Like
לא מזמן פורסם כי מכבי תל אביב שוקלת להציע לגל אלברמן חוזה חדש וארוך טווח. לכאורה, מדובר בידיעה שגרתית לחודשי סוף החורף בואך תחילת האביב, אבל במקרה של מכבי תל אביב זו יכולה להיות סוג של פריצת דרך. לא יכולה להיות הודאה כנה ובריאה יותר בטעויות שנעשו העונה במכבי תל אביב, מאשר תגמול מסוג זה לאלברמן. לא יכולה להיות הפקת לקחים מדויקת ואמיצה מזו. הבעיה הכי גדולה של מיטש גולדהאר במכבי תל אביב היא השחצנות הבסיסית בגישה שלו. התחושה כאילו הוא יודע קצת יותר טוב מכולם. מאז שהגיע אלינו, גולדהאר מסרב ללמוד מהילידים. הוא בעיקר מרצה. מבטו, שפתו, מהלכיו, כולם משדרים אני יודע יותר טוב מכולכם, ואתם עוד תראו זאת. לכן הוא גם מחליף אג'נדה כמעט מדי עונה. החתמה של אלברמן, האיש שכל כך נרמס בממלכה הרצינית מדי של גולדהאר, תהיה סוג בשורה חשובה במקרה הזה.
אלברמן, עם קצת יותר מזל מבחינה בריאותית, יכול להיות בשנים הקרובות האיש שמכבי תל אביב תמיד חיפשה. מכבי תל אביב חלמה שזה יהיה ברק יצחקי, אבל כפי שאפשר לראות במחזורים האחרונים עדיף לה שזה יהיה אלברמן. הספורטיביות העניינית שמאפיינת את הגישה שלו מאז שקיבל צ'אנס חוזר במגרשים מוכיחה כנראה שאלו החומרים שיכולים לבנות את המנהיג הבא של מכבי תל אביב. גישה כזו מבטיחה לך שאלברמן לא ישמין ויתעצל גם כשיגיע אל זרי הדפנה, והוא בסך בן 29. כפי שהוא משחק ומתנהל, אלברמן הוא קשר אחורי איכותי שמכבי תל אביב יכולה לבנות סביבו קבוצה. אם למכבי תל אביב היה כבר מנהל ספורטיבי שהוא גם נקי מאינטרסים, הוא כבר מזמן היה אומר לבוסים לעשות זאת.
Share
קשה לשכוח את הפינאלה של מאבק ההישרדות הקודם של מכבי פתח תקוה. אבי לוזון מתייצב מול המצלמות ותוקף את המלעיזים והרשעים שחשקו, לטענתו, בירידת קבוצתו האהובה לליגה השנייה. כמה שזה לא היה אסתטי במיוחד אז, לוזון ביטא לפחות את הגאווה שייחדה את המועדון השורד הזה. גאווה שהולכת לאורך שנים, במועדון שאולי לא הגיע לגדולות, אבל נמצא איתנו כמעט תמיד. מועדון שאף פעם לא נתן לאנשים שהופתעו מנוכחותו לרמוס אותו ולהעביר אותו מהעולם. כשנזכרים היום במופע ההוא של לוזון, קשה שלא לשים לב שמעט מאוד מאותה גאווה נותר במכבי פתח תקוה של היום.
רק כשמבינים שמכבי פתח תקוה היא קבוצה עם היסטוריה שצריך לכבד, קולטים את עומק החרפה הנוכחי: הקבוצה פשוט איבדה את האופי. קשה כיום למצוא הבדלים בינה לבין קבוצה עם נוכחות וכבוד כמו עירוני ראשון לציון. לא הייתה יכולה להיות המחשה זועקת יותר מאשר המשחק האחרון מול בית"ר ירושלים. מצד אחד, קבוצה מסכנה שאין לה כמעט כלום חוץ מרוח. מצד שני, קבוצה סבירה שאין לה גאווה ואין לה כבוד. אם זו הייתה הפעם הראשונה שפתח תקוה מתקפלת כך בעימות מול בית"ר, אפשר היה לפטור את זה באדישות. אבל זה הרבה יותר מזה: מכבי פתח תקוה איבדה לא מעט מהאופי ההיסטורי שלה והגאווה שלה כמועדון, תהליך שחיקה הדרגתי שנמשך כבר הרבה שנים ומגיע כעת אל שיאו. פעם לפחות עוד היה לה את הכבוד של הלוזונים, אבל היום הם מעדיפים להתחבא מסיבות שונות.
גם הדמות שהובאה למלא את החלל לא ממש מתחברת למשימה. משה סיני, מתוקף היותו משה סיני, הוא לא בדיוק האיש שיצית את המערכת עם נאומים וציטוטים מרגשים. סיני מדבר על כדורגל. הוא משנה הרכבים בתדירות מוגזמת כאילו הוא מאמן 11 של "משה סיני" שתמיד יופיעו לו למשחק בשיא המוכנות. בעיקר, הוא נעדר כריזמה. נדמה כי זה גם מה שתמיד מכשיל אותו כמאמן. כמה שהיה שחקן ענק, עדיין אין לו אישיות סוחפת מדי שתעזור לו לצלוח לא מעט מצבים בעייתיים כמאמן. עם כל ההילה שלו, הוא מזמן לא דמות שסוחבת על גבה מועדון. קולו חלש מדי, לא מורגש כמעט, וההתייחסות המקצועית הקרה שלו לכל סיטואציה לא מצליחה לעורר אמפטיה.
