אגדות אנדרסן, פרק 2: אשרי הגפרור

"משהו רקוב בממלכת דנמרק"
(וויליאם שייקספיר, "המלט, נסיך דנמרק", 1603)

בקיץ 1958 היו עיני עולם הכדורגל נשואות לעבר שבדיה – מדינה בה הספורט הפופולרי בתבל היה רק הערת שוליים לענפי החורף המקומיים: הוקי, סקי, החלקה על קרח. כמו לפני ארבע שנים, בחרה פיפ"א במדינה אירופית שלא ידעה את אימי מלחמת העולם השניה כזירת הגביע העולמי. בעוד המדינות המובילות בענף – צרפת, גרמניה, איטליה, אנגליה – נאבקות עדיין לשקם את נזקי המלחמה ולהיחלץ מהבור הכלכלי לתוכו נפלו, נהנו המדינות הנייטרליות במלחמה – שווייץ ב-1954 ושבדיה כעת – מהאפשרות לארח את הנבחרות הטובות בעולם באצטדיונים חדשים, או כאלה שלא נפגעו בהפצצות בעשור הקודם.

לפרק הראשון בסדרה

שבדיה, שהכדורגל המקומי שלה – כמו ברוב מדינות צפון אירופה – היה עדיין חובבני, ביצעה מהפך בסגל לקראת הטורניר: בפעם הראשונה, התירה לשחקנים מקצוענים (כלומר, כאלה ששיחקו מחוץ למדינה, בליגות הגדולות של אירופה) להשתתף בנבחרת. כתוצאה מכך, נהנתה הנבחרת המארחת משירותיהם של כמה וכמה כוכבי על מהליגה האיטלקית: הקפטן-רץ-מנהיג נילס לידהולם, שבגיל 36 עמד לסגור עשור שלם של הצלחות במדי מילאן; חברו לשעבר בקבוצה, החלוץ המרכזי גונאר גרן, ששב לא מכבר לשבדיה לאחר עשור בליגה האיטלקית, במהלכו שיחק בשלוש קבוצות שונות; הקיצוני הימני המעולה קורט המרין, שזה עתה עבר מפדובה לפיורנטינה; וכוכב אינטר, הקיצוני השמאלי לנארט "נאקה" סקוגלונד. השחקנים השבדים נהרו לאיטליה בעקבות הצלחתו המסחררת של גונאר נורדהל, חלוץ מילאן, שעד היום – 55 שנה לאחר שעזב את הרוסונרי – הוא עדיין מלך השערים של הקבוצה.

בניגוד למונדיאל הקודם, זה של שבדיה 58' לא כלל סנסציה קבוצתית, בגמר או בכלל. במקום זאת קיבלו אוהדי הכדורגל שפע של סנסציות אישיות: החל ממלך השערים של הטורניר, האלג'יראי ז'יסט פונטיין, שבמדי נבחרת צרפת (אז עדיין שליטת אלג'יריה) קבע שיא שערים לטורניר שלא יישבר לעולם – 13 בששה משחקים בלבד; עבור בצמד הקיצונים הגרמניים, הלמוט "בוס" ראן והנס שפר, שלפחות אחד מהם הבקיע בכל משחק בטורניר; וכלה בילד מקבוצת סנטוס, אדסון "פלה" ארנטס, שבהיותו בן 17 בלבד נותר על הספסל בשלב הבתים – רק כדי להופיע משום מקום בשלבי הנוק אאוט, להבקיע 6 שערים, ולקנח בשער המכריע בגמר.

שבדיה ניצלה עד תום את יתרון הביתיות ואת הנסיון והעוצמה של הליגיונרים ה"איטלקים". היא שיחקה את כל משחקיה בשני האצטדיונים הגדולים, אולבי בגטבורג וראסונדה בסטוקהולם. הקהל המקומי, שלא הורגל במשחקי כדורגל מקצוענים, הגיע ברבבותיו. ארבעת הליגיונרים הצטיינו הן בשלב הבתים והן בנוק אאוט, כשלידהולם במיוחד מפגין יכולת גבוהה למרות גילו המתקדם. לשיאם הגיעו המארחים בחצי הגמר באולבי נגד האלופה, מערב גרמניה. שפר העלה את הגרמנים ליתרון בדקה ה-24, אבל סקוגלונד השווה תוך 8 דקות. המשחק השקול נכנס למחצית השניה כשהגרמנים מאיימים להתעלות ברגעי ההכרעה, כמו לפני ארבע שנים בברן, ולקחת גביע שני ברציפות. אלא שבדקה ה-59 פנה המזל נגדם: המרין הכשיל את שומרו האישי, המגן השמאלי אריך יוסקוביאק, והגרמני הגיב באגרוף והורחק. לידהולם הבין מייד את גודל ההזדמנות והנהיג מכבש לחץ על הגרמנים תוך ניצול היתרון המספרי, כשהמרין חוגג באגפו הדליל. גרן הבקיע את שער היתרון בדקה ה-81, והמרין חתם בדקה ה-88. השבדים, לראשונה (ואחרונה) בתולדותיהם, הגיעו לגמר המונדיאל.

