סדרה חדשה: אגדות האחים אנדרסן

"ספטמבר 77', מזג האוויר בפורט אליזבת' נאה"

(פיטר גייבריאל, "ביקו", 1980)

העיר פורט אליזבת', בירת מחוז "איסט קייפ" בדרום אפריקה, עלתה על מפת הספורט העולמי ב-2 ביולי, 2010. העיר הבינונית והמנומנמת לחוף האוקיינוס ההודי, שעמדה תמיד בצילן של שתי ערי החוף הגדולות והמפורסמות ממנה – קייפטאון ודרבן – השתזפה סוף סוף באור הזרקורים של התקשורת הבינלאומית, כאשר התקשטה לכבוד הארוע הספורטיבי החשוב בתולדותיה – משחק רבע הגמר של גביע העולם בכדורגל.

יותר מ-40 אלף איש נהרו לאצטדיון החדש והיפהפה, דמוי פרח החמניה, שנבנה במיוחד לטורניר ונקרא על שמו של הגיבור והסמל הלאומי, נלסון מנדלה. הם הגיעו ממרחקים לראות מחזה שכמוהו ניתן לחוות לכל היותר פעם בארבע שנים, אך ורק בגביע העולמי – משחק תחרותי בין נבחרות הולנד לברזיל.

מדובר אולי בשתי הנבחרות האהובות ביותר על חובבי כדורגל נייטרליים ברחבי העולם, שמאחוריהן מסורת בת עשרות שנים של כדורגל יצירתי ומלהיב. ובכל פעם שנפגשו השתיים על הבמה הגדולה ביותר – סיפקו את הסחורה ויותר מכך. הסיפור החל ב-3 ביולי 1974 באצטדיון ווסטפלן ז"ל בדורטמונד, כאשר נבחרת האורנג' המלהיבה של ריינוס מיכלס הכניעה ללא תנאי את אלופת העולם מברזיל (שלראשונה מזה עשרים שנה הגיעה לטורניר ללא המנהיג אדסון "פלה" ארנטס) ועלתה על חשבונה לגמר. "האיש הרע" של ההולנדים, הקשר המרכזי יוהן נייסקנס, הבקיע את הראשון, והסופרסטאר הנדריק יוהן קרוייף סגר עניין כעבור רבע שעה.

עשרים שנה בדיוק לאחר מכן, ב-9 ביולי 94', הגיעה הנקמה הברזילאית. ביום קיץ לוהט בקוטון בול של דאלאס נערך המשחק טוב ביותר של המונדיאל האמריקני. ברזיל של המאמן קרלוש אלברטו פריירה הציגה נבחרת מאורגנת וטקטית כמוה מעולם לא נראתה במדי ה"סלסאו" קודם לכן, בהנהגתו של הקשר המרכזי קרלוש "דונגה" ורי, השחקן השנוא ביותר בברזיל. שני החלוצים הפנומנליים שלה, רומריו דה סוזה ורוברטו "בבטו" גאמה, העלו אותה ליתרון עם צמד שערים תוך עשר דקות במחצית השניה. ההולנדים לא נשברו: מנהיג הנבחרת דניס ברכקאמפ והקשר האחורי ארון וינטר מלאציו הבקיעו תוך 12 דקות והשוו. בדקה ה-81 זכתה ברזיל בכדור חופשי במרחק 35 מטר מהשער ההולנדי. המגן השמאלי קלאודיו "בראנקו" ואז הניף את רגל שמאל ושלח טיל לחיבורים. ברזיל בחצי הגמר, הולנד הולכת הביתה. בהמשך זכתה ברזיל בטורניר (לאחר הפסקה בת 24 שנה) והקפטן דונגה הניף את הגביע.

הפעם המתינו חובבי הכדורגל רק ארבע שנים. ב-7 ביולי 98', באצטדיון ולודרום במרסיי, תחת שמי ים התיכון, הגיעה האלופה מברזיל לחצי הגמר מול הקבוצה הקשוחה והפיסית של המאמן חוס הידינק. מייד עם פתיחת המחצית השניה הצליח הכוכב החדש של ה"סלסאו", רונלדו לימה, לברוח מהבלמים ההולנדים (ש"שכחו" שהמשחק התחדש...) ולהעלות את ברזיל ליתרון. ברזיל גוננה על השער הבודד, שוב בהנהגתו של דונגה. זה כמעט הצליח – עד שבדקה ה-87 השוותה הולנד מרגליו של החלוץ המרכזי פטריק קלוייברט. הארכה עקרה שלחה את השחקנים לבעיטות הכרעה. השוער קלאודיו טפארל הצליח להדוף את בעיטותיהם של פיליפ קוקו ורונלד דה בור, ודונגה בעט בקור רוח את הפנדל המכריע פנימה ושלח את הולנד שוב הביתה, בעוד ברזיל ממשיכה לגמר.

