אוף דה רקורד

מצב הרוח הלאומי

היינו צריכים שבוע מטורף כמו שרק מכבי תל אביב יודעת לייצר, כדי לחוש בצורה המדויקת ביותר את מגרעות המאניה דיפרסיה של תקשורת הספורט הישראלית. נמרוד עופרן מסכם

נמרוד עופרן
25/03/2012

1.

בארצות הברית נהוג להגיד שבטקסס הכל גדול יותר. מאז נהגה, המשפט הנושן כבר הספיק להיות מודפס על עשרות אלפי חולצות, ולעטוף עצמו במעטה של אמת גם כשזה נוגע לארצות הברית כולה: האנשים, הקדמה, האידיאלים, המלחמות, מנת הצ'יפס במקדונלדס, איכות התקפי הלב – הכל, פחות או יותר, גדול יותר באמריקה. בארץ הקודש, שמנסה באופן מסורתי לחקות את אחותה הגרנדיוזית ומצליחה רק באופן חלקי, דווקא מקובל לשמור על פרופורציות מסוימות. כאילו, עד שזה מגיע לתל אביב.

עד כמה שהמונח 'הקבוצה של המדינה' יצא ממרבית החורים האפשריים, הוא מעולם לא היה נכון יותר מבשבוע החולף. ולשם שינוי, זה לא שישראל כולה עמדה מאחורי מכבי תל אביב בקרב הגורלי עם פנאתינייקוס, כי אם שהמדינה כולה – ותקשורת הספורט שלה בחזית, כמובן - התגייסה כדי להלל ולקלל, לעקוב ממרחק מיקרוסקופי אחר כל דבר שקורה, ומיד להבהיל אותו למעבדת הקולקטיב לניתוח מעמיק. אין עוד קבוצת ספורט בישראל כמו מכבי תל אביב. אפשר לדבר על ליגת העל המשעממת, העובדה כי קבוצות כדורגל לא הצליחו השנה באירופה או פגרת הנבחרות המתמשכת כהסבר לכך שהמועדון הצהוב ממגנט אליו את תשומת הלב הציבורית, אך מהאמת אי אפשר לברוח: רק נבחרת ישראל, אם בכלל, מסוגלת לייצר כל כך הרבה עניין בפרק זמן קצוב.

העובדה כי מדובר, בסך הכל, בסדרת ההצלבה, לא ממש הטרידה את תקשורת הספורט המקומית שהתעקשה לסקר את השבוע החולף כאילו נערך במסגרת הפיינל פור. ואולי זה בסדר. שאלת הביצה והתרנגולת בהחלט תקפה כאן, שכן לפרקים לא באמת ברור מה הגיע ראשון: מכבי תל אביב קבוצת הכדורסל, או מכבי תל אביב קבוצת הכדורסל של הציבור ותקשורת הספורט הישראלית. וכשהכל טוב, הכל טוב. אבל בשבוע החולף לא הכל היה טוב.

עוד בוואלה!

ארוחה שלמה בסיר אחד: תבשיל צ'ילי קון קרנה על מדורה בשטח

וואלה! רכב בשיתוף דאצ'יה
בתמונה: הנכס הכי חשוב שלנו(צילום: קובי אליהו)

2.

מחלות נוטות לחשוף את ראשן הבקטריאלי ברגעי אובססיה ולחץ, ובשבוע שעבר אין ספק שהמחלה החמורה ביותר בנוגע לדרך בה תקשורת הספורט הישראלית סיקרה את מכבי תל אביב היתה מאניה דפרסיה. את התבוסה במשחק הראשון מיהרו שלל עיתונאים לכנות במילים "השפלה", "ביזיון" ו-"בושה", כשבמהלך אותו משחק ניב רסקין – אליו נגיע ממש בעוד רגע – אפילו צעק את המשפט: "פנאתינייקוס רוצחת את מכבי תל אביב!".

