קרב ללא מנצחים

מעבר לגסות הלא הוגנת שבה נהג בעובד המצטיין שלו, איזי שרצקי עשה טעות נוספת בהשתלחות שלו השבוע ברן בן שמעון. טעות שהיא מעבר לעניין של סגנון או כבוד או זכויות הפרט, אלא בנוגע לדבר החשוב באמת – הקבוצה. ושרצקי, בעצם הריצה שלו לדמות הקורבן, התנהג כמו בעלים של קבוצה קטנה. הוא הנציח דימוי אותו הוא נהג להרחיק ממועדון כמו קרית שמונה. הוא פנה אל המקום הכי לא נכון מבחינת תודעה, במיוחד אחרי עונה שבה הקבוצה שלו שברה כל מחסום אפשרי בתחום הזה. בעלים של קבוצה אלופה לא נוהג כך. הוא לוחץ יד למאמן ואומר שהמועדון חזק מכל דבר למצלמות שמסביבו.

הבעיה במקרה של קרית שמונה, ושרצקי כנראה זוכר זאת, שלא בטוח שהמועדון הזה חזק יותר מכל דבר כשמדברים על רן בן שמעון. חשוב גם לזכור את העובדה הזו: קרית שמונה לא היתה הצלחה מסחררת בלי רן בן שמעון. היא נכשלה לא פעם בניסיונותיה הדון קישוטיים לעלות מהליגה הלאומית, עד שהגיע, כן, רן בן שמעון. אפשר גם לתאר את ההיסטוריה המקצועית שלה בצורה דומה מעזיבתו הראשונה עד חזרתו מחדש לקבוצה. לא כל מאמן הצליח תחת שרצקי, עם כל התנאים הנהדרים שהוא מספק ותעודת הכבוד שהוא מעניק לישראליות,לצפון ולספורט. שרצקי כנראה הרשה לעצמו להתנהג כך גם בגלל שבתוכו תוכו הוא מרגיש כמו מי שהמציא את רן בן שמעון. גם במקרה הזה, הוא קצת מתבלבל.

לשרצקי היו סיבות מספיק טובות לכעוס בן שמעון, מבלי להיגרר למערבולות המיותרות אליהן נפל בסוף. כי יש גם משהו חשוב בכעס שלו, משהו שצריך להבין: ממאמן שלקח תואר כזה עם קבוצה כזו, מותר לצפות למעט אחריות מוסרית ולא לברוח ישר מקרית שמונה. תגידו שזה עולם אחר ועידן אחר, אבל קרית שמונה זו גם אליפות אחרת. לבן שמעון יש אחריות על התינוק שתכף נולד. מותר לו להגיד לא, אבל מותר גם לצפות ממנו להעריך יותר את מה שהוא בנה. להעביר מסר. להבין שיש עוד משימות של אחרי אליפות, שכל שחקן שהלך איתו העונה יידרש אליהן בקרוב. אליפות היא לא סוף המסע. זה אפילו קצת אבסורד שמאמן נוטש קבוצה אלופה. אלי גוטמן לא עשה זאת אחרי התואר עם הפועל חיפה. גיורא שפיגל גם לא עשה זאת אחרי האליפות עם בני יהודה. הדרך הכי נכונה מבחינת רן בן שמעון לסיים את המשימות בפרויקט הנפלא שלו הייתה ללכת בדרכם של שני המאמנים הגדולים האלו.

אם בן שמעון יסתכל שוב לאופק, ספק אם באמת יראה שם אופציה טובה יותר מעונה נוספת עם קרית שמונה. גם למענו. לבן שמעון יש כרגע שלוש אופציות שיכולות להיראות טוב יותר מקרית שמונה. הראשונה, מכבי חיפה, שבה כולם מצפים לחזרתו המלכותית של ראובן עטר; השניה, מכבי תל אביב, שכל מאמן שמגיע לשם לוקח על עצמו סיכון מאוד לא מחושב; והשלישית הפועל תל אביב, שהולכת כרגע אל הלא נודע. לא בטוח שקרית שמונה של העונה הבאה תצליח יותר משלושתן, אבל גם לא בטוח שזה משנה כל כך לרן בן שמעון של העונה הבאה.

בן שמעון של העונה הבאה יהיה סנסציה. מהמקום בו הוא נמצא אפשר רק ליפול. הוא כרגע בפסגה לא ריאלית. כל קבוצה גדולה שיגיע אליה תיגרר מיד לציפיות לא הגיוניות. מעטים המאמנים שמצליחים למשוך הצלחה כזו עונה אחרי עונה בשתי קבוצות שונות, ובקבוצות שאליהן מכוון בן שמעון לא יסתפקו בפחות. גם כי אין שם סבלנות. נכון, בן שמעון לא יצליח לחזור על האליפות הזו עם קרית שמונה גם בעונה הבאה. סביר להניח שמכה לא קטנה היתה נוחתת עליו בבוקר שאחרי. אבל איתו המכה הזו הייתה הרבה יותר קטנה, בטח ביחס למכה שהוא עלול לספוג בהימור שלקח על עצמו במקום. מכה שעלולה להתעלות על זו שחטף במכבי תל אביב.