עם רקע היסטורי שכזה, אין פלא שבאצטדיון מנדלה לא היה מקום אחד פנוי. דונגה שוב היה בתמונה – הפעם על הקווים, כמאמן הנבחרת. על המגרש הציב שחקן בצלמו ובדמותו, פליפה מלו מיובנטוס, עליו סמך שייצב ויארגן את משחק הנבחרת כפי שעשה הוא עצמו בשנים 89'-99', עשור בו היה שותף למהפך הגדול בתדמיתה של נבחרת ברזיל. הוא "הסתפק" בשני כוכבי על שיספקו את הניצוצות – רובסון "רוביניו" סילבה (שפלה עצמו הכתירו בתואר "פלה החדש") וריקרדו "קאקה" דוס סנטוס, ולפניהם חלוץ אחד – לואיש פביאנו מסביליה.

מול הנבחרת היציבה והמאורגנת של דונגה התייצב באותו יום שחקן אחד בשיאו – כוכב אינטר, ווסלי סניידר. זה עתה השלים סניידר את אחת העונות הגדולות של שחקן כלשהו בכדורגל הקבוצות – הוא הנהיג את אינטר (בהדרכת המאמן הפורטוגלי ז'וזה מוריניו) לתואר משולש חסר תקדים בתולדותיה, ולגביע האלופות הראשון שלה מזה 45 שנה! אפילו בן ארצו המהולל ברכקאמפ לא הגיע להישג זה במדי אינטר.

אבל כשעלה סניידר לדשא המטופח של אצטדיון מנדלה ראה הפעם מהצד הנגדי של המגרש את חבריו ושותפיו להישג המדהים: השוער ז'וליו סזאר, הבלם ארך-הגפיים לוסימר "לוסיו" פריירה, והמגן הימני המבריק מייקון סיסננדו – כולם הופיעו בהרכב נבחרת ברזיל, מוכנים להוסיף לתארים הקבוצתיים גם תואר לאומי, הפעם על חשבונו של סניידר... ולצידו ניצבו דווקא יריביו מגמר ליגת האלופות, שחקני באיירן מינכן: הגאון המטורף אריאן רובן והבריון השכונתי מארק ון-בומל.

בתחילת המשחק נראה היה שהנבחרת של דונגה עושה את העבודה בלי חוכמות, כמו בכל המשחקים עד כה, וכפי שעשה דונגה עצמו בימיו כשחקן. שחקני הולנד נראו מנותקים זה מזה, מבודדים וחסרי אונים מול המערך המסודר של הברזילאים, מתקשים להתמודד מול הפיסיות של מלו, לוסיו וז'ילברטו סילבה. כבר בדקה העשירית הצליח רוביניו להבקיע מול השוער סטקלנבורג, ובמשך כ-45 דקות לאחר מכן לא התקרבו ההולנדים כלל למצב של שוויון.

זה היה השלב בו נכנס סניידר לפעולה. לאחר שכל נסיונותיו לפתח משחק מסודר נכשלו, מצא עצמו בדקה ה-53 חופשי יחסית במרחק של כ-45 מטר מהשער הברזילאי, ובעט כדור קשתי סתמי לעבר רחבת ה-16 - אולי יגיע בטעות לחלוץ האניגמטי רובין ון-פרסי. ון- פרסי לא היה כלל בסביבה, ופליפה מלו תפס עמדה להרחקת הכדור בראשו, סמוך לקו ה-16. כדור הג'בולני החמקמק וההפכפך שהשיקה פיפ"א לכבוד המונדיאל עשה את דרכו לעבר מלו, כאשר החליט לפתע ז'וליו סזאר לצאת מהשער ולקלוט אותו בעצמו. רגליו הארוכות של שוער אינטר גמאו את המרחק במהירות, בעוד מלו מכין את גופו לניתור...

רגע אחד: הבה נעזוב לפי שעה את סניידר, מלו, ז'וליו סזאר והג'בולני המתעתע, ונבחן שוב את המשפט הראשון שכתבתי. אכן, זה היה ארוע הספורט העולמי החשוב הראשון בתולדות העיר פורט אליזבת', אבל היא עלתה לכותרות זמן רב לפני כן. ליתר דיוק, 33 שנה לפני כן, כפי שמרמז הציטוט שבראש הכתבה.

בקיץ 1980 עמד פיטר גייבריאל, לשעבר סולן ומייסד להקת הרוק המתקדם "ג'נסיס" וכעת אמן עצמאי, להוציא לאור את אלבומו השלישי, בו המשיך לפתח את השימוש המקורי והייחודי שלו בסינתיסייזרים ובכלי הנגינה החדש והמשוכלל – הסמפלר. הלהיט המיועד מתוך האלבום עסק במשחקי מחשב, שהפכו יותר ויותר פופולריים באנגליה ובעולם בכלל, ונקרא "משחקים ללא גבולות". אולם גייבריאל שחרר לרדיו סינגל נוסף – שיר ארוך, קודר ויוצא דופן, במקצב אפריקני אטי וכבד, משובץ במילים בשפת הקהוזה המאפיינת את השבטים המדבריים של דרום אפריקה, שנפתח ונסגר בדגימה של שיר לוויה ידוע במדינה, "סנזני נה?" ("מה עשינו?"), ומסתיים במקצב תופים אימתני ללא ליווי מוסיקלי.