52 אלף צופים הגיעו לראסונדה בתקווה לראות סנסציה שניה ברציפות בגמר גביע העולם. אך בניגוד ל"נס של ברן" משנת 54', הפעם לא אירע שום נס בסטוקהולם. ברזיל, בהנהגתם של ואוה וזגאלו, לא התרשמה מהיתרון המוקדם של לידהולם וענתה ברביעיה. אגנה סימונסון החובבן צימק בדקה ה-80, אבל הילד/מלך פלה סגר חמישיה בדקת הסיום עם שערו השני במשחק, ורץ לבכות מאושר בזרועותיו של השוער ז'ילמר. עידן חדש נולד בכדורגל העולמי: שלטון ה"סלסאו", וכוכב על חדש התייצב במרומי הגלקסיה של פיפ"א.

למרות ההפסד בגמר, יכלו השבדים לטפוח לעצמם על השכם: הטורניר היה הצלחה גדולה מבחינה מסחרית ותקשורתית, פתח חלון ראווה שבדי לעולם כולו, ונבחרתם נתנה הופעה מפתיעה באיכותה והגיעה להישג הטוב ביותר שלה.

באותה שעה, מעבר למיצר הקטגאט, אותו מעבר צר המפריד בין שבדיה לאי זיילנד, צפו תושבי דנמרק בעיניים כלות בחגיגה העולמית אצל שכניהם מצפון-מזרח – והוסיפו עוד שורה לחשבון הפתוח, הבלתי נגמר, בין שני העמים הקרובים-רחוקים.

"איפה טעינו? מה עשינו רע?
למה אנחנו לא מוצאים תשובה?"
(זאב טנא, "איפה טעינו?", 1974)

במשך מאות שנים שלטו הספינות הדניות במימי הצפון. הספנים הוויקינגים צמאי הדם וחסרי הפחד הקימו אימפריה אדירה שרמסה כל מי שעמד בדרכה. מארץ האם שלהם, חצי האי יוטלנד והאיים הסמוכים לו, יצאו הספינות הצרות והמוארכות לכל רוחות השמיים: מפינלנד במזרח ועד אירלנד במערב, מאיי פארו בצפון ועד חופי אפריקה בדרום – הדנים עשו בים ככל העולה על רוחם, מבלי שאיש הצליח להתמודד עמם. בית המלוכה שלהם, שהקים המלך גורם "הזקן" – בית המלוכה האירופי העתיק ביותר שעדיין נמצא בשלטון, גם כיום – השתלט בצירוף של עורמה וכוח על הממלכות הוויקינגיות האחרות, נורבגיה ושבדיה, ובכך שילש את עוצמתו ואת שטח האימפריה. הים הבלטי, הים הצפוני, הים הנורבגי, הים האירי, תעלת למאנש – כולם הפכו לאגמים דניים, שכל ספינה שעברה בהם עשתה זאת בחסדם של השליטים. כל שטח סקנדינביה, האיים הבריטיים, צפון צרפת, המדינות הבלטיות של היום, חלקים מרוסיה ופולין, איסלנד, גרינלנד ואפילו ניו פאונדלנד, חלק מקנדה של ימינו – כולם חסו בצלה של דנמרק. לאחר שלטון דני ישיר ברוב שטח בריטניה (שכונה "דיינלו", החוק הדני), השתלטו על אנגליה בשנת 1066 דנים שהשתקעו בצפון צרפת, וכונו "נורמנים", אנשי הצפון. חבל נורמנדי בצרפת עדיין נקרא על שמם. בית המלוכה שהקימו הנורמנים, בצורות וגלגולים שונים, שולט עד היום בממלכה המאוחדת, אם כי ודאי שכח כבר מזמן את שורשיו הדניים...

והנה, דווקא באותה בריטניה, קם בשנת 1603 מחזאי מוכשר ומחוצף, אחד בשם שייקספיר, ומעז לעטר את הטרגדיה המצליחה שלו, "המלט, נסיך דנמרק", בציטוט החד והכואב המופיע בראשית פרק זה. מה ראה שייקספיר כששלח את מבטו החודר אל מעבר לים הצפוני? מה היה פשר הרקבון שפשט באימפריה הצפונית השוקעת?