אז בסדר, משפטים כאלה ואחרים יכולים להיפלט במהלך ערבי שידור ארוכים, אבל הקו המנחה הכללי היה מאוד ברור. מכבי תל אביב הושפלה והתבזתה, מדובר במחדל בלתי רגיל גם במונחים היסטוריים. כל זה היה יכול להיות ממש בסדר גמור אילולי היריבה היתה אלופת אירופה המכהנת, עם השחקן הטוב ביבשת ואחד המאמנים הגדולים אי פעם, באולם מאיים במיוחד בו מעט מאוד קבוצות נוהגות לנצח. אף שמחזיקה בסגל נחות לעומת השנים האחרונות, כשקבוצה כזו מתחברת ומציגה את המשחק הכי טוב שלה העונה, סביר להניח שהיא תביס כל יריבה שתעמוד מולה. תשאלו את ז'לגיריס, למשל, הקבוצה ההיא שמתחה את מכבי תל אביב פעמיים בטופ 16, וקיבלה 35 הפרש מהחבורה של ז'ליקו אוברדוביץ' בקובנה לפני כמה חודשים.

אחרי אותו מחדל קולוסאלי במשחק הראשון, צצו ועלו הביקורות הרגילות שנוהגות לבקר אותנו בכל הפסד גדול של מכבי תל אביב, אך הפעם בווליום גבוה יותר: קית' לנגפורד אגואיסט, סופו לא שווה כלום, אולי בלאט באמת לא יכול למאמנים מסדר הגודל של אוברדוביץ', והבעיה החמורה מכל, שזועקת לשמים וכל ילד יכול לראות אותה: אין רכז! לקבוצה הזאת פשוט אין רכז! 48 שעות התעסקנו בשלל הבעיות שיביאו לכך שהסדרה הזו תיגמר כבר בשלושה משחקים, ואז התרחש לו צירוף מקרים נדיר מבחינה גיאומטרית: התמונה כולה זזה 180 מעלות. הניצחון הגדול במשחק השני (אחד הגדולים בהיסטוריה, כך מסתבר) הוכיח שלנגפורד הוא בכלל לא סרטן קבוצתי, שדווין סמית' כן רול-פלייר מהרמות הגבוהות ביותר, ששון ג'יימס כן סנטר מחליף לגיטימי ביורוליג, שבלאט כן מאמן גדול, וכמובן, שיש לנו רכז. ברור שיש לנו רכז. ולא סתם רכז: רכז מהרמות הגבוהות ביבשת. קוראים לו יוגב אוחיון, והנה, הוא הוכיח שבעצם יש לנו כאן כשרונות גדולים בכדורסל הישראלי, ופשוט צריך לתת להם לשחק. זה עד כדי כך פשוט.

בלי שום ספק, הקטע הכי מבאס עם מאניה-דפרסיה קורה כשדבר מסוים נופל ממש באמצע, בחריצים שבין אחד לשני. ובמדינה בלי אמצע, זה קצת מבאס שהאמת, מה לעשות, נמצאת כאן ממש באמצע. מרבית הדברים שלמדנו על מכבי תל אביב לאורך העונה – ולאו דווקא על סמך שבוע אחד בלבד – כנראה תקפים גם כעת. וכן, פנאתינייקוס בכל זאת קבוצה טובה יותר, וסביר להניח שהיא גם זו שתעלה בסופו של דבר לפיינל פור, אבל אם וכאשר התרחיש הנ"ל אכן יתרחש, אין זו תהיה בושה לאומית המחייבת וועדת חקירה והסקת מסקנות עמוקה. זו בסך הכל הדפרסיה מדברת. אל דאגה, בקרוב תגיע המאניה.

איזה אגואיסט, פשוט לא ייאמן איך הוא מחרב למכבי את המשחק. אה, רגע, זה נכנס? הם ניצחו? פי, יא אללה, לנגפורד הזה שחקן-שחקן(צילום: קובי אליהו)

3.