במכבי פתח תקוה הנוכחית נראה היה בתחילת הדרך שסיני אולי מצא מקום שיהפוך לבית לרעיונות שלו כמאמן. אבל בלי עזרה של הלוזונים שיכולים עדיין להעיר את הגאווה הקבוצתית, זה כנראה לא יוכל להצליח.
Comment
1. בליגה נטולת כמעט סיפורים חיוביים, אפשר היה להתחבר מעט לסיפור של עירוני ניר רמת השרון. כבר חודשים שמבטיחים לנו שהנה, הקבוצה הזו מסתבכת בתחתית ונושרת, אבל תמיד כשמגיע הרגע הזה רמת השרון מצליחה להיעמד על הרגליים. רמת השרון, שהבטיחה בסוף השבוע את הישארותה, סתמה להרבה מאוד נביאים את הפה, אבל ההתנהלות שלה בליגה הראשונה לא מבטיחה לה כרגע עתיד גדול במיוחד וגם לא אוהדים מהצד. קבוצה, אם נאמר זאת בקצרה, לא יכולה להיות מבוססת על ראש עיר, דוחה ככל שיהיה.
מי שאמור היה להיות שק החבטות במקרה של נבואת הזעם, היה שייע פייגנבוים. כמה קל להשפיל את שייע הגדול. מה לא אמרו עליו כשהגיע: שלא ינצח משחק אחד, שהוא בסף הכל בובה. יכול להיות שחלק מהדברים נכונים, אבל רק חלק. פייגנבוים לא אשם בקרקס שהתחולל מסביבו. רק בשבילו, רק בשביל האהבה הבלתי מתפשרת שלו לכדורגל, ורק בגלל ההתנשאות הבסיסית כלפיו, צריך ונכון לשמוח בשבילו. אם יש גיבור במסע ההישארות הקצת הבעייתי של רמת השרון, זה שייע.
2. ההתעוררות האחרונה של מכבי נתניה מדגימה כמה נפח יש לאישיות של ראובן עטר בקבוצה הזו. איך הוא מצליח לבנות מומנטום בשלבים בהם הכי מתבקש שמכבי נתניה תלך לנוח. אלו דברים חשובים לא רק בהקשר של המאבק של נתניה על המקום השני, אלא גם בנוגע לבחירת המאמן הבא שלה.
מספרים שזה יהיה מרקו בלבול, מה שמחייב את נתניה להיזכר טוב מאוד מה קרה בפעם הקודמת כאשר הם הביאו אדם נטול אישיות חזקה במקומו של עטר. בנתניה חשבו שהבנת המשחק של נתי עזריה תעזור לו, אבל מהר מאוד גילו שזה לא מספיק. מכבי נתניה הנוכחית היא אמנם קבוצה שחיה מהיד לפה: האמצעים שלה מצומצמים, האנשים שמקיימים אותה בסך הכל צריכים רק מישהו שיפקח על הצד המקצועי, אבל זה לא לגמרי נכון: מכבי נתניה היא עדיין חצי קבוצה גדולה. עם לחצים גדולים מהרגיל, עם דרישות גדולות מהמקובל, ורק מאמן עם אישיות חזקה יכול לעמוד בהן. זו תהיה טעות לחפש רק מאמן זול שידמה את היכולות המקצועיות של עטר. לפני הכל, נתניה צריכה דמות יציבה ודומיננטית כמו עטר שתמלא את הנפח שישאיר אחריו.
3. הפועל באר שבע, בעיקר כשהיא משחקת בבית, היא קבוצה טובה מדי מכדי לרדת ליגה. גיא לוי, למרות המגרעות המוכרות, הצליח לייצב שם קבוצה שבה כל אחד עושה מה שהוא טוב בו. אבל דווקא המשחק מול הפועל חיפה והרעשים שהגיעו מכיוון באר שבע לפני ואחרי ההפסד בקרית אליעזר, מלמדים על ההבדלים בין שתי הקבוצות. על העוגנים השונים: מצד אחד מאמן יציב שכולם עומדים מאחוריו. מצד שני מאמן שיותר מדי אנשים במועדון מרכלים עליו בתקופה שהם צריכים לעבוד. מוטב שבאר שבע תדע לשים בצד את החשבונות שלה עם גיא לוי. היא ידעה בדיוק מה היא מקבלת כשהחתימה אותו מחדש, לטוב ולרע: קצת יותר אמונה במנהיג המקצועי שלה כרגע היא שתשאיר אותה בליגה.
המחזור הבא: עירוני קרית שמונה הפועל תל אביב
קבוצות גדולות מקרית שמונה נחנקו במשחק אליפות. מאמנים מוכרים יותר מרן בן שמעון החליקו בשלב הזה. אבל הסיפור של קרית שמונה הוא קצת אחר: מדובר בקבוצה שעדיין צריכה להוכיח את עצמה. כל שלב בתהליך שיעביר אליה את הצלחת עובר בדיקות קפדניות מהרגיל. לכן גם אסור לקבוצה לפשל יותר במשחקי הכתרה. עוד פאשלה כזו תקלקל באמת קצת את הטעם.
במידה רבה, קרית שמונה מתחילה כבר עכשיו את המאבק שלה בעונה שאחרי האליפות: זרעי השובע, החגיגות, הפורקן, כבר עמוק בדמה. המשברון הקטן שהיא חווה הוא תחילת ההתמודדות שלה עם הנפילה שחייבת לבוא. נפילה שמתחילה כעת. לכן, משחק האליפות הבא חשוב שבעתיים: הוא לא רק אמור לסמן הכתרה. אלא גם לתת כוח למסע לא פחות קריטי במשחקי הפלייאוף.