ניתן לומר שהתהליך החל בשנת 1523, כששבדי שאפתן בשם גוסטב ואזה מרד בשלטון הדני והקים מחדש את ממלכת שבדיה העצמאית. המהלך של ואזה פירק את "איחוד קלמאר", שכלל את כל סקנדינביה ונשלט בידי דנמרק. שבדיה של אותם ימים כללה גם את פינלנד, והמרד של ואזה חסם בפני דנמרק את נתיבי הסחר למזרח, שכן הממלכה הצעירה החלה להשתלט על כל חופיו המזרחיים של הים הבלטי. דנמרק נאלצה "להסתפק" מאז בשליטתה בנורבגיה ובמושבות בצפון האוקיינוס האטלנטי – כל שנותר מהאימפריה הוויקינגית. שתי הממלכות האחיות-לשעבר נאבקו זו בזו לאורך יותר ממאה שנה, בכל האמצעים – פוליטיים, דיפלומטיים, מודיעיניים, מסחריים, וגם צבאיים.

בשנת 1657 – 54 שנה לאחר הנבואה של שייקספיר – הגיע הרגע המכריע. המלך פרדריק השלישי החליט לנצל את הסתבכותו של מלך שבדיה, קרל העשירי, במלחמה מתישה וממושכת בפולין ובמדינות הבלטיות, והורה לצבאו לחצות את הקטגאט ולפלוש לשבדיה. קרל פעל במהירות: הוא עזב את שדות הקרב בפולין ומיהר מערבה, לאורך החוף הדרומי של הים הבלטי. המלך שלח את הגנרל קרל גוסטב וראנגל – בן למשפחת אצולה גרמנית – לבצע מהלך בוטלג קלאסי: במקום להתכתש עם הצי הדני במיצר קטגאט – לפלוש לדנמרק מדרום, מגרמניה מכורתו, ולתקוף את קופנהגן מאחור.

וראנגל חצה ללא קושי את יוטלנד והגיע לאיים המפרידים בינה לבין שבדיה, שהגדול שבהם הוא זיילנד. הצבא הדני היה עסוק בפלישה לשבדיה, הצי היה תקוע במעגני החורף שלו, והקור פעל לטובת השבדים: המיצרים בין יוטלנד לבין האיים קפאו, וצבאו של וראנגל חצה אותם כמו בני ישראל בחרבה. 5000 חיילים שבדיים הופיעו לפתע בשערי קופנהגן, והמלך פרדריק נאלץ להכנע. תמו קרוב לשבע מאות שנה של הגמוניה דנית.

בדיוק 300 שנה לפני המונדיאל של לידהולם ופלה, במרץ 1658, הגיע המלך קרל כמנצח לארמון הדני ברוסקילדה, הבירה העתיקה של הממלכה, והכתיב לפרדריק את ההסכם המשפיל ביותר שניתן להעלות על הדעת. לא רק שדנמרק גורשה מכל השטחים שהחזיקה במשך מאות שנים מעבר לקטגאט – היא ויתרה עבור שבדיה אפילו על חלקים מנורבגיה.

זו היתה נקודת האל חזור במסלול ההתרסקות של האימפריה הדנית. בשנים שיבואו מכאן ואילך תאבד הממלכה גם את נורבגיה, איסלנד ואיי פארו, וכיום כל שנותר לה הינו האי הענק, הקפוא והריק-כמעט, גרינלנד. שייקספיר עצמו לא היה מעלה בדעתו את עומק הנפילה.

שייקספיר לא הכיר את הנס כריסטיאן אנדרסן, שנולד כמעט מאתיים שנה אחרי מותו. יש יסוד לסברה כי אילו זכה המחזאי מסטרטפורד לקרוא כמה מאגדותיו של גדול סופרי דנמרק, היה מבין יותר את טיב הרעל שחלחל לנשמת האומה הגדולה-לשעבר, אותו רעל המככב בכל מערכה וסצינה של "המלט". עם זאת, ספק רב אם היה משנה את סופו הנורא של המחזה...

