מכבי תל אביב חוזרת למציאות

דייויד בלו הוא שחקן מפתח במכבי. הוא מנוסה, שומר מצוין, קשוח, פיזי, לוחם, ריבאונדר טוב ובעל קליעה קטלנית. אם היה יודע לכדרר מעט טוב יותר והייתה לו יכולת חדירה סבירה, הוא היה הופך לשחקן-על במושגים אירופאים. כשהידית שלו מאופסת, מאמן היריבה לוקח אקמול ומנסה לחשוב איך הוא מסדר עכשיו מחדש את ההגנה שלו. כשהכוונות שלו לא מאופסות, משחק ההתקפה של מכבי פחות מגוון ומסוכן. כי בלו מרווח הגנות, הקליעה שלו מטרידה את היריבות, והיכולת שלו לקלוע גם מארבע, כמאמר השדרן, הופכת אותו לבעיה רצינית. גם ביום לא טוב שלו, הוא מסוגל לקלוע שתי שלשות ולגמור משחק, כמו שקרה באתונה.

בלו רשם 0 מ-7 מהשדה בהפסד לפנאתינייקוס, והמאזן העגום הזה מספר חלק מהסיפור של מכבי במשחק מספר 4. בלי נקודות מבחוץ באחוזים סבירים למכבי אין סיכוי להפתיע את פאו, ובלי בלו חד, החיים מחייכים לאוברדוביץ'.

בשבועות האחרונים בלו מפלרטט עם פרישה מכדורסל. גם אם מכבי תסרוק כפר אחרי כפר באירופה, היא לא תמצא פורוורד כה מגוון וקטלני שמעניק לה עוצמה אדירה מהספסל. במשחק שיחתום את הסדרה באתונה מכבי תקווה שבלו יספק לה את כוח האש לו הוא מסוגל, אחרת יהיה לה קשה לגרור את פאו למשחק צמוד שיותיר לה סיכוי לסנסציה.

רמת השיפוט במשחק הייתה נמוכה, השופטים קיפחו את מכבי ושרקו באופן מוגזם לטובת פאו. היוונים קיבלו 35 זריקות מהקו לעומת 21 למכבי – המשחק שוחק ביד אליהו, כן – ואיך לומר, הם לא היו פחות פיזיים בהגנה משחקניו של בלאט. היו לא מעט שריקות מבישות, שהחריבו למכבי את המומנטום בדקות מסוימות לאורך המחצית השנייה.

אבל מכבי לא הפסידה בגלל השופטים. היא הפסידה כי היא לא שיחקה כדורסל קבוצתי כפי שהציגה בשני המשחקים הקודמים. התקפות רבות מדי הסתיימו במהלכי אחד-על-אחד של לנגפורד, אליהו וסמית, שעשו את שלהם, אבל בתוצאה הסופית הבידודים האלו לא היו יעילים ונכונים. מכבי לא הניעה את הכדור מהר, הכדור לא החליף מספיק ידיים לפני שנזרק לסל, ובכך ההתקפה הקלה על הגנת פאו. חמשת האסיסטים של מכבי במשחק מהווים תעודת עניות להתקפה שלה יותר מאשר תעודת הצטיינות להגנה של פאו. מכבי לא ניצלה כלל את העובדה שהיא ניצחה את פאו בכדורים החוזרים 33:36, הביסה אותה בריבאונד התקפה 6:16 ובזכות כך זרקה לסל 67 פעמים לעומת 57 ליוונים.

לאחר המשחק הראשון בסדרה נכתב כאן ששחורציאניטיס לא באמת שייך לעילית הסנטרים באירופה, ולאורך הסדרה הוא מקפיד להוכיח זאת. בשלושת המשחקים הקודמים האחוזים שלו מהשדה היו טובים, אבל כמו בעונה שעברה, ככל שאוויר בפסגה הופך דליל יותר, סופו מתקשה לטפס ולהעלות את רמת משחקו. 0 נקודות בקצת פחות מ-9 דקות במשחק מספר 4, הפכו את מכבי לקבוצה בלי נוכחות בצבע. בשלושת המשחקים הקודמים הוא תרם 7.3 נקודות ב-15 דקות. הוא משחק מעט מדי דקות כדי להשפיע על המשחק, מבצע עבירות מטופשות, מאבד כדורים והופך את משחק הצבע של מכבי לנטול השפעה. כתוצאה מכך, לפאו קל להתגונן על הקשת כי אין מי שמאיים מבפנים, והיא גרמה למכבי 4 מ-23 מביכים מבחוץ.

