השעות שלפני סגירת חלון הטריידים ב-NBA מהוות סוג של גן עדן עבור מעריציה האדוקים של ליגת הכדורסל הגדולה בתבל. מבול של ספקולציות עוטף את הגולש הממוצע, ולכמה רגעים מתוקים נראה כאילו הכל ממש הכל יכול להתרחש. הרבה מעבר לדוויט הווארד שמועמד לחצי ליגה אפילו אחרי שהוא מודיע על הישארותו באורלנדו, העניין האמיתי מבעבע מבור הלא נודע. ייאוש יכול להתחלף תוך דקות ספורות לתקווה, לתפילה, לאושר. אמת, לעתים השעות הללו נוטות להביא עימן אנטי-קליימקס בלתי נמנע ולהזכיר שמקורן בארץ הפנטזיה, אך מעטים יהיו מסוגלים לחלוק על הקביעה כי מדובר ככל הנראה ביממה המרתקת והדינמית ביותר בכל עונת NBA.
ובתוך כל העניין המתפשט הזה, ניתן רק לעמוד בצד ולקנא בדרך בה התקשורת בארצות הברית מכסה את הימים והשעות לפני שהמסך יורד ונסגר על שוק ההעברות. בניגוד לארץ קדושה אחרת, ספקולציות לא מתפרסמות רק בשל מטרות רייטינג, בדיון ספרותי או זכות התרברבות רטרואקטיבית. ומשמעותי ומרשים יותר מכל: כלי התקשורת השונים בארצות הברית אשכרה מפרגנים אחד לשני. מפרגנים! הייתם מאמינים על האמריקאים התמימים האלה?
אתם רואים נכון. כל ספקולציה חדשה שיוצאת לאור בדרך כלל מוצמדת למשעי לעיתונאי שדיווח עליה לראשונה, וזה ממש לא משנה מאיזה עיתון, אתר אינטרנט, תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה הוא מקבל את הצ'ק בעשירי לחודש. הדבר תקף גם כאשר ספקולציה מסוימת ממירה עצמה למציאות, ושוב דואגים אנשי התקשורת השונים לציין בסיפוריהם כי המהלך דווח לראשונה על ידי כך וכך, מאתר כך וכך. בחשבונות הטוויטר של הכתבים השונים הדבר בולט עוד יותר, שם הם דואגים לשבח אחד את השני בצירוף לינק נדיב לסיפור המדובר ומילה טובה על הסקופ.
האוטופיה התקשורתית הזו מהווה אנטי-תזה כמעט מוחלטת לתקשורת הספורט שלנו כאן, שפועלת על פי עיקרון עיקרי אחד: בלעדיות. למעט מקרים מאוד בודדים ונדירים, אין להתייחס לדבר מה שפורסם בכלי תקשורת מתחרה לך, מהסיבה הפשוטה שהרבה לפני שהוא מעניין, נניח, או בעל ערך עיתונאי חשוב והשלכות עתידיות, הוא קודם כל של המתחרים. התיאוריה הזו, לפיה אם נתייחס למשהו שפורסם במקום אחר אנחנו בעצם שמים את עצמנו על הצד הנמוך של כף המאזניים מול אותו מקום מתחרה, ולמעשה אפילו מעניקים לו פרסומת גרנדיוזית על חשבוננו, היא כמעט ארכאית. במציאות האינטרנטית הנוכחית, בה הגולש הממוצע נמצא מרחק לחיצה מכל האינפורמציה בעולם, סביר להניח שהוא ייחשף לסיפור הנ"ל כך או אחרת. מרבית חובבי הספורט לא נכנסים רק ל-ONE, נניח, או לספורט5 או לוואלה!, כי אם לכל השלושה גם יחד. אולי בגלל שכל אחד מהם מביא סיפורים מסוימים, ולא-מביא סיפורים אחרים.