אנדרסן נולד בעיר אודנסה על האי פונן (שבין זיילנד ליוטלנד) בשנת 1805, בן יחיד להורים עם אשליות גדולה שהעמידו פני אצילים למרות היותם צאצאי משרתים. במסגרת נסיונותיהם העקשניים ליצור קשר עם בית המלוכה הסכים המלך פרדריק הששי לסייע בהוצאות חינוכו של הנס הצעיר, אך הקשר נותק לאחר זמן קצר והנס נאלץ לפנות לעבודות כפיים לצורך פרנסתו. היתה זו רק האכזבה הראשונה מבין רבות בחייו. לאחר עבודה כשוליית חייט עזב את עיר הולדתו ונדד לקופנהגן עם שאיפות להפוך לשחקן תיאטרון. הוא התקבל לתיאטרון המלכותי בזכות קולו הגבוה והצלול – אך תוך זמן קצר התחלף קולו, והוא מצא עצמו שוב בתנועה. בשלב זה החליט להתרכז בכתיבה – תחום בו קולו הפיסי היה חשוב פחות מקולו הרוחני.

מכר מקרי התלהב מהצעיר העני והחולמני והחליט לממן את לימודיו האקדמיים, במהלכם פרסם אנדרסן סיפור ראשון. אבל גם באקדמיה לא מצא את מקומו. מעבר להיותו תלמיד בינוני, אחד ממנהליו התעלל בו גופנית כדי "לחזק את אופיו", ומוריו נהגו לזלזל בכישורי הכתיבה שלו ולהניא אותו מקריירה בתחום. אנדרסן היה בודד, מסוגף ותמיד על סף הדכאון. מגיל צעיר ובמשך כל חייו הקפיד להתאהב בנשים (וגברים) שלא סבלו אותו, התעלמו ממנו או ראו בו "אח" או "ידיד".

מתוך האפלה של חייו האישיים והרקע העגום שלו פיתח אנדרסן קריירה מפוארת כסופר למבוגרים: הרומאנים, השירים ויומני המסע שפרסם זכו להצלחה מיידית, והקנו לו שם ברחבי דנמרק ולאחר מכן בסקנדינביה כולה. באופן יוצא דופן במקצת, היה אנדרסן חובב נלהב של שבדיה ותרבותה: הוא כתב רבות על ביקוריו שם, חיבר שיר הקורא לאיחוד מדינות סקנדינביה, ואפילו התאהב בזמרת אופרה שבדית מפורסמת (שכמובן נפנפה אותו).

אבל כאשר פרסם בגיל 30 את קובץ האגדות שחיבר, "אבנטיר", נחל כשלון מסחרי חרוץ. הקובץ כלל כמה אגדות הנחשבות כיום לנכסי צאן ברזל: "בגדי המלך החדשים", "בת הים הקטנה", "הנסיכה והעדשה", "אצבעונית". למרות זאת, קהל קוראיו של אנדרסן לא קיבל באהבה את האגדות יוצאות הדופן, ובחלקו לא הבין מדוע פנה הסופר המצליח לכיוון זה.

אנדרסן לא התייאש והמשיך לכתוב אגדות לילדים. בשנת 1848 פרסם את הסיפור "מוכרת הגפרורים הקטנה". מסיפור זה ניתן אולי ללמוד מדוע איחרו הקוראים להכיר בכשרונו כסופר ילדים. גיבורת הסיפור היא ילדה קטנה ועניה, שבמקום לבלות את ערב ראש השנה בחיק משפחתה, ליד האח המבוערת, משוטטת ברחובות הקפואים ומוכרת גפרורים. הילדה אינה מעזה לחזור עדיין הביתה, למרות השעה המאוחרת: המכירות לא עלו יפה היום, ובביתה מצפות לה מכות נמרצות מידי אביה בגלל הכשלון המסחרי. היא מוצאת מפלט מהקור בכוך חשוך ומדליקה גפרור אחר גפרור. ברגע של חסד בלילה החשוך והמקפיא ניתנת לה היכולת לראות חזיונות לאור הגפרורים: החיים הטובים שאותם לא הכירה ודמות סבתה האהובה שהלכה לעולמה. משאוזלים הגפרורים קופאת הילדה למוות, ועוברי אורח מגלים את גופתה למחרת היום, מוטלת בתוך הכוך.

רחוק מאד מהרעיון המקובל של אגדת ילדים, הלא כן? בעיקר אם נקרא אותו על רקע סיפוריהם המצליחים של בני דורו של אנדרסן, האחים ווילם ויאקוב גרים מגרמניה. ב"סיפורי הבית והמשפחה" שלהם, הגיבורים ניצלים מגורלם האכזר ו"חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה". אצל אנדרסן, הילדה התמימה והאומללה מקבלת לכל היותר כמה רגעים של אשליות מתוקות לפני מוות אכזרי בגיל רך. קשה לתאר סיפור כזה "מסתנן" לאוסף של האחים גרים. וקל להבין מדוע היו שסברו כי אגדות הילדים של אנדרסן אינן מתאימות לילדים....