בשני הניצחונות של מכבי בסדרה, היא הצליחה לשבש את ההתקפה היוונית. בניצחון באתונה מכבי סתמה את הצבע עם שניים ולפעמים שלושה גבוהים, ואילצה את פנאתינייקוס לחפש את מזלה מקשת השלוש. בניצחון ביד אליהו מכבי פעלה הפוך: נעלה את קשת השלוש בעזרת שמירות כפולות וחילופים מהירים ואגרסיביים, שהיקשו על היוונים להניע כדור ולמצוא זריקות נוחות, או להכניס כדור לשחקני הפנים. במשחק מספר 4 בסדרה אוברדוביץ' הצליח לפצח את ההגנה של בלאט.

ראשית, אוברדוביץ' פתח במשחק עם דיאמנטידיס, קלאת'ס, סאטו, סטיבן סמית' – ארבעה שפתחו במשחקים 1 ו-2 בסדרה – אך העלה את באטיסט במקום מאריץ', ובכך הימר על חמישייה יותר מהירה ואתלטית, בה הכדור נע מהר. כדי לשבור את קו ההגנה של מכבי, פאו מסרה ללא הרף פנימה והחוצה, תוך שימוש בחדירות ותנועה בלתי פוסקת ללא כדור. זה עבד. ברבע הרביעי אוברדוביץ' שיחק עם מובילי הכדור - שאראס, דיאמנטידיס וקלאת'ס – וקיבל מהם מהלכים גדולים שהכריעו את המשחק.

בדקות המכריעות ברבע הרביעי בלאט שיחק ללא רכז טבעי במגרש – והפסיד. כשהוא פסע מהפיינל פור, במשחק ביתי מכריע, בישורת הסופית של העונה – בלאט עדיין לא סומך על שני הרכזים שלו. לא ברור מדוע מאלט, שמאז שלהי הטופ 16 התפוגג, קיבל קרדיט כה גדול, ואילו אוחיון, האקס-פקטור של מכבי בסדרה, או פפאלוקאס, שעשה משהו בקריירה שלו, צפו בדרמה מהצד. בלאט הסביר בסיום שאוחיון לא שיחק באותן דקות כי חיפש מישהו שיקלע מבחוץ. ההסבר לא ממש מניח את הדעת. אוחיון קלע 3 מ-7 בשלושת המשחקים הקודמים, וכמו שחבריו זרקו אמש מחוץ לקשת, הוא בטח לא היה יכול להיות גרוע מהם.

במקום שאחד הרכזים, עדיף אוחיון, ינהל את מכבי במאני-טיים, בלאט עבר להרכב פורוורדים עם לנגפורד, סמית, בלו, אליהו והנדריקס: אחד שיודע ליצור לעצמו מצבי זריקה משחק עם ארבעה שישמחו לקבל כדור ולבצע מהלך מאשר ליצור אותו בעצמם. לא בטוח שמכבי הייתה מנצחת אם אוחיון או פפאלוקאס היו על הפרקט בדקות האחרונות, אך ודאי היה לה סיכוי גבוה יותר להישאר צמודה לפאו.

המשחק אמש היה מבחינת פאו כמו משחק חמישי, משחק של להיות או לחדול, והיא ניצחה בו. במשך יומיים מכבי הרגישה שחלום הפיינל פור אכן יכול להתגשם, פנאתינייקוס העירה אותה והחזירה אותה למציאות: הסדרה חוזרת לאתונה, מכבי חוזרת לעמדת האנדרדוג המובהק.

מכבי החלה את הסדרה הזאת שבורה לרסיסים אחרי המשחק הראשון, אך הצליחה בעזרת התעלות של שחקניה והברקות מצד בלאט ועוזריו לחולל מהפך בזכות שני ניצחונות דרמטיים. בלאט ושחקניו אמנם החמיצו הזדמנות פז לגמור את הסדרה בבית, אבל משחק מספר 2 כבר הוכיח שהתעלות של מכבי מבחינה טקטית ומנטלית, יחד עם יום רע של פאו, משאירים לה סיכוי לחולל הפתעה ולהפוך את הסדרה הזאת לגדולה בתולדותיה. משחק חמישי ומכריע באתונה לא מבטיח הרבה מבחינת הסיכויים, אבל כמו שמכבי נראתה בטופ 16 ובמשחק הראשון בסדרה, זה בכל זאת מקום מכובד לסיים בו עונה. או להפוך אותה לסנסציונית.