השיר היה יוצא דופן בנוף המוסיקלי של אנגליה באותה תקופה, הן מבחינת סגנונו, הן מבחינת השימוש בשפה זרה ומוזרה, והן מבחינת תוכנו – שיר מחאה ישיר ותוקפני נגד משטר האפרטהייד.

מה קרה, אם כן, בפורט אליזבת' בספטמבר 77'? את מי מענין מזג האוויר שם? ומי היה אותו ביקו, על שמו נקרא השיר? במילים פשוטות: "סנזני נה?". לשם מציאת התשובה עלינו ללכת מעט רחוק יותר: ליוני 76', ומעט צפונה יותר: אל סווטו, עיר השחורים הענקית בפאתי יוהנסבורג.

סווטו, מולדתו של נלסון מנדלה, עמדה על סף רתיחה. חלפו קרוב לשנתיים מאז החליט ראש הממשלה, בלתזר פורסטר, כי על המורים בבתי הספר השחורים ללמד את כל המקצועות בחלוקה שווה בין אנגלית ואפריקנס – שפתם של המהגרים ההולנדים, ה"בורים", שהקימו את המושבות האירופיות הראשונות ביבשת השחורה, ושמרו בקנאות על תרבותם הנפרדת גם עשרות שנים לאחר הכיבוש האנגלי. שפה זו לא רק שהיתה מזוהה עם שלטון האפרטהייד – היא היתה מקור המילה "אפרטהייד" (הפרדה). עבור השחורים בסווטו ובכלל, הצו של פורסטר היה אקט של השפלה על השפלה. ההכרח ללמד את ילדיהם בשפתם של המדכאים עורר זעם ומרמור בקרבם. כדי להוסיף "חטא על פשע" הורו פקידי משרד החינוך כי השימוש בשפות אפריקניות יוגבל לשיעורי ספורט, מלאכה, דת ומוסיקה. בכך הנחילו אפרטהייד לשוני גם בתוך בתי ספר שחורים בערים שחורות.

ביוני 76', כאמור, הגיע רגע המשבר. תלמידים בסווטו התארגנו נגד הצו, בהשראתו של הבישוף של יוהנסבורג, דזמונד טוטו. הם החליטו לצאת להפגנת ענק במחאה על ההוראה המשפילה. מרגע שהחלו השמועות להתפשט, התארגנו הפגנות מקבילות במקומות נוספים ברחבי דרום אפריקה. הגוף הדומיננטי ביותר בהפגנות במחוז איסט קייפ היה "תנועת התודעה השחורה", בהנהגתו של סטיבן ביקו.

ביקו נולד בשנת 1946 בעיר קינג וויליאמ'ס טאון. הוא היה סטודנט לרפואה באוניברסיטת נטאל שבדרבן כאשר החל בפעילות פוליטית נגד האפרטהייד. תחילה הקים ארגון סטודנטים נפרד ל"צבעוניים" (כל מי שאינו לבן, לא רק שחורים) ואחר כך הפך אותו ל"תנועת התודעה השחורה". ביקו דגל באידיאולוגיה שונה מזו של הארגון המרכזי נגד האפרטהייד, "הקונגרס הלאומי האפריקני", בהנהגת האסיר נלסון מנדלה. בעוד מנדלה ואנשיו הדגישו את זכות ההצבעה ואת הסיסמה "אדם אחד – קול אחד", סבר ביקו כי ההערכה העצמית של השחורים אינה אמורה להיות תלויה בשוויון עם הלבנים או בזכות כזו או אחרת, אלא לבוא מבפנים, מהכרה בכך שהתרבות השחורה הינה נפרדת, שונה, ועומדת בזכות עצמה ולא רק בהשוואה לתרבות האירופית – הולנדית או אנגלית – של הלבנים. בכך התקרב מאד לדעותיהם של "הפנתרים השחורים" ו"אומת האסלאם" בארה"ב באותה תקופה. ובעוד "הקונגרס" דגל בפעולות גרילה והתקפות טרור לקידום האג'נדה שלו, העדיף ביקו פעולה רוחנית המתמקדת במבט פנימה, אל נפשו של האדם השחור. הסיסמה בה השתמש היתה: "שחור הוא יפה".

פעילותו של ביקו הביאה מהר מאד להשעייתו מהאוניברסיטה, גירושו ממחוז נטאל, הגבלת תנועתו למחוז איסט קייפ, ואיסור מוחלט על פעילות ציבורית מכל סוג שהוא – כולל איסור לדבר עם יותר מאדם אחד בו זמנית! ביקו ותנועתו נאלצו לפעול מעתה בסתר, בשיטות מחתרתיות.

ייתכן שהיתה ניתנת לו האפשרות לשמור את פעילותו על אש קטנה, אלמלא הפכו ההפגנות בסווטו ממצעד מחאה הכולל קריאת סיסמאות להתנגשות אלימה עם המשטרה, כולל השלכת אבנים, הרס חנויות, תקיפה בידי כלבי משטרה – וגם ירי חי לתוך קהל המפגינים הצעירים. עם שוך המהומות התברר כי מאות נהרגו, יותר מאלף נפצעו, והשקט היחסי שאפשר לממשלת האפרטהייד לפוגג כל לחץ חיצוני לגבי מדיניותה – התפוגג כלא היה.