נחזור כעת לקיץ 58' ולפנקס השחור והעבה בו נצברות הטרוניות הדניות כלפי השבדים. 13 שנה חלפו מתום המלחמה הגדולה, אותה העבירה דנמרק בכיבוש נאצי בעוד השכנים ממול נהנים מנייטרליות שלווה ומתחמקים מלשלם את המחיר. פער חווייתי זה נוסף למטען העבר, מאות שנים של מאבק על הגמוניה איזורית ששתי הממלכות שתתו דם במהלכו. אבל גם בתחומים כבדי משקל פחות, לכאורה, המשיכו תסביכי הנחיתות להתעצם ולהעמיק.

מונדיאל 58' המצליח היווה את הופעתה הרביעית של שבדיה בטורניר החשוב ביותר, מתוך ששה טורנירים שנערכו עד כה. היא התקדמה באופן עקבי: בשנת 34' הגיעה לרבע הגמר, ב-38' סיימה רביעית, ב-50' שלישית – וב-58', כאמור, שניה. במהלך אותם ששה טורנירים צברה נבחרת דנמרק בסך הכל אפס הופעות: תחילה נמנעה מלהשתתף, עקב היותו של הטורניר מזוהה עם כדורגל מקצועני (שהרי המונדיאל נוצר כתגובת נגד דרישת החובבנות באולימפיאדה). משהחליטה סוף סוף להשתתף – לא הצליחה להעפיל. כשלון זה יימשך עוד שנים רבות, כפי שנראה בהמשך הסדרה.

מה היתה הסיבה העיקרית להבדל בין שתי הנבחרות? היא נרמזה כבר בראשית הפרק: דנמרק, בניגוד לשבדיה, התעקשה להחיל את כלל החובבנות לא רק על הליגה המקומית, אלא גם על הנבחרת. שום שחקן מקצועני לא רשאי היה ללבוש את המדים האדומים. לכן ניצבה בפני הכדורגלנים הדנים בחירה ברורה: הופעה בנבחרת – או פרנסה מכדורגל. בחירה כואבת זו הותירה את הנבחרת כמפלטם של השחקנים הבינוניים, אלה שלא היו טובים מספיק להשיג חוזה בליגות הבכירות ביבשת.

הנוקשות הדנית הזו התבטאה גם מחוץ לכדורגל. בשנת 1955 יצא למסכים בשבדיה סרטו של הבמאי הצעיר והמבטיח אינגמר ברגמן, "חיוכי ליל קיץ". כפי שמרמז שמו, הושפע הסרט מהקומדיות הרומנטיות של שייקספיר (ברגמן החל דרכו בתיאטרון), ותיאר חילופי זוגות מעגליים בלילה אחד של מפגשים מקריים. בשנה שלאחר מכן הוצג הסרט בפסטיבל קאן, הצליח ברחבי העולם המערבי, והפך את ברגמן ליוצר מפורסם ומוערך. ב-1957 כבר היה הבמאי מועמד לאוסקר על התסריט המקורי לסרטו "תותי בר", ובאותה שנה יצא סרט נוסף שלו, המשל הפילוסופי על האהבה והמוות, "החותם השביעי". ברגמן צעד מנצחון לנצחון עם שורת סרטים שהפכו לאבני דרך בקולנוע האירופי. בשנים 60'-61' זכה פעמיים באוסקר לסרט הזר עבור "מעיין הבתולים" ו"מבעד לזכוכית אפלה". סרטיו הצליחו להבקיע אפילו את מחסום האוקיינוס האטלנטי ולהתקבל בהתלהבות על המסכים בערים הגדולות בארה"ב. הוא השפיע על דור שלם של יוצרים, בראש ובראשונה על הבמאי/תסריטאי/שחקן היהודי וודי אלן (קניגסברג).

ולעומת זאת, גדול במאי דנמרק, קרל תיאודור דרייר, בילה את אותן שנים בנסיונות נואשים למצוא מימון לסרטיו, נסיונות שנכשלו ברובם. דרייר היה יוצר פורה בתקופת הסרט האילם, במהלכה ניצל את כשרונו בצילומי קלוז-אפ ובחינת הבעות פניהם של השחקנים עד תומו: סרטו "ז'אן ד'ארק" משנת 28' נחשב ליצירת המופת של הקולנוע הדני. עידן הקול שהחל שנה לאחר מכן עיכב את יצירתו והדגיש פער גדל והולך בין הבמאי לקהל. השתיקות הארוכות שהיו מובנות מאליהן בסרט אילם הפכו לנטל בסרט המדבר. תדירות סרטיו הלכה ופחתה, עד שהתייצבה על סרט אחד בעשור... והוא נותר כמעט אלמוני מחוץ לדנמרק, מוכר בעיקר למבקרי קולנוע וקומץ יוצרים. סרטו האחרון, שיצא בשנת 64' בעוד ברגמן בשיא הקריירה שלו, נתקל בהתעלמות כמעט מוחלטת.