יותר מכל, צורם הפן האתי שבעיקרון בת היענה הזה, כי מי שמתעקש לטמון ראשו בחול יותר מדי זמן, סופו שיפספס גם אם את המציאות. יש משהו עקשן וילדותי בהתעלמות המלאכותית הזו, לפיה מוטב שלא להתייחס לכלי התקשורת האחרית, ובמלחמות הללו אולי יש מנצחים מתחלפים פעם ONE, פעם וואלה!, פעם ספורט5, פעם וויינט, פעם NRG וכן הלאה אבל המפסיד נשאר אותו המפסיד: הקורא. לעתים זה ממש מרגיש כאילו ההחלטות החשובות ביותר באתרי האינטרנט והעיתונים השונים הן לא מה מפרסמים, אלא מה לא מפרסמים.
דוגמאות ניתן למצוא כמעט על בסיס יום יומי. בחודשים האחרונים היו אינספור ראיונות מצוינים, למשל, שפורסמו באתר או עיתון מסוים, ולא קיבלו שום הד מסביב. בעיקר זכורים דבריה הסנסציוניים של דניז חזניוק ל"מעריב" לפני כחודש וחצי, בראיון לא פחות ממדהים לאלמוג שריד. העיתונים והאתרים המתחרים הגיבו באדישות לציטוטים יוצאי הדופן והטענות הקשות שהפנתה שחקנית נבחרת הפדרציה כנגד חברותיה לסגל, הצוות המקצועי והניהולי, ועל פי רוב בחרו לשבת בצד ולשתוק. כאילו אם לא יתייחסו לסיפור הזה, הוא יחלוף. לדברים של חזניוק היו, ישנם ויהיו, או לכל הפחות אמורות להיות השפעות משמעותיות על הווה ועתיד הטניס הנשי בארץ, ובכל זאת כלי התקשורת השונים העדיפו להתעלם מהם במקום לאחוז בקצה החוט הזה ולגלגל אותו הלאה, לטובת הקוראים וגם לטובתם.
לאחרונה קורה לא פעם שגוף ספורט כזה או אחר מוציא הודעת רשמית לעיתונות, ובה הוא מכחיש, מאשר או מגיב לדבר מה שפורסם באחד מכלי התקשורת השונים. בשבוע שעבר, למשל, דווח במספר אתרים כי אלי טביב בוחן הצעות על רכישת הפועל תל אביב מאנשי עסקים שונים, ביניהם "מולטי-מיליארד" יהודי-אמריקאי, כפי שנטען ב-ONE. מספר שעות חלפו, וסגנית האלופה הוציאה תגובה רשמית שהפריכה את הדיווחים השונים וקבעה כי "אין שום מו"מ!", שכן כולם יודעים שסימן קריאה הוא הקריפטונייט של הספקולציה. כך או כך, באתר בו אתם קוראים עכשיו, למשל, כמו גם במספר גופי תקשורת אחרים, פורסמה הודעת התגובה של הפועל תל אביב מבלי שהשמועה המקורית בכלל דווחה. זוהי לא פעם ראשונה שדבר כזה קורה. אין פרק זמן קבוע בו ניתן להתייחס לסיפור מסוים בלי באמת לציין היכן דווח לראשונה, אך דומה כאילו מספר שעות או ימים יכולים לעבור ואז לפתע זה יהיה לגיטימי, אתי, מותר לקפוץ על העגלה, שכן אם הסיפור הנ"ל גדול מספיק, הוא יגיע, בצורה כזו או אחרת, לכל גופי התקשורת השונים. אלא שכמעט תמיד, הדבר הראשון שהולך לאיבוד במסע הארוך והאקראי הזה הוא הקרדיט לכתב החרוץ, שדיווח לראשונה על הסיפור.
נכון ל-17 במרץ 2012, אף אחד עדיין לא מת מידיעת תגובה לידיעה שפורסמה במקור במקום אחר, שלא לומר במקום מתחרה. במצב מושלם, השיקול היחיד שצריך להנחות את גופי התקשורת השונים האם לפרסם ידיעה כזו או אחרת הוא מבחן העניין וההגינות, ולא האגו.
כמובן שמדובר כאן, למרבה הצער, בקצה הקרחון בלבד, אך כותב שורות אלה ממש חייב לרוץ ולהסיר את הלינק המוביל לראיון של דניז חזניוק במעריב. בכל זאת, מתחרים.