הנזק התדמיתי החמור שנגרם לממשל יצר תחושה של נקמנות כלפי מארגני ההפגנות בכל רחבי המדינה, וכוחות הבטחון החלו במצוד אחריהם. רובם, ובכללם ביקו, נאלצו לרדת באופן מוחלט למחתרת. ביקו הפך ל"יעד מועדף": במהלך המהומות דרשו התלמידים בסווטו כי הממשלה תנהל מו"מ עם מנהיגיהם - ומנו ביניהם את ביקו, יחד עם מנדלה הכלוא. כוחות הבטחון לא שכחו.

17 שנה לפני המהומות בסווטו, בעיירה פאריס על גדות הנהר ואל, ב"מדינת אורנג' החופשית" (אחת משתי המדינות המקוריות של ה"בורים", ששמה נבע כמובן מצבעי בית המלוכה ההולנדי) וממש על גבול טרנסוואל, נולד לכומר המקומי דאגלס אנדרסון בן בשם גארי. גארי ינק את האהבה לספורט מראשית ימיו: הכומר המכובד היה שחקן כדורגל במולדתו, אנגליה, וגארי שאף מילדות ללכת בעקבותיו, ולשחק באחת הליגות הגדולות באירופה.

פאריס היתה עיירה קטנה יחסית המאוכלסת ברובה באפריקנרים, וצאן מרעיתו של הכומר האנגליקני היה מצומצם. כעבור שנים ספורות עברה המשפחה לעיר הגדולה דרבן, לחוף האוקיינוס ההודי, עיר קוסמופוליטית ומגוונת בהרבה, ומרכז חיי החוף והים של דרום אפריקה, שם הגולש הוא מלך. לגארי הצעיר היו כעת אפשרויות רבות יותר להתפתח כספורטאי. אך מהר מאד גילה שהספורט בדרום אפריקה שונה מאד מזה שהופיע בחלומותיו.

במדינה שנשלטה זמן כה רב ע"י חוקי הפרדה גזעית, שיקפו גם ענפי הספורט את המצב האנומלי. הראגבי היה מעוזם של האפריקנרים; הכדורגל היה "שייך" לשחורים העניים; ואילו האנגלים,כמו גם המהגרים ההודים, מצאו את דרך הביניים במעגלי הקריקט השלווים. לאפריקנרים היה משפט חותך ופסקני שהגדיר את ההפרדה הספורטיבית, משפט גזעני מבלי להזכיר גזע: "ראגבי הוא משחק של חוליגנים המשוחק ע"י ג'נטלמנים, ואילו כדורגל הוא משחק של ג'נטלמנים המשוחק ע"י חוליגנים".

גארי לא ויתר על אהבתו לכדורגל, אהבה שקיבל בירושה מאביו. למרות החומה הגזעית, השתדל לשחק ככל יכולתו, והראה כישרון מבטיח. אך הוא גם שיחק ראגבי וקריקט באופן סדיר. לימים סיפר כי דווקא הקריקט היה זה שהכין אותו לקריירה העתידית שלו, כי לימד אותו להמתין בסבלנות לתורו, להתרכז ולשמור על קור רוח. הראגבי, מנגד, הכשיר אותו לבעוט בכדור שאינו עגול.

חלומו של גארי להפוך לשחקן כדורגל מקצועני הלך והתרחק ככל שהתבגר. התרחק תרתי משמע: התברר יותר ויותר כי על מנת להגשימו יהיה עליו להרחיק ככל האפשר ממולדתו. ההתאחדות לכדורגל של דרום אפריקה, המסונפת לפיפ"א, עמדה בפני לחצים אדירים של השלטון להפוך להתאחדות מופרדת גזעית, עם מסגרות נפרדות ללבנים ול"צבעוניים". היא מצאה עצמה בין הפטיש לסדן: ברור היה שפיפ"א לא תסכים לכך, ומנגד הפך משטר האפרטהייד קיצוני יותר ויותר בדרכי הדיכוי שלו, עד שהתברר שבכל מקרה לא ניתן יהיה לקיים ליגה משותפת, נוכח ההגבלות הרבות על השחקנים השחורים.

בשנת לידתו של גארי, 1959, כבר הוקמה ליגה מקצוענית ללבנים בלבד; השחורים הקימו ליגה משלהם ב-1971. פיפ"א הטילה חרם מוחלט על הכדורגל הדרום אפריקני החל משנת 1961, ובשנת 1976, לאחר המהומות בסווטו, גורשה ההתאחדות הדרום אפריקנית סופית מהארגון. כדורגלנים דרום אפריקנים לא יכלו להשתתף בטורנירים בינלאומיים, וכתוצאה מכך – לא יכלו להתקדם בקריירה שלהם.

שנה לאחר מכן, כשהליגה "הלבנה" והליגה "השחורה" כבר החליטו להתאחד, היה זה מאוחר מדי. פיפ"א הבהירה שלא תקבל את דרום אפריקה בחזרה לשורותיה עד שלא תבוטלנה כל ההגבלות הגזעיות. מאחר שהקבוצות התעקשו להמשיך לשמור על צביון גזעי (קבוצות שחורות וקבוצות לבנות בהן שיחקו עד שלושה שחורים), נותרה דרום אפריקה בחוץ. שחקנים זרים (בעיקר דרום אמריקנים) הגיעו לשחק בליגה המאוחדת, אולם זו היתה תנועה חד סטרית ברובה.