1. ההצגה של מכבי נתניה מול מכבי תל אביב קידמה אותה לראשות טבלת פספוס העונה. זו לא פעם ראשונה שאנחנו רואים ממכבי נתניה כדורגל כזה סוחף, אבל המחסור בבעלים-מזומנים-שחקנים-עומק מנע ממנה ללכת בדרכה של קרית שמונה ולגנוב ממנה את כתר הסנסציה של הליגה. קשה שלא לתהות מה היה קורה אם דניאל יאמר לא היה בוחר להישבר באמצע ולעזוב את נתניה. הרי ההבדל הגדול בין נתניה לקרית שמונה זו האמביציה של הבעלים. קרית שמונה זו קבוצה שגדלה, נתניה זו קבוצה שבקושי שורדת. בליגה כמו שהייתה לנו העונה, יאמר יכול היה לקצור כעת את הפירות. ההנאה שמנפקים מדי פעם השרידים שנותרים מתקופתו רק מחדדים זאת.

2. שני שחקנים הצילו את הפועל באר שבע בשבת: דיא סבע וסיראז' נסאר. הראשון גנב קצת את ההצגה, אבל אסור להתייחס ליכולת של נסאר כמובן מאליו. נסאר הופך מיום ליום לשחקן הכי טוב בהפועל באר שבע. כמו סבע, הוא הגיע ככישרון צעיר. כמו סבע, סביר להניח שהוא לא התקבל בזרועות פתוחות בקרב שחקני הבית. נסאר הוא דרך עליה צריכה לצעוד הפועל באר שבע, בלי קלישאות על כישרונות מקומיים שמחכים בתור: להביא אותם מכל הארץ. לתת להם הזדמנות אמיתית ולבנות אותה לאורך שנים. מי שראה את המשחק של נסאר מול ראשון לציון מבין שתהליך הזה הוא הנכון עבור מועדון שמחפשים את השחקנים האיכותיים שייקחו אותו קדימה.

3. הרכש שבית"ר ירושלים הביאה בינואר ממשיך, למרות המיני קאמבק, לספק תרומה מינורית. מול בני יהודה שני המושיעים היו עמית בן שושן וסטיבן כהן, שהיו שם כבר קודם. אבל הרכש כן עשה משהו טוב לכמה שחקנים, במיוחד לסטיבן כהן, המצטיין מול בני יהודה: הוא יצר תחרות. פתאום לסטיבן כהן יש יותר שחקנים על הספסל שיכולים להחליף אותו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשחק כמו מי שקשה יהיה להוציא אותו מההרכב. הרזומה של כהן במקומות כמו הליגה השנייה בספרד מלמד שהוא יכול היה לתת הרבה יותר לבית"ר ירושלים עד היום. הוא פשוט התאים את עצמו לאווירה. אלי כהן יצר אווירה אחרת. אווירה תחרותית. הוא הרכיב את הסגל מחדש ויצר לסטיבן כהן סיבה מספיק טובה לשחק טוב יותר: גם מקום בהרכב וגם מתחרים מעט טובים יותר על הספסל. אין ספק שגם העזיבה של ברוכיאן שחררה משהו בסטיבן כהן, אבל היא גם הבהירה לו שאם גם עכשיו ייעלם מחדש, גורלו יהיה דומה לזה של הקפטן הקודם של הקבוצה.

אף משחק דרבי לא ראוי להתנהל ללא קהל. אף עונש של משחק ללא קהל עוד לא הוכיח את עצמו בישראל. אבל אם כבר דרבי בלי קהל, אז עכשיו. אחרי תקופה לא קצרה שבה הדרבי הזה איבד קצת מהטעם שלו. מהאיכות שלו. יותר מדי מלחמה ופחות מדי כדורגל. גם הדרבי האחרון, שלווה בקריאות השמחה של אוהדי מכבי תל אביב, היה דרבי די עלוב, למרות כל ההזדמנויות שהיו בו. כנ"ל לגבי רוב הדרבים בשנתיים האחרונות. אז נכון, העונש הזה שנקרא רדיוס לא יקדם את חינוך אוהד הכדורגל הישראלי, אבל אולי, רק אולי, במקרה הזה הוא יכניס בעתיד מעט יותר פרופורציות למשחק הכי גדול שיש לליגה הזו להציע. מן סטירה כזו, אולי, שתחזיר את הבן האובד למסלול ותגרום לו לשוב ולהתעסק בעיקר.

עוד בליגת העל:

קרית שמונה: שרצקי תקף את בן שמעון, גם מול השחקנים

לוח המשחקים המלא של הפלייאוף בליגת העל

בית"ר ירושלים מתאוששת: צפו בניצחון הדרמטי על בני יהודה

מתכוננים לשמינית גמר גביע המדינה: סיקור מיוחד