כמה שניות לפני סיום המשחק הסתובב ז'ליקו אוברדוביץ' אל הספסל שלו עם חיוך של מנצח. מכולם בחר לגשת לשאראס יאסיקביצ'יוס; הוא יכול היה להסתפק בהיי-פייב ידידותי, אולי אפילו בחיבוק קטן, אבל אוברדוביץ' רכן אל הרכז הליטאי, פרע בחיבה את שערו ונישק אותו בחום. ככה יעשה לאיש אשר ז'ליקו חפץ ביקרו.
על פניו, החיבור בין שני אייקוני הכדורסל הללו תמוה. אוברדוביץ' תמיד אהב ליצוק את רכזיו בדמותו: הארד-וורקרס פקחים, נטולי גינונים, שעובדים בשביל החברים סביבם. כזה היה אוברדוביץ' כאשר שימש כפוינט גארד של פרטיזן בלגרד במהלך שנות ה-80'. ניק קלאת'ס מזכיר את אובראדוביץ' השחקן: ירגיע את קצב המשחק, יחפש תמיד את המסירה הנכונה, ינתב בסבלנות את ההתקפה, יוציא לפועל את התרגילים עד תומם. יזרוק במשורה, לעתים רק תחת איומי אקדח.
אם קלאת'ס נמצא על קצה אחד של סקאלת הרכזים, יאסיקביצ'יוס יושב בדיוק בקצה השני: הוא פנטזיסט פרוע, נטול רסן, בלתי-צפוי. תמצמץ, והנה הוא משגר שלשה או מהמר על אסיסט מסוכן עם יד שמאל, החלשה שלו. ארבע דקות לסיום, כשפאו הוליכה 60:64 לאחר שבלמה מיני-קאמבק של מכבי ויצאה להתקפה שיכולה הייתה לשבור סופית את המארחת, התעלם יאסיקביצ'יוס מתרגיל שדרש אוברדוביץ' לבצע והימר על שלשה הרפתקנית. היא הלכה החוצה, ומשם טסה מכבי 0-5 וחזרה להוביל.
כששאראס נזרק לספסל כעבור דקה וחצי נדמה היה שאוברדוביץ' עומד למלוק את ראשו. אבל לאחר שני פוזשנים, כשפאו ביתרון שביר של נקודה ודיוויד בלו עומד על הקו, החזיר אוברדוביץ' את יאסיקביצ'יוס למגרש. בשלוש הדקות האחרונות יצא שאראס ונכנס שלוש פעמים, בחילופי הגנה-התקפה. את המשחק סיימה פאו בפלוס 9; 6 נקודות הפרש השיגה ברגעים שבהם שהה יאסיקביצ'יוס על הפרקט.
אני אמות עם השחקנים שלי, הבטיח שלשום אוברדוביץ'. כששאלו אותו מדוע התעקש לשמור במשחק מספר שלוש את קלאת'ס האנמי על הפרקט, השיב: אני, לא אתם, נמצא עם השחקנים שלי 24 שעות ביממה. אני חי איתם. אני מרגיש אותם. אני יודע מה לעשות.
היחס של אובראדוביץ' לשחקניו משונה: פונקציונאלי לעתים, אבל גם חם, אוהב וסנטימנטאלי. כשרומיין סאטו ביצע שתי עבירות מהירות בפתיחה מיהר המאמן לנחם אותו. מנגד, לאורך השנים אימץ מנהג משונה, בו משתמשים גם מאמנים סרבים רבים מהאסכולה הישנה ולעתים אפילו גם בלאט: בכל פעם שטועה אחד השחקנים שעל הפרקט, פורק אובראדוביץ' את זעמו דווקא על שחקני הספסל; הוא מסתובב אליהם בדרמטיות, ותוהה בעידון טיפוסי בדרך כלל תוך צעקות וקללות, המלוות בתנועות ידיים תואמות מדוע, לעזאזל, הם לא ממלאים אחר ההוראות שלו. גם העוזר הנאמן דימיטריס איטודיס משמש ככדור העצבים הפרטי של הבוס. המימיקה של אוברדוביץ' לעתים משעשעת ולעתים מפחידה, אך תמיד ממגנטת. הוא ממשיך לנאום בלהט, ואיטודיס ויתר השחקנים מהנהנים בהסכמה ומניפים ידיים לצדדים, כאילו אומרים: אתה צודק, אין לנו מושג מה עובר לחבר'ה האלו בראש.