האירוניה המרה של החרם היתה שהוא פגע בשחורים יותר מאשר בלבנים: הן משום שקבוצותיהם היו עניות יותר והן משום שלמרות היותם קרבנות האפרטהייד, נענשו יחד עם השחקנים הלבנים בעונש קולקטיבי. המקרה המובהק ביותר היה של הכוכב יליד סווטו, אפרים "ג'ומו" סונו. סונו היה ילד עני שאיבד את אביו בתאונת דרכים ואמו נטשה אותו. הוא התפרנס ממכירת תפוחים ובוטנים במשחקי הקבוצה המקומית, אורלנדו פיירטס, בה שיחק אביו המנוח בשעתו. באחד המשחקים התבקש להחליף שחקן חסר והפך מיידית לכוכב הקבוצה, כשהוא זוכה לכינוי "ג'ומו" על שם מנהיג קניה העצמאית, ג'ומו קנייטה. הצלחתו במדי אורלנדו לא סללה את דרכו לליגות אירופה, בין היתר בגלל החרם שמנע ממנו לשחק במדי הנבחרת (המושעית), אבל הביאה אותו בשנת 77' לליגה הצפון אמריקנית, שהיתה אז בשיא הצלחתה, ולקבוצת ניו יורק קוסמוס, בה כיכבו פלה ופרנץ "קייזר" בקנבאוור. פלה הרבה לשבח את סונו, אך לא היה די בכך להמשיך את דרכו בקבוצה, והוא נדד בין שלוש קבוצות נוספות בליגה, שהחלה בדעיכתה, עד שפרש בגיל צעיר מאד – 27. סונו גילה כי שחקן ממדינה נידחת שנשללה ממנו הבמה המרכזית של המונדיאל, יתקשה מאד למשוך את תשומת ליבן של הקבוצות הגדולות באירופה או דרום אמריקה. הוא חזר לאיזור יוהנסבורג והקדיש עצמו לניהול ופיתוח הכדורגל המקומי.

גארי אנדרסון הצעיר היה רחוק מיכולתו של סונו, ואין ספק שמקרה זה, כמו מקרים רבים אחרים, הבהירו לו את הקושי העצום בפניו ניצב בדרך להגשמת חלומו. אלא שבשלב זה התערב בחייו גורם חיצוני בלתי צפוי.

מי שגדל (כמוני) בשנות השמונים זוכר בוודאי כיצד הפכה "תיאוריית הכאוס" מתחום נידח ואזוטרי של המתימטיקה לביטוי נפוץ בתרבות הפופולרית. ראשיתה של התורה בסוף המאה ה-19, כשמתימטיקאים ניסו להגדיר חוקיות (כמנהגם) בתופעות שאינן – למראית עין לפחות – כפופות לחוקים ברורים. בסרטו של סטיבן ספילברג מ-93', "פארק היורה", כבר הופיעה דמותו של מומחה תורת הכאוס, ד"ר איאן מלקולם (ג'ף גולדבלום הממזרי), כיועץ חיצוני למקים הפארק (ריצ'רד אטנבורו), המנסה להסביר לו את אפסותו של האדם וקוצר השגתו אל מול פלאי הבריאה ושרירותיות הקיום. ספילברג (ומייקל קרייטון, שכתב את הספר עליו התבסס הסרט) לא פעלו בחלל ריק ביצירת הדמות: התיאוריה עשתה כבר את דרכה מהשוליים למרכז, וספילברג יכול היה להניח כי רוב הצופים יבינו בעקרון במה המדובר. כאשר טרח ד"ר מלקולם בכלל להסביר את התיאוריה – היה זה רק כדי "להתחיל" עם ד"ר אלי סאטלר (לורה דרן).

המכשיר שבאמצעותו הסתננה התיאוריה לשיח היומיומי היה "אפקט הפרפר". לפני שנטבע שמו, הופיע אפקט זה בספרו של צ'רלס פורט, "ארצות חדשות", בשנת 1932. פורט כתב על הדרך שבה תופעה טבעית אחת גורמת לאחרת ללא קשר ישיר וגלוי לעין ביניהן. הדוגמה שנתן היתה מתחום מזג האוויר: נדידת ציפורים מסויימות בניו יורק, טען, עשויה לגרום לסופה בסין. הקשר בין אפקט הפרפר לבין סין, אם כך, נחתם כבר בראשיתו.