גם כאן קל לאתר את הסיבה להבדלים בין שני הבמאים. ברגמן, כמו דרייר, יצר סרטים פילוסופיים, מהורהרים, אפילו קודרים, העוסקים בדת ומשמעות החיים. אך בניגוד לדרייר, הקפיד בדרך כלל לצבוע אותם בצבעים של הומור, אירוניה ותאווה, ולקשט אותם בשחקניות יפהפיות (או בעברית: שבדיות). לקהל היה קל בהרבה להגיב לדמויות בסרטיו של השבדי, בעוד הדני מסרב להתפשר על חזונו הקולנועי ו"להתחבר" לצופים. דרייר היה ללא ספק מוצא את מקומו בהנהלת ההתאחדות לכדורגל של דנמרק.

איש אחד הצליח להתגבר – כמעט לבדו – על חומת הדוגמטיות הדנית, לפחות בתחום הכדורגל. זהו הגפרור הבודד שנדלק לפתע בלילה הקפוא, והצית להבה גדולה בהרבה.

אלן סימונסן נולד בעיר ויילה שעל החוף המזרחי של יוטלנד בשנת 1952. בגיל 11 הצטרף לקבוצת הנוער של ויילה ב.ק. בגיל 18 עלה לקבוצת הבוגרים, ומייד השתלט עליה – ועל הליגה כולה. החלוץ המיניאטורי (1.65 מטר) הטיל צל ענק על יריביו; כבר בעונתו הראשונה הוביל את ויילה לאליפות שניה בתולדותיה וראשונה מזה 13 שנה, ובעונה שאחריה כבר זכה בדאבל.

הזינוק המטאורי של סימונסן לא נסתר כמובן מעיני ההתאחדות הדנית. היה ברור כי ימיו בליגה הדנית היו ספורים, ובקרוב מאד ייחטף ע"י קבוצה מקצוענית. ראשי ההתאחדות התכנסו בסוף 71' והחליטו בלב כבד לסגת מעמדתם המסורתית: מעתה והלאה יוכלו שחקנים מקצוענים להשתתף בנבחרת דנמרק, אם כי הליגה עצמה נותרה חובבנית. הם לא יכלו להרשות לעצמם לוותר על הכשרון הענק ולדון את נבחרת דנמרק לעוד תקופה של כישלון והשפלה.

"חוק סימונסן" העניק תקווה מחודשת לאוהדי נבחרת דנמרק. סימונסן עצמו עוד הספיק להופיע כחובבן באולימפיאדת מינכן 72' ולהבקיע שלושה שערים בטורניר, ואז חתם בשורות אלופת גרמניה בעונה הקודמת, בורוסיה מנשנגלדבך. את שלו, בכל הקשור למהפיכה בכדורגל הדני, כבר עשה; אך טרם אמר את המילה האחרונה.

11 שנה לפני שינוי החוק, ב-19 באוגוסט 1960, נולד מורטן אנדרסן בבירה קופנהגן. עוד בינקותו עברה משפחתו לעיירה סטרור, בחצי האי יוטלנד – עיירה קטנה שצמחה סביב תחנת רכבת חשובה, ומלבדה לא היה בה שום ייחוד. אנדרסן גדל בפרובינציה הדנית עם חלום אחד ברור – להפוך לספורטאי מצליח ולעבור לעיר הגדולה. הוא הצטיין בהתעמלות ובאתלטיקה, אבל מהר מאד הבין כי עתידו טמון בכדורגל. בבית הספר התיכון החל לעקוב בדבקות אחרי מעלליו של אלן סימונסן, ושאף ללכת בעקבותיו – בעיקר כאשר הצליח סימונסן לקבל את החוזה הנכסף בקבוצה בכירה בבונדסליגה. אנדרסן התאמן והשקיע, הלך והשתפר, עד שהצליח בגיל 16 להשתתף במבחנים לנבחרת הנוער של דנמרק. אך המבחן לא עלה יפה, והוא חזר לסטרור עם הזנב בין הרגליים.

זמן קצר לאחר הכשלון הצורב הוצע לאנדרסן הצעיר להצטרף למשלחת חילופי סטודנטים שיצאה לארה"ב במסגרת התכנית האמריקנית "נוער למען הבנה". הוא שמח להתנתק מעט מתחנת הרכבת היחידה של סטרור ולראות נופים שונים. גם תרבות הספורט המשגשגת בבתי הספר התיכוניים בארה"ב קרצה לו. כך מצא עצמו, בגיל 17, בבית הספר "בן דייוויס" בעיר אינדיאנפוליס.

