באותו משחק במקסיקו 86': "אומרים שהשחקנים האנגלים לא ניסו להכשיל את מראדונה. זה היה ככה רק כי הם לא הצליחו! עד שהם הגיעו אליו, הוא כבר עבר אותם." אותם הדברים תקפים גם במקרה של מסי.
הנה אנקדוטה נוספת: במונדיאל במקסיקו היה זה אנריקה שתבע הכרה בתרומה שלו לשער, עם המסירה הראשונה לדייגו, עוד לפני עיגול האמצע. בברצלונה צ'אבי עשה את אותו הדבר. "הוא אמר לי שעם כל מה שאומרים על השער הזה, אף אחד לא זוכר שהוא זה שמסר לי," מגלה מסי.
לגבי מה שקרה אחר כך, לעומת זאת, כבר אין שום הקבלה, בין היתר כיוון שמטבע הדברים אלה היו שני מצבים שונים. אפשר אפילו לומר שאין קשר בין תגובותיהם של שני השחקנים. אחרי המשחק לאו אומר ש"זה לא ביג דיל", ויוצא לארוחת ערב שקטה עם אביו ועם חברו פבלו סבאלטה. לרוע מזלם, תשומת הלב התקשורתית מאלצת אותם לעבור למסעדה אחרת. יותר מדי אנשים מחכים לו במסעדה הקבועה. למחרת, באולם הצפוף מאוד שבו התקיימה מסיבת העיתונאים בקאמפ-נואו, מתייצב מסי מול המיקרופונים, בשיער רטוב לאחר מקלחת, ומספר שישן מצוין וש"לא הפסקתי לחשוב על השער ועל המשמעות שלו". הוא לא מתרגש מעיקשותם של העיתונאים, ומבהיר שהשער שכבש לא משנה דבר. "אני לא מרגיש שום לחץ, אני הולך להמשיך לשחק וליהנות כמו תמיד." דבר אחד בכל זאת הוא לא שוכח: ההקדשה שנתן קודם לכן ועכשיו הוא חוזר עליה: "אני מקדיש את השער לדייגו. אני רוצה לשלוח לו את כל האיחולים והתמיכה, ומקווה שהוא י?צא משם מוקדם ככל הניתן ויתאושש, כי זה מה שארגנטינה וכל אוהדי הכדורגל בעולם רוצים."
דייגו ארמנדו מראדונה שהה אז בבית חולים בגלל דלקת כבד חריפה. הוא היה על סף מוות. בתחילת חודש מאי שוחרר מראדונה מהמרפאה הנוירו-פסיכיאטרית "אווריל", שבה התאשפז מרצון לצורך גמילה מהתמכרותו לאלכוהול. הדבר הראשון שעשה עם שחרורו היה להופיע בטלוויזיה כדי להשמיע את גרסתו לאירועים, וגם לדבר על השער של מסי.
מראדונה: "אלה שהשוו הגזימו. הם באמת הגזימו. בתור התחלה, השער שלי היה יפה יותר משל מסי. יותר מזה, אני הבקעתי במונדיאל נגד אחד-עשר שחקנים בינלאומיים מאנגליה, אלופת העולם. לאו הבקיע את שלו נגד חטאפה, בגביע המלך בספרד. זה לא אותו דבר."
אבל ההשוואות בין מסי למרדונה לא מפסיקות.
אנחנו ב-9 ביוני, הדרבי הקטאלוני, ברצלונה מול אספניול, מחצית ראשונה, דקה 43.
הנה דברי השדר בתחנת הטלוויזיה הארגנטינאית:
"עכשיו מסי,
מסי בוחן את היריבה, מוסר לאטו ברחבה.
אטו בגב לשער, ארבעה שומרים עליו. אטו מוציא את הכדור לקו של הרחבה.
זמברוטה מרים...
מסי לא יכול להגיע...
יד, הוא נוגע ביד כמו מראדונה,
אני אצעק בכל זאת:
גוווווווול!
זה דייגו! תגידו לי שלא! בעינ?י זה דייגו. זה אותו בחור...
הנשמה שלו התגלגלה אליו, אני לא מאמין בדברים האלה אבל... זה קרה. לא ייתכן שיש כל כך הרבה צירופי מקרים. תסבירו לי איך שני דברים יכולים לקרות באופן ממש, אבל ממש דומה אצל שני אנשים שונים. מסי, או מראדונה בעורו של מסי, יורד למגרש, לובש חולצה של בארסה ומשווה את התוצאה ביד שמאל."