14 שנה לאחר מכן ניגש הבמאי ההוליוודי הסוציאליסט, פרנק קפרה, ליצירת סרטו הקלאסי "חיים נפלאים". סרט זה מוקרן בארה"ב עד היום מדי חג מולד ונחשב לסמל של החג והרוח הנוצרית. קפרה הציג בסרט את השקפתו בדבר התלות ההדדית של כל בני האדם אלה באלה, והצורך בפעילות משותפת ומתואמת להשגת מטרות אישיות. הדרך להעברת המסר היתה פשוטה אך תקדימית: הוא הציג בפני הגיבור המיואש שלו, ג'ורג' ביילי (ג'יימס סטיוארט), מעין סרט בתוך סרט שמטרתו להמחיש לו מה היה קורה לולא נולד, ובכך מנע ממנו להתאבד. חסרונו של אדם אחד, טען קפרה, גורם להשפעות מרחיקות לכת, נרחבות, וכמובן בלתי צפויות. כדי להראות לצופים באופן מרומז את השינוי השתמש גם קפרה, כמו פורט, במזג האוויר: הוא חזר על אותה סצנה פעמיים, ראשית בחיים האמיתיים ושנית בחיים האלטרנטיביים, אך בפעם הראשונה ירד שלג ובשניה – לא.

בשנת 1952 פרסם סופר המד"ב המהולל ריי ברדבורי את הסיפור "קול הרעם". ברדבורי כתב סיפור על מסע בזמן – והדגים כיצד חזרה לאחור גורמת לשינוי מוחלט של ההווה, ולו בעקבות הפעולה הזניחה ביותר. גם ברדבורי השתמש במזג האוויר להעביר את המסר, כפי שניתן לראות משמו של הסיפור. ברדבורי הוא גם זה שטבע את המונח "אפקט הפרפר" – בהנחה שנפנוף כנפיו הזעירות של פרפר אחד יוצר מספיק רוח כדי להשפיע על מזג האוויר באופן דרסטי ולמרחק רב, באמצעות תגובת שרשרת מורכבת ובלתי ניתנת להגדרה מדוייקת. כך למעשה השתמש הסופר בתיאוריית הכאוס, אולי מבלי דעת.

בשנות הששים התאחדה התיאוריה המתימטית עם חקר מזג האוויר באמצעות אפקט הפרפר הודות למחקרו של המדען אדוורד לורנז, שבשנת 1963 פרסם תוצאות ניסויים שערך בחיזוי עם שינויים קלים בהגדרות הפתיחה, והוכיח כי השינוי הקל ביותר עשוי לגרום לתוצאות שונות באופן קיצוני ולמעשה בלתי ניתן להסבר. לדבריו של לורנז, אחד מעמיתיו ששמע על המחקר העיר – ברוח אפקט הפרפר – שאם יתברר שהשערותיו נכונות, הרי ש"נפנוף כנפיו של שחף ישנה את מזג האוויר לנצח".

כעבור תשע שנים היה על לורנז להציג את מחקרו בכנס מדעי חשוב, והוא התקשה למצוא כותרת מתאימה. שוב התערב אחד מעמיתיו והציע את הכותרת הבאה: "האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל יגרום לטורנדו בטקסס?" כותרת זו, יחד עם סיפורו של ברדבורי, קיבעו את המונח "אפקט הפרפר" בתודעה הציבורית, ושם נותר עד היום – כולל בסרט גרוע במיוחד באותו שם בכיכובו של אשטון קוצ'ר (2004). סרט רציני יותר משנת 2005, עם אדוארד ברנס ובן קינגסלי, שנקרא "קול הרעם" כשמו של הסיפור המקורי, ניסה להתייחס לנושא באופן רציני יותר, אולם ה"אפקט" בו השתמש לא היה נפנוף כנפי פרפר – אלא הריגתו בשוגג של פרפר פרה-היסטורי...

בסדרה זו נפגוש כמה וכמה "פרפרים" וננסה למפות בכל זאת את חוליות שרשרת הארועים. הראשון שבהם, אליו נגיע כעת, התרחש - כפי שנכתב בתחילת הכתבה – במזג אוויר נאה...

"לפתע ראשי עף לאחור
לא מצליח להפסיק לספור
כשהגעתי לשבעים ושבע
לא יודע עוד מה (משהו קרה)"
(ברי סחרוף, "77", 1995)

ב-18 באוגוסט 77' נעצר סטיבן ביקו במחסום משטרתי בפורט אליזבת'. כשהבינו השוטרים מהו ה"פרס" שנפל לידיהם מיהרו להעבירו לידי משטרת הבטחון, המנגנון העיקרי של משטר האפרטהייד למלחמה ב"גורמים בלתי רצויים". ביקו נחקר ב"חדר 619" של משטרת הבטחון ע"י חמישה חוקרים במשך 22 שעות, ובסיום החקירה – נכבל באזיקים לסורגי החלון והושאר במצב זה למשך יום שלם. לא ברור אם באותו שלב היה עדיין בהכרה – ידוע רק שבמהלך 24 הימים הבאים נכנס למצב של תרדמת, עד כדי כך שב-11 בספטמבר נאלצו השוטרים להעבירו לכלא בבירה, פרטוריה, שם היה בית חולים לאסירים, כדי לאפשר טיפול בעציר המפורסם.