אינדיאנפוליס – "צומת הדרכים של אמריקה" בפי בניה, "עיר הנמנום" בפי מקטרגיה – לא היתה מרכז קוסמופוליטי של ממש, ודאי לא בסתיו 77'. אולם בהשוואה לסטרור נראתה כמטרופולין ענק, וקבוצת הכדורגל של בית הספר קיבלה בשמחה לשורותיה את הדני הגבוה (1.88 מ') והחסון, בעל בעיטת התותח. אנדרסן החל לתכנן עתיד בארה"ב: אולי יוכל להמשיך ולשחק גם במכללה אמריקנית, וממנה להשתלב בליגה הצפון אמריקנית. אם יקבל חוזה מקצועני בארה"ב ייתכן שיוכל למשוך את תשומת ליבם של מאמני הנבחרות בדנמרק, מה שלא עלה בידיו בגלגול הקודם.

אנדרסן המשיך לעקוב מעבר לאוקיינוס אחרי האליל סימונסן, שזה עתה סיים את עונתו הגדולה ביותר. קיץ 77' היה נקודת השיא בקריירה יוצאת דופן, ששום שחקן דני לא חלם עליה קודם לכן. הישגיו של סימונסן העניקו לאנדרסן תקווה מחודשת לעתיד והציבו בפניו רף גבוה לשאיפותיו.

מייד עם הגעתו למנשנגלדבך בקיץ 72' הבין סימונסן את גודל הפער בין הליגה החובבנית בה שיחק עד כה לבין הבונדסליגה. מערב גרמניה זכתה זה עתה ביורו, וקבוצתו בורוסיה זכתה כאמור באליפות רק לפני שנה. הדרישות הפיסיות, המנטליות והטקטיות היו הרבה מעל למוכר לו. הוא מצא עצמו על הספסל, ובמשך שתי עונות צפה מן הצד בכוכבי הקבוצה – גינתר נצר, ברטי פוגטס (לימים מאמן נבחרת גרמניה), ריינר בונהוף ויופ היינקס (מאמנה הנוכחי של ביירן מינכן). אבל בתחילת עונת 74'-75' החליט המאמן הוותיק הנס וייסוויילר – בעונת הפרידה שלו מהמועדון – לתת לדני הקטן והזריז הזדמנות בהרכב. הוא לא התחרט: סימונסן השתלב מצויין עם היינקס בהתקפת הקבוצה, ועד מהרה השכיח מלב האוהדים את עזיבתו של המנהיג נצר לריאל מדריד. בעונתו הראשונה בהרכב הבקיע 18 שערים והיה הגורם העיקרי לכך שתואר האליפות חזר לאצטדיון בוקלברג.

סימונסן לא הסתפק בהצלחה בליגה: הוא הצית אש בכל רחבי היבשת. בורוסיה התמודדה באותה שנה בגביע אופ"א (לגולשים הצעירים: מדובר על תקופה בה היה זה טורניר ברמה גבוהה ביותר, עם הקבוצות הבכירות של אירופה). סימונסן קרע רשתות בכל שלב בטורניר, וסיים עם 10 שערים ב-12 משחקים. לשיאו הגיע במשחק הגומלין של הגמר נגד טוונטה ההולנדית, כשהבקיע צמד בנצחון החוץ 1:5 והבטיח לבורוסיה את הגביע האירופי הראשון בתולדותיה.

עונת 75'-76' החלה כשסימונסן הוא כבר השחקן הבטוח ביותר בהרכב הקבוצה. עם 16 שערי ליגה הוביל הדני את בורוסיה לאליפות שניה ברציפות, והמשיך לככב באירופה עם ארבעה שערים בשישה משחקים בגביע האלופות. בורוסיה הגיעה לרבע גמר המפעל, והפסידה לריאל מדריד (עם כוכבה לשעבר נצר) בגלל שער חוץ אחד.

עונת 76'-77' היתה, כאמור, הגדולה ביותר של סימונסן. הוא שוב הנהיג את בורוסיה לאליפות – שלישית ברציפות! – והבקיע 12 שערי ליגה. בגביע האלופות היה הפעם פחות דומיננטי, אך בכל זאת הבקיע נגד ברוז' ברבע הגמר, וקינח עם השער היחיד (בבעיטה אדירה ממרחק דווקא) לזכות בורוסיה בגמר – בהפסד 1-3 לליברפול הגדולה של קווין קיגן וטרי מקדרמוט.

בסוף שנת 77' עשה סימונסן עוד הסטוריה, כשהיה לדני הראשון שנבחר לכדורגלן השנה באירופה. הוא ניצח ברוב דחוק את קיגן ואת כוכב סן-אטיין, מישל פלטיני.

ההצלחה חסרת התקדים של סימונסן עוררה – שוב – את ההתאחדות הדנית מתרדמתה. בשנת 78' התכנסה הנהלת ההתאחדות לדון בעתיד הליגה הדנית. נקודות ציון לא חסרו לעסקנים הנכבדים: במבט דרומה ראו את מערב גרמניה, שארבע שנים בלבד לאחר הקמת הבונדסליגה והמעבר למקצוענות הגיעה כבר לגמר המונדיאל והחלה יותר מעשור של דומיננטיות בכדורגל האירופי – הן ברמת הקבוצות והן ברמת הנבחרת. במבט מערבה ראו את הולנד, שחמש שנים לאחר המעבר למקצוענות כבר הצמיחה מקרבה אימפריות מועדונים כמו אייאקס ופיינורד (4 גביעי אלופות רצופים יחדיו), ונבחרתה הגיעה פעמיים ברציפות לגמר המונדיאל. אם הליגות המקצועניות הצעירות בגרמניה והולנד הצמיחו מקרבן שחקנים ברמתם של בקנבאור וקרוייף – מדוע ייגרע חלקם של הספורטאים הדנים?

הפור נפל: ההתאחדות הודיעה כי מעתה יותר לקבוצות הליגה הראשונה לשתף שחקנים מקצוענים. ולא זו בלבד: היא הודיעה על מינוי מאמן מקצועני ראשון לנבחרת דנמרק – הגרמני ספ פיונטק. המהפכה הושלמה.

לכאורה היה זה הרגע לו חיכה מורטן אנדרסן בן ה-18: עם סיום לימודיו בתיכון נפתחה הדרך בפניו לשוב למולדתו, להצטרף לקבוצה בליגה הדנית, לשחק כמקצוען ולנסות להתקבל לנבחרת הבוגרת. אלא שגם כאן התערב הגורל וקבע, כי ההחלטה ההסטורית של ההתאחדות הגיעה עבורו מאוחר מדי.

זמן קצר לאחר שהחל אנדרסן לשחק ולהצטיין בקבוצת הכדורגל של תיכון "בן דייוויס" התברר למאמן הפוטבול של בית הספר כי לקבוצתו אין בועט של ממש. אף אחד מהשחקנים לא הראה כשרון בתחום. בלית ברירה פנה המאמן המודאג ל"בחור החדש בשכונה" והציע לו להבחן לתפקיד.

"לא ידעתי דבר על פוטבול" סיפר אנדרסן לימים. "לא שמעתי על הליגה המקצוענית עד שהגעתי לארה"ב וגם מעולם לא ראיתי משחק, ביציע או על המסך. ניגשתי למבחן בעיקר מתוך סקרנות. אבל ברגע הבעיטה הראשון הרגשתי משהו – תחושה טבעית, כמעט מובנת מאליה, חיבור מיידי. נהניתי לבעוט בכדור המוזר הזה, מהר מאד הבנתי שאני גם מצטיין בכך, והם הבינו זאת עוד לפניי".

מורטן אנדרסן הפך בזאת לבועט של תיכון "בן דייוויס" ושיחק בו עונה אחת. עם סיום לימודיו הוצף בהצעות למלגות ממכללות שונות באיזור האגמים הגדולים, ובחר באוניברסיטת מישיגן סטייט באיסט לנסינג, ביתו באותה תקופה של כוכב הכדורסל ארווין "מג'יק" ג'ונסון. כשהגיעו הידיעות מהמולדת על המעבר לכדורגל מקצועני – כבר היה אנדרסן שקוע ראשו ורובו בספורט החדש שאימץ לעצמו. והוא לא הביט לאחור.

בסתיו 78', אם כך, מצאו עצמם אנדרסון ואנדרסן באותו מצב ממש, ואם כי הגיעו לנקודה זו בזמן בדרכים שונות לחלוטין – הרי ממנה ואילך עלו על מסלולים דומים מאד, מסלולים אותם נסקור לאורך הסדרה. אבל מה גרם לשני הזרים האלה, ללא רקע בפוטבול וללא הכרה של המשחק, להפוך לסחורה כה חמה ומבוקשת בליגה המקצוענית? את התשובה על כך נקבל בשבוע הבא.

*בפרק הבא: כדור אחד בתחת