אם למישהו יש עדיין ספקות, הנה הפרשנות של מייקל רובינסון, הפרשן של "דיגיטל פלוס": "הוא הבקיע שני שערים בסגנון מראדונה באותה עונה. הוא חזר על הצמד שמראדונה הבקיע נגד אנגליה אחד נגד חטאפה, אחד נגד אספניול."
יד האלוהים מכה שוב, עם כל קווי הדמיון והוויכוחים. ב-22 ביוני 1986, מראדונה הקדים את פיטר שילטון, שהיה גבוה ממנו ב-15 סנטימטרים ויצא מקו השער. מסי בקפיצה שלו גובר על קרלוס קאמני, שגבוה ממנו ב-19 סנטימטרים. למרות המחאות של שחקני אנגליה, השופט התוניסאי עלי בנאסר מאשר את השער, והקוון שלו מצביע על נקודת האמצע. למרות הטכנולוגיה שקיימת ב-2007 וטענותיהם של שחקני אספניול, השופט רודריגס סנטיאגו מאשר את השער. מראדונה סירב להודות ברגע הראשון במה שכולם ידעו, ואמר ש"יד האלוהים היתה ידו של דייגו! ואותה יד גנבה מאנגליה ניצחון".
מסי? הוא רק מביע צער ש"השער לא עזר לנו, והביא נקודה אחת בלבד". הוא חגג "בשמחה רגילה, בהתייחס לעובדה שהשער רק השווה את התוצאה". בהחלט אין לו סיבה להתבייש על כך שעשה משהו ערמומי.
על קווי הדמיון בין מסי למראדונה נכתב ודובר פעמים רבות מספור, עוד לפני השער הזה באפריל 2007. ליונל תמיד הושווה לדייגו באופן כזה או אחר. הראשונים לעשות הקבלות היו המאמנים שלו בניואלס.
ו?קיו: "ראיתי שהוא עושה דברים מופלאים עם הכדור, כאלה שאפילו מראדונה לא יכול היה לעשות בגילו."
גיז'רמו הויוס, המאמן שלו בנערים ב' של ברצלונה: "מסי הוא הקרוב ביותר לדייגו שראיתי אי-פעם, בנחישות ובמוטיבציה. לאו שינה בכוחות עצמו את התוצאה של עשרות משחקים! הוא כמו דייגו, תוקפים אותו שוב ושוב, והוא ממשיך לקום. כדי לעצור אותו צריך להרוג אותו. אין לו שום בעיה להסתדר בעצמו. הוא מתקדם עם הכדור בתנועות הרגליים הקשתיות שלו, והדבר היחיד שהוא צריך לדאוג לו הוא המהירות. כבר יש לו תחושה טובה עם הכדור ואף אחד לא עושה את זה כמוהו."
נורברטו אלונסו, לשעבר מספר 10 של ריבר פלייט: "יש בו דברים מסוימים שמזכירים לי את מראדונה. כמו הדרך שבה הוא פורץ קדימה בסערה, ומהירות המשחק שלו. אבל לדייגו היתה גם ראיית משחק שלאו לא ניחן בה."
ארסן ונגר, מאמן ארסנל: "מסי הוא כמו מראדונה, רק עם טורבו ברגליים."
אטו: "מסי הוא דייגו ארמנדו מראדונה של העתיד."
דקו: "הוא מאוד מזכיר לי את מראדונה. לפעמים אני שומע אנשים שאומרים שהוא צריך להיזהר מהתהילה, כדי שלא יקרה לו מה שקרה לדייגו. אבל המצב של לאו שונה, כי לאו נמצא בסביבה בריאה, אוהבת ומגוננת."
פרנץ בקנבאואר: "כשאנחנו רואים אותו רץ עם הכדור, אנחנו נזכרים בדייגו מראדונה במיטבו, ויש לנו סיבה טובה מאוד."
הקטור אנריקה, שזכה במונדיאל 86' עם ארגנטינה: "למסי ולמראדונה יש דברים במשותף, כמו סגנון הריצה עם הכדור והמהירות. הריצה והספרינט לטווח קצר של דייגו עשו מהשומרים שלו קציצות, וגם מלאו? קשה לחטוף את הכדור. הוא גם לא סתם בועט לשם הבעיטה, אלא מסתכל לקורה הרחוקה ומטעה את השומר מימין ומשמאל, כמו דייגו. אבל הבעיה היא לא שמשווים אותו כל הזמן למראדונה, אלא שלאו בטוח שהוא מראדונה."