ובזמן ששאראס מנצח את קבוצתו לשעבר וקורע לגזרים את חלומות האוהדים שבעבר נשאו אותו על כפיים נמק תיאו פפאלוקאס על הספסל. גם אתמול שיחק בקושי חמש דקות. הוא באמת משתדל להישאר חיובי, פפאלוקאס; תומך לאורך כל העונה ביוגב אוחיון ומשמש כמנטור הצמוד שלו. לא מתלונן. ממשיך לעבוד קשה. אם יש דבר אחד שהיה רוצה, דובדבן אחרון לקראת סיום הקריירה הפנומנאלית, זה לזרוק את פנאתינייקוס מהיורוליג ולהעפיל על חשבונה לפיינל פור. אם יגיע עם מכבי לאיסטנבול, יהפוך לשיאן הופעות הפיינל פור בכל הזמנים. כשפאו נעלה את הניצחון, חצי דקה לסיום, התמקדה המצלמה במבטו של פפאלוקאס. הוא גלגל עיניו לשמיים ועצם אותם בהכנעה, כמי שהיה בסרט הזה כל כך הרבה פעמים בעבר; בשנים האחרונות הפסיד עם אולימפיאקוס לפנאתינייקוס בשלל סיטואציות. מפח הנפש שחווה אמש וודאי עורר בו זכרונות ישנים.
בלאט לא מאמין בפפאלוקאס. את פנאתינייקוס החליט לנצח בעזרת הגנה סופר-אגרסיבית והתקפה שמבוססת על ניצול יכולות אישיות. פפאלוקאס הוא לחם עבור אוברדוביץ'. כפי שמכבי התעלמה בהגנה מקלאת'ס, כך התעלמה פאו מפפאלוקאס כשהיה על הפרקט. היווני מעולם לא היה סקורר גדול והתפרסם כמוח של מכונת הכדורסל הדורסנית והסופר-קבוצתית של אטורה מסינה. משחק ההתקפה של מכבי הוא האנטיתזה לכדורסל שהנהיג בזמנו מסינה ושניהל פפאלוקאס על הפרקט: אין תרגילים מסודרים, אין תנועות קבועות, הכל בנוי על מיס-מאצ'ים ואלתורים. מכבי סיימה אמש את המחצית הראשונה עם אסיסט מביש אחד, ואת המשחק כולו עם חמישה אסיסטים בלבד. אומנם, פפאלוקאס הציל למכבי את המשחק באתונה בזכות שני אלתורים אישיים, אבל במאני-טיים של המשחק האחרון, המכריע, העדיף בלאט על פניו סקוררים אתלטיים כמו מאלט, לנגפורד וסמית'.
שאראס אתלט קטן יותר אפילו מפפאלוקאס, אבל ערמומי ממנו בהרבה ומגוון יותר מבחינה התקפית. אוברדוביץ' מעריך את הערמומיות והווינריות של יאסיקביצ'יוס. לכן החליט להחזיר אותו הקיץ לקבוצה, אחרי עונה שבה התגלגל בין ריטאס וילנה לפנרבחצ'ה-אולקר ונדמה היה שהקיץ הקץ על הקריירה שלו. פאו קבוצת כדורסל טובה יותר ממכבי, עמוקה ממנה, מאומנת ומאוזנת יותר, אבל הסתבכה בסדרה הזו כי נקלעה הרבה בזכות ההגנה של מכבי לקצב ולצורת משחק שהיו זרים לה. בטופ-16 זרקה פאו במשחק ממוצע 40.5 פעמים מ-2 ורק 17.6 פעמים מ-3. בסדרה מול מכבי התדרדרה ל-34.5 זריקות מ-2, וקפצה ל-20.5 זריקות מ-3.
אוברדוביץ' היה זקוק אמש לאסיסטים של שאראס, לג'אמפרים הקטלניים שלו, לחדירות האמיצות, ובעיקר לאינסטינקטים ההתקפיים החדים. שאראס הוא אומן ההתקפה של הכדורסל האירופאי המודרני, ופאו הייתה צריכה להשיג נקודות. ההגנה שלה עצרה את מכבי בשלושה מארבעת משחקי הסדרה, אבל ההתקפה לא תפקדה במשחק מספר 3. אוברדוביץ' ידע שפאו זקוקה להגיע במשחק הרביעי למנת נקודות סבירה, של יותר מ-75, כדי להיות קרובה לניצחון. ולשם כך שאראס היה חייב להיות על הפרקט.
פאו היא לא קאחה לבוראל. בעונה שעברה, ניצחון החוץ של מכבי בויטוריה עשה עבורה את מרבית העבודה. הפערים בין לבוראל של ספרד ללבוראל של החוץ היו תהומיים. בתל אביב היא לא היוותה למכבי יריב. פנאתינייקוס אחרת; היא קורצה מחומרים מנטאליים שונים. אמש התנפלה על מכבי מהפתיחה ולא אפשרה לה לברוח. בסיום המשחק השלישי הייתה תחושה שהזמן נגמר לפנאתינייקוס לפני שהצליחה להשלים מהפך; שמכבי שוב נהנתה ממזל גדול, מטיימינג טוב ומרבע ראשון מעולה, וגירדה ניצחון עם החלק המחודד של השיניים.