ואם ביוגב אוחיון עסקינן, מוטב לגעת לרגע באחד המשפטים השגורים דווקא אצל שדרי הכדורסל הישראלי, משפט שבדרך כלל מלווה בסימן קריאה וטפיחה מטפורית על כתף: "יופי ילד". אוחיון עצמו סחט כמה וכמה כאלה מרסקין ביום חמישי, אף שבעוד חודש יחגוג יום הולדת 25. הכוכב החדש של מכבי תל אביב לא לבד בתופעה הזו, כשם שרסקין הוא לא הגורם הבלעדי שלה. כמעט מדי יום ראשון ניתן לשמוע שדרי ופרשני כדורסל הישראלי זועקים "יופי ילד!" אל עבר שחקנים כגון אלישי כדיר (בן 24, כמו אלכס טיוס), ניצן חנוכי (25, כמו בריאנט דנסטון), אבי בן שימול (26, כמו אדריאן בנקס), ניב ברקוביץ' (25, כמו קורטני פלס), יוני ניר (25, כמו ריצ'רד הנדריקס), דגן יבזורי (26, כמו די ג'יי סטרוברי), אופיר פרחי (25, כמו בריאן אוסברי), דניאל גור אריה (24, כמו ג'יימי סקין) שלומי הרוש (24, כמו לייסדריוס דאן) וכן הלאה. לעתים אפילו גוני יזרעאלי (27), ליאור ליפשיץ (27) וניר כהן (30) זוכים למחמאה הנעימה.

אין שום דבר רע בלהחמיא לכדורסלנים ישראלים ולשמוח בשמחתם – כותב שורות אלה עושה זאת אל מול מסך טלוויזיה על בסיס שבועי שנים רבות – אך עצם המחמאה היא גם סוג של עלבון עבור כולנו. הרי שחקנים ישראלים צעירים ומוצלחים, כאלה שבאמת עונים על ההגדרה של "ילד", וראויים להצבת המילה "יופי" לפניה, אין כאן ממש, ועל כן נוח להיתלות באילנות – כל אילן, ויהיה גובהו אשר יהיה. אלא שכל עוד אנחנו כולאים את עצמנו ואת שחקנינו השונים בתוך המחמאה וצורת ההתייחסות הנ"ל, אנחנו גם מאפשרים להם לבצע טעויות – בכל זאת, ילדים – וגם לא ממש מצפים מהעסק כולו לרמה גבוהה במיוחד. בהחלט מהנה לראות שחקן דוגמת שלומי הרוש שפורץ לפתע בגיל 24 אל התודעה של הענף, אלא שזה שלא היללנו אותו בעבר לא הופך אותו לילד. הוא שחקן כדורסל, ומותר לנו לדרוש משחקני הכדורסל שלנו יותר. בשביל שזה יקרה, מוטב שנפסיק להתייחס אליהם כמו לילדים.

יופי, ילד. אוחיון(צילום: קובי אליהו)

4.

ובחזרה לשבוע החולף ולניב רסקין, שהוכיח מבעד לכל ספק כי הציוות שלו ושל עפר שלח מרכיב את צוות השידור הטוב ביותר בספורט הישראלי כיום. מרענן לשמוע שני אנשי מקצוע מצוינים שבאמת ובתמים אוהבים את המשחק אותו הם רואים. בניגוד לפרשנים בענף הכדור האחר ההוא, שנוהגים למצוא בכל דבר את השלילי, להתלונן, להתלהם וקודם כל לזלזל, לא פעם עם משפטים כגון "מי זה המריו גומז הזה", או "לשלוח את אדל על המטוס הראשון בחזרה לאפריקה", רסקין ושלח מעדיפים לדבר על החיובי. על אף הגישה המעט פטריוטית מדי של רסקין (הצעקה "לא ייאומן כי יסופר! לא ייאומן! אחד הנצחונות הגדולים בהיסטוריה!" בתום המשחק השני אכן היתה מוגזמת) ומעט שטיקים לשוניים קבועים ("שם ת'שתיים", "5:55 לסיום הרבע", "בלו – לארבע!"), אי אפשר לקחת ממנו את המקצועיות הגדולה ואהבת המשחק הטהורה. תענוג גדול לשמוע צוות שידור שמסוגל להתמוגג מפעולה של דיאמנטידיס כשם שהתמוגג מפעולה של דווין סמית' בצד השני, ובסופו של דבר, מעט מאוד שדרים ופרשנים היו מסוגלים להתעלות לרמה הנהדרת של המשחק השני באתונה. רסקין ושלח עשו זאת.

צוות השידור הכי טוב בספורט הישראלי. ניב רסקין ועפר שלח(צילום: ברני ארדוב)

5.

סטרס הורג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully