אליך דני

כמעט כל רגע בערוץ 1 הוא סוג של מסע בזמן, אבל יש כמה רגעים שעדיין מצליחים להפתיע אותך. מדי פעם הם ממש גורמים לך להסתכל לצדדים כדי לוודא שאתה אכן בשנת 2012, שעדיין יש לך בבית אייפון עם חיבור wi-fi ולא טרנזיסטורים וגרמופונים. אחד מהם קורה מדי שבוע, בהפסקה שבין המחציות של המשחק המרכזי של ערוץ 1, כשנוימן והורסקי מפנים את הבמה לטובת קפיצה בזמן. הגענו לפינת האקטואליה של דני דבורין, או כמו שבוני מציג אותו, "דני שלנו".

כי הוא באמת דני שלנו. אין צורך לפרט בכלל את החשיבות שלו עבור כל אוהד ספורט ותיק. אחרי מאות שעות בהן הקול שלו הדהד לנו בבית, שמור לו מקום מיוחד בלב. רק השבוע הוא קיבל את פרס רשות השידור, כשבנימוקי הזכייה נכתב ש"הוא מהווה סמל לחריצות ולמקצועיות, המלווה בהתלהבות ובתשוקה בלתי נלאית". נדמה שאפילו דני בעצמו לא יכול היה לתאר את זה מדויק יותר. כמובן שקשה שלא לתמוה למה רק עכשיו הוא זכה בפרס רשות השידור, ואילו אנשים במוסד הארכאי הזה (אם בכלל) היו ראויים יותר ממנו לפרס הזה, אבל בשורה התחתונה אין ספק שמדובר באייקון, במוסד, באגדה בכל הנוגע לשידורי הספורט בישראל.

גם בוני גינזבורג מלא הערכה לדבורין. כשהוא מארח אותו במחצית ומציג בהתרגשות את "העקיצה של דבורין", הוא תמיד פונה אליו בכבוד ומתייחס אליו כאל אוטוריטה. "בוא נשמע מה יש לדני שלנו להגיד", אומר בוני, כמעט נפעם מעצם נוכחותו של מלך המסדרונות ברשות השידור. ואז דבורין מגיש כמה דקות שהן שילוב של אקטואליה ופובליציסטיקה, ועושה את זה בקצב אחר, כמו של סבא טוב. הנושאים תמיד קצת באיחור, תמיד חמישה ימים אחרי האירועים, בדרך כלל ההערות בנאליות ומובנות מאליהן, אבל האווירה חיובית.

אלו כמה דקות ארוכות, שלמעשה לא קורה בהן כלום. הרבה מילים, בלי אף חידוש או אמירה מעניינת. בתור שדר רדיו ותיק, שנדרש למלא זמן אוויר, הנטייה של דבורין היא להאריך במילים. יש לו הקדמות ארוכות ואין סוף סופרלטיבים. כל ההוויה שלו מזכירה תקופה אחרת, של סצינות מ"ימי הרדיו" של וודי אלן. הרבה מילים מוטעמות במלרע ("מנהל ספורטיבי"), לפעמים גם כשלא צריך. כשהוא מתכונן ל"משחק הרעים" של נבחרת ישראל מול נבחרתה של אוקראינה, נשמע כאילו הוא מדבר על סטלמך וחודורוב. כמו חייל נאמן של רשות השידור, הוא תמיד דואג להזכיר ש"הכל יועבר אצלנו, ברשת ב' של קול ישראל", עם נגינת הקול המוכרת שלו. הוא באמת דור אחר.

הפינה האנטי טלוויזיונית הזו יכולה להתקיים רק בערוץ ציבורי. בכל ערוץ מסחרי היו נחרדים מנתוני הרייטינג, שמצביעים באותם רגעים על נטישה בהולה של כל צופה מתחת לגיל 50, אבל בערוץ 1 מזכירים שהמניעים שלהם שונים. הם פונים לכולם. גם למבוגרים, גם לאיטיים, גם לאלה שלא כל דקה מתעדכנים באינטרנט, גם לאנשים באוטו ולחיילים במוצבים. "כמובן, הצלחת הנבחרת זה משהו שכל חובב כדורגל ישראלי אמיתי רוצה בכל מאודו", אומר דבורין, ובוני מהנהן בראשו. נכון דני, הצלחת הנבחרת חשובה לכולנו.

אין הכוונה ללעוג לדבורין. נחמד שהיחס אליו הוא כמו לטאלנט. הוא עדיין האייקון של השידור הציבורי, הג'וני קרסון של ערוץ 1. הוא עדיין מצליח לתת תחושה חמימה של בית. הדברים שלו טריוויאליים, מעט ארכאיים, אבל חשובים. כשהוא מדבר על מעמד המאמן בארץ, למשל, אפשר לשמוע שזה ממש חורה לו. לא מזמן הוא גינה את ההדלפות מחדר ההלבשה, "על ההתנהגות הלא הולמת של כדורגלנינו". צודק דני. כבר כמעט שכחנו, זה באמת לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו. דני הוא כמו קול מהעבר, שבא להזכיר לנו ימים אחרים. ימים בהם הכדורגל והרדיו תפסו מקום מכובד בחיינו, מקום בו יודעים לכבד את זקן השבט. עצוב כמה שזה לא רלוונטי.