מכבי משחקת כקבוצה רק בהגנה, אבל לא בהתקפה. פאו קבוצה בשני צידי המגרש. עצם העובדה שמכבי ניצחה אותה פעמיים יכולה להיחשב להישג גדול עבורה, לא פחות מההעפלה לפיינל פור אשתקד. אבל אם בעונה שעברה המשיכה מכבי עד למשחק הגמר גם בזכות כדורסל טוב, מהנה ומקורי, מכבי הנוכחית מתרכזת בלבצע ליריבתה סבוטאז'. זה עובד לברצלונה, אבל לצערה, מכבי היא לא הבלאוגראנה. למרות שבסדרה הנוכחית היא מאמצת את השיטה שלה וקצת נראית כמו אחותה החורגת.
אוברדוביץ' עשה אתמול למכבי את מה שבלאט עשה לו במשחקים 2 ו-3: הורה לשחקניו לצופף את הרחבות, להרביץ ללא הבחנה, ושלח את מכבי לנסות את מזלה מבחוץ. מכבי זרקה אתמול 23 שלשות, לעומת 26 ניסיונות מבחוץ בשני המשחקים הקודמים גם יחד. זה יכול היה להיות הערב הגדול של דיוויד בלו, אבל המתאזרח היה חלש עם 0 מ-5 מבחוץ. לזכותו ייאמר שקיבל מעט מאוד כדורים טובים מחבריו לקבוצה. הוא בוודאי התגעגע לאסיסטים הגדולים שקיבל בזמנו משאראס.
בלו דמע בסיום המשחק. אולי היה מדובר במשחק היורוליג האחרון שלו במדי מכבי בהיכל. בסביבות הקבוצה מתגברת לאחרונה התחושה שבלו יממש בקיץ את כוונתו לפרוש וישוב לארה"ב. משפחתו הקרובה כבר ממתינה לו שם.
בשנתיים האחרונות תחת בלאט שדרג בלו את מעמדו. תמיד נחשב לאקס-פקטור, לגאנר ההתקפי חסר המצפון, קצת כמו הדורון ג'מצ'י של דורו. מעמדו ושכרו היו בהתאם: בלו מעולם לא הרוויח במכבי סכומים גדולים ותמיד נחשב לשחקן משלים. אצל בלאט שינה את המנטאליות שלו והפך לשחקן חמישייה. בלו הפך לסטופר הגנתי והוכיח שהוא מסוגל לצבור נקודות במגוון של דרכים, גם בפוסט-אפ ובחדירות. בתוספת ליד הקטלנית משלוש ולקור הרוח המוכר הוא הפך לאחד הכדורסלנים המסוכנים והיעילים באירופה. תעודת הזהות הכחולה שלו הפכה אותו לאחד הנכסים החשובים ביותר עבור מכבי.
מכבי תציע לבלו להישאר ותנסה לשדרג את שכרו. העונה משתכר כ-320,000 דולר נטו. עלות שכרו עבור המועדון כפולה, בהיותו אזרח ישראלי. לקראת העונה הבאה מתגבשת עבור בלו הצעה להאריך את חוזהו תמורת כ-400,000 דולר, או 800,000 דולר ברוטו. זה הרבה כסף עבור מכבי. סכום שיכול לגשר על הפערים הקיימים כרגע בין מכבי להנדריקס ולנגפורד גם יחד. אבל לא בטוח שזה מה שישכנע את בלו להישאר.
בלו מזכיר את המאמן שלו בהרבה מובנים: שניהם וורקהוליקים, מכונות עבודה יציבות, ובשנותיהם במכבי הצליחו שניהם להשתנות תוך כדי תנועה. בלו האדיב והמנומס הוא ההפך המוחלט מהפרחח החצוף שפרץ לתודעת אנשי הכדורסל האירופאים בעונת 2002/3, תחת בלאט בעונתו השנייה כמאמן ראשי במכבי. הוא היה שם בכמה מהרגעים החשובים והדרמטיים ביותר בתולדות המועדון. אם יש שחקן שעוד מסוגל לחולל נס אחד, אחרון, באתונה, זהו דיוויד בלו. הרי לא מדובר במשהו שלא עשה בעבר; בשבוע שעבר, בעצם.
מצד שני, גם שאראס יהיה שם. כך שבשבוע הבא צפוי לנו קרב מאסף, דרמטי, בין שניים מהרוצחים ההתקפיים הגדולים במפעל, במה שעשויה להפוך עבור אחד מהם להופעתו האחרונה בו. הרולטה מוכנה לסיבוב חדש, מרגש, אחרון.
ohad@walla.net.il