אפשר רק לדמיין את המסע הזה היום, כמעט 35 שנה לאחר מעשה: ביקו, עירום, מחוסר הכרה ועדיין אזוק, מועלה בשכיבה לחלקו האחורי של "לנד רובר" משטרתי, ומועבר 1,100 ק"מ משם לכיוון צפון מזרח, בכבישים מפותלים ומשובשים בחלקם, מחוץ לאיסט קייפ, דרך כל מדינת אורנג' החופשית, עמוק לתוך טרנסבל, מצד לצד של מטרופולין יוהנסבורג – ועד לעיר הבירה. כל המסעות שנאסרו עליו לפי חוק במשך שנים, תוך פחות מיממה של נסיעה פסיבית.

האם יש צורך לומר כי כאשר הגיע ה"לנד רובר" אל הכלא בפרטוריה, למחרת היום, התמצה ה"טיפול" של רופאי בית החולים בקביעת מותו של האסיר?

מותו של ביקו, שהיה בן 30 בלבד, הסעיר לא רק את השחורים שראו בו מנהיג ומורה דרך. לבנים רבים, מתנגדי אפרטהייד או כאלה שישבו על הגדר, הזדעזעו מגורלו. משטרת הבטחון, ושר המשטרה האחראי עליה, ג'יימס קרוגר, הבינו כי יהא עליהם לספק הסברים. תחילה טענו כי ביקו מת מרעב וצמא, משום שבמשך שבוע שבת רעב. אולם נתיחת גופתו גילתה פציעות רבות וחמורות בגולגולת, שגרמו לשטף דם קטלני במוח. ואלו לא היו הפציעות היחידות שנתגלו.

לאחר ששוחררה גופתו למשפחה, נערכה הלוויה בהשתתפות עשרת אלפים איש, ובכללם נציגים דיפלומטיים של מדינות המערב. משרד המשפטים של דרום אפריקה לא התרגש מהפגנת התמיכה הזו בביקו, גם לא ממהומות שפרצו בערים השחורות ובשכונות העוני של המטרופולין. בפברואר 78' הודיע פרקליט מחוז איסט קייפ כי לא יוגש כתב אישום נגד איש בפרשת מותו של ביקו.

גם חקירת נסיבות המוות לא העלתה ממצאים ברורים. שום עד לאירוע לא העיד, השוטרים טענו באופן כללי כי פציעותיו של ביקו נגרמו כתוצאה מנסיונות התאבדות. נראה בעליל כי בכוונת השלטון לקבור את הנושא יחד עם גופת המת. אך כפי שהתברר בהמשך, קבורה זו לא היתה קלה כלל ועיקר.

מותו של ביקו נשא עמו השפעות רבות – נפנוף כנפיהם של אלפי פרפרים, וחלקן תופענה בהמשך הסדרה. אך אנו מבקשים לסקור בשלב זה את השפעתו על חייו של הספורטאי הצעיר גארי אנדרסון מדרבן: הידיעה על המוות וחשדות הרצח זעזעו גם את הכומר דאגלס אנדרסון, והכריחו אותו – כמו לבנים רבים בדרום אפריקה – להביט במראה ולהגיע להכרעה מוסרית. אנדרסון החליט כי לא יוכל עוד לחיות במדינת האפרטהייד, ניצל את דרכונו הבריטי – ועזב עם משפחתו לארה"ב.

במרץ 78', אם כן, נישא על גבי רוח דרום מזרחית שראשיתה בנפנוף כנפיו של פרפר אחד בפורט אליזבת', מצא עצמו גארי אנדרסון בן ה-18 בעיירה הקטנה דאונינגטאון, פנסילבניה, חצי שעה נסיעה מפילדלפיה – עיר אהבת האחים – וחצי עולם מהחופים שטופי השמש והגלים של דרבן. הוא היה בוגר תיכון אך ללא תכניות ברורות לגבי מכללה, ללא עבודה, ללא חבריו שנותרו מאחור. ענפי הספורט שאותם אהב – קריקט, ראגבי, כדורגל – היו כולם שוליים במקרה הטוב ולא קיימים במקרה הרע בארצו החדשה. כשניסה למצוא ציוד ומסגרת להתאמן בראגבי, קיבל רק כמה כדורי פוטבול ביצתיים, שהיו דומים למוכרים לו – אך לא זהים. לא רחוק מביתו החדש היה בית ספר תיכון ולצדו, כמובן, מגרש פוטבול. גם השערים במגרש היו דומים – אך לא זהים – לשערי הראגבי של אצטדיון קינגס פארק בדרבן. אנדרסון, מסוקרן ומבולבל, החליט לנסות.

כך הגיע נער צעיר ונמוך קומה, ביומו השלישי בארה"ב, עדיין בהשפעת ג'ט-לג, למגרש הפוטבול המקומי והחל להתאמן בבעיטת הכדורים הזרים לשער. מאחר שהיה לבדו ולא היה מי שיחזיק את הכדור – השתמש בשיטת ה"דרופ-קיק" המיושנת, שהיתה דומה לדרך הבעיטה המקובלת בראגבי. הוא בעט מקו 50 היארד, כלומר מטווח של 60 יארד. לאט לאט החל לחוש בנוח עם הכדורים החדשים, ועם הנוחות בא גם הבטחון בבעיטה.