ססאר לואיס "אל פלאקו" (הרזה) מנוטי, מאמנה של נבחרת ארגנטינה במונדיאל 78': "הוא לא מראדונה החדש. בארגנטינה, ולמעשה גם בכל מקום אחר, בכל פעם שמגלים ילד עם יכולת טכנית גבוהה ונחישות, כל העולם מכריז עליו כמראדונה הבא. מסי שחקן טוב מאוד, שמאלי מוכשר וחזק, הוא משחק בברצלונה והוא ארגנטינאי. אבל הוא לא מראדונה, הוא מסי."
הסופר, הפסיכולוג והעיתונאי וולטר ורגאס קובע קטגורית בספרו "שליחות כדורגל" (Fútbol Delivery): "מסי הוא לא מראדונה ולעולם לא יהיה. אני טוען שהוא לא יגיע לכאלה רמות, ואני חושב שיהיה לו קשה אפילו להתקרב אליהן."
אם כן, הדעות סותרות, אבל הדיון לא מסתכם בהן בלבד: הוועד האולימפי של ארגנטינה ערך מחקר, בפיקוחו של מיגל טודרי, כדי להשוות מדעית בין שני השחקנים. התוצאה: מובנת מאליה. היא מראה שלמסי ולמראדונה יש סדרת תכונות פיזיות משותפות: יציבות בתנועה על המגרש, מסת שריר, גובה, משקל, התפתחות וגם, כמובן, העובדה ששניהם שמאליים.
מעבר לדעות המגוונות, ישנן סיבות נוספות להשוואה המתמשכת בין השניים. זה פשוט מאוד: מאז שמראדונה פרש ב-1997, הארגנטינאים וגם אחרים מצויים בחיפוש מתמיד אחר יורש. זה לא חריג במיוחד, וזה תמיד קורה כשנפרדים משחקן גדול. בהתחלה צריך זמן כדי לעכל את ק?צו של המיתוס, ואז דרוש זמן נוסף כדי למצוא מישהו שמזכיר אותו, שמאפשר לנו לחיות מחדש את הקסם האבוד ולהיזכר בעבר כי זיכרון הוא עניין מהותי בכדורגל. כדי שכדורגלן צעיר יזכה לפופולריות, קל יותר לתלות לו על הצוואר תג של "פלה חדש" או "מראדונה חדש". ככה כולם יודעים במה מדובר. לעתים קרובות הם לא מצליחים, השם לא עובד או שהטוען לכתר הירושה לא מממש את ההבטחה. כך קרה, מבחינת "מראדונה חדש", עם אריאל אורטגה, פבלו איימאר, חואן רומן ריקלמה או קרלוס טבס. זהו כתר שקשה לשאת. וקווי הדמיון שקיימים אצל מסי מקשים עוד יותר: הוא קטן, שמאלי וגדל בניואלס, שמראדונה עשה בה תקופה קצרה; התפתח בברצלונה, המועדון האירופי הראשון שבו שיחק דייגו; זכה בגביע העולם עד גיל 20, כמו מראדונה ב-79'; ערך את הופעת הבכורה בנבחרת מול הונגריה, בדיוק כמו דייגו. וזה אפילו עוד יותר קשה כשמראדונה עצמו מזמין אותך לתוכנית הטלוויזיה שלו, "לה נוצ'ה דל 10" ("הלילה של מספר 10") ומסמן אותך כיורשו. "לאו נועד להיות אחד מהגדולים," אומר מראדונה. "הרבה חושבים שהוא כזה כבר עכשיו, אבל לדעתי הוא בקושי התחיל לשחק. הוא יכול לתת הרבה יותר ממה שהוא כבר נתן, וכשזה יקרה זה יהיה הרגע שלו." כשהוא נשאל על כך ב"אל גראפיקו", הוא עונה שלאו הוא כמובן השחקן הארגנטינאי הטוב ביותר כיום, אבל בתשובה לשאלה "האם לאו יאפיל עליך?" הוא עונה: "אם זה לטובת הכדורגל הארגנטינאי, אני בעד שיאפיל עלי." למרות כל ההכרזות והברכות, המלך הישן מסרב להעביר את השרביט. הטוען לכתר יצטרך להוכיח שהוא תופס אותו בדין.
מסי הילד שהפך לאגדה // לוקה קאיולי, תרגום: יונתן פיין, הוצאת ידיעות ספרים, 175 עמודים