מסתבר שפרפרים ניתן למצוא לא רק באביב החמים בדרום אפריקה, אלא גם בחורף הקר והמושלג בפנסילבניה: מאמן קבוצת הפוטבול של בית הספר, צ'רלס קיצ'ינו, ראה במקרה את המהגר הצעיר מתאמן לבדו – והתלהב מעוצמת הבעיטה. לאחר שיחה קצרה הבין כי לפניו "יהלום בלתי מלוטש", שאינו נמצא על הכוונת של שום סקאוט בארה"ב – משום שאין לו כל רקע במשחק. קיצ'ינו היה חברו של מאמן האיגלס באותה תקופה, דיק ורמיל, והחליט לסדר לאנדרסון מקום במבחנים הפתוחים המפורסמים שערך ורמיל למבקשים להצטרף לקבוצה (מבחנים שמופיעים בסרט "בלתי מנוצח", בכיכובו של מרק וולברג).

המבחנים הפתוחים היו, בסופו של דבר, יותר תעלול פרסומת מדרך לגיטימית לבניית סגל, ורובם המוחלט של הנבחנים לא זכה לראות מבפנים אפילו אימון של האיגלס. אך אין פירושו של דבר שהיו חסרי ערך: נכחו בהם סקאוטים של מכללות לעתים קרובות, וכך היה גם ביום בו הגיע אנדרסון לאצטדיון וטראנס הזכור לרע. כבר בסיום המבחן הוצעו לחובבן המופתע לא פחות מארבע מלגות (!). לאחר האזנה לדברי הסקאוטים, החליט אנדרסון לבחור במכללת סירקיוז – הוא אמנם לא ידע דבר וחצי דבר על פוטבול, והשם "ג'ים בראון" לא אמר לו הרבה, אולם הסקאוט מסירקיוז נתן לו הצעה שלא ניתן לסרב לה: משחק במקביל בקבוצת הכדורגל של המכללה.

עבור אנדרסון היתה זו מתנה משמיים: מייד עם הגעתו לארה"ב קיבל הזדמנות לשחק כדורגל במסגרת מסודרת, עם אפשרות להמשיך בעתיד לליגה הצפון אמריקנית – אז ליגה מצליחה למדי עם כוכבי על (אמנם בסוף הקריירה שלהם) כמו פלה, בקנבאוור, גרד מולר וג'ורג' בסט. אולי, חשב לעצמו, תסלול לי הצלחה בליגה הזו את הדרך למשחק ה"אמיתי", באנגליה או במדינות אירופה האחרות. האם ייתכן כי מצא דרך עוקפת למחסום האפרטהייד? האם ייתכן כי יש לו עדיין סיכוי ללכת בעקבות אביו?

כך מצא עצמו אנדרסון בשנת 78' בקור המקפיא של הרי מערב ניו יורק, במדים הכתומים של סירקיוז, הרחק ככל האפשר מהאוקיינוס ההודי – וממזג האוויר הנאה של פורט אליזבת'.

נחזור, אם כן, ליולי 2010, ולאצטדיון מנדלה, לא הרחק מאתרי מעצרו וחקירתו של ביקו. עזבנו את המשחק כשהכדור הקשתי של ווסלי סניידר היה בדרכו להיות מורחק מראשו של פליפה מלו, אולם השוער ז'וליו סזאר החליט שלא לסמוך על הקשר הקשוח, ויצא למרחק רב משערו כדי לקלוט או להדוף את הכדור. המסלול המטעה והמבלבל של הג'בולני הפיל את השוער בפח: במקום להדוף את הכדור – הכה בראשו של מלו המנתר... הראש הוטח קדימה, והג'בולני – במקום לפגוע במצח ולעוף בחזרה לכיוון מרכז המגרש – קפץ על פדחתו של מלו, חמק מעל לידו המורמת של ז'וליו סזאר, ומצא את מנוחתו ברשת.

ההלם שנפל על נבחרת ברזיל בעקבות השער המוזר – עוד שער מוזר בשרשרת ארוכה של להטוטי ג'בולני לאורך הטורניר כולו – לא אפשר לה להתאושש. הולנד השתלטה על מרכז המגרש; ון-פרסי ודירק "הדייג" קאוט החלו לחדור לרחבה; ורבע שעה לאחר השער הראשון שלו, השלים סניידר צמד ומהפך בתוצאה. מלו, אולי מטושטש מהמכה שספג משוערו, ואולי מתוסכל מאבדן היתרון, הסתבך בעבירות מיותרות וראה כרטיס אדום; ודונגה נאלץ לראות את ההולנדים – עליהם גבר פעמיים כשחקן – חוגגים מולו בסיום את עלייתם לחצי הגמר.

אבל איך ייתכן שזה באמת קרה, אתה שואל את עצמך. איך מגיעים מבידוד מוחלט, חרם בינלאומי ודיכוי גזעי לחגיגת כדורגל עולמית, צבעונית ומרגשת, תוך 33 שנה?

בסדרה זו אנסה, בין היתר, לענות על השאלה הזו – וגם לבדוק מה קרה באותה תקופה למי שעזב את המדינה והחל בקריירה חדשה מעבר לאוקיינוס.

*בפרק הבא: אשרי הגפרור