כרמלו, תתחיל להבין איפה אתה חי

מעטות הן ההערות מפרות השלווה ב"נוסח" פטריק יואינג: הקבוצה מנצחת דווקא כשהכוכב שלה נעדר, ומיד מגיחות התהיות האם לקבוצה עדיף בלעדיו. אנא, קראו את רצף התוצאות הבא: ב-2 בינואר נפצע וויד בהפסד ההיט לאטלנטה, ובלעדיו ניצחה הקבוצה שלושה ברצף, רק בשביל שיחזור לשלושה הפסדים רצופים וייפצע שוב, כאשר מיאמי רושמת בלעדיו מאזן של חמישה ניצחונות והפסד בודד. אולי אתם מיהרתם להסיק שוויד מעיק על מיאמי, אם כן תתנחמו בכך שאינכם טועים לבד – יחד אתכם כמות לא מבוטלת מאלו המסקרים את ה-NBA בארצות הברית של אמריקה.

טענת אי-תרומתו של וויד נשמעת אבסורדית כבר ממאזן ה-2:10 של מיאמי מאז שחזר. אבל עדיף להימנע מתשובה הנשענת על אותו כלי בעייתי של בחינת אחוז ניצחונות על מדגם מזערי. וגם אין צורך, כי התרומה של וויד נגלית ברורה. לדוגמה, היכולת לייצר הרבה נקודות באופן יעיל: בחודש האחרון 23.5 נקודות ב-52% מהשדה ו-87% מהקו בפחות מ-31 דקות; היכולת להרכיב עם לברון צמד התקפי שהופך את העונה הרגילה המקוצרת, הדחוסה, העמוסה והמעייפת, לבלואו-האוט אחד ארוך. נראה שתהיות מהדהדות כרוח הרפאים שרודפת את מיאמי מאז ה"החלטה" של לברון. הן בוקעות מתוך ההנחה שלברון הוא באטמן ודווין הוא רובין. הרי לכאורה הוא לא הקלע שלברון צריך לידו בחצי מגרש, ומנגד הוא לא שחקן הפנים שנהוג להניח כאבן הפינה של קבוצות אלופות – זה שיכול לתרגם מצבים בצבע להרבה סלים ומעט החטאות.

אולם, אם נתבונן על כך באופן לא שיגרתי, נגלה שוויד מספק באופן לא שיגרתי, בדיוק את שמצופה משחקן גבוה של אלופה: נקודות יעילות והרבה, כמות חסימות חריגה, ומשחק הגנה מהטובים בליגה – כזה שמשנה משחקים. נוסיף את הוורסטיליות הלא אנושית של לברון, על יכולתו לשחק בכל עמדה, ונקבל את הצמד שעונה באופן הכי יוצא דופן, אולי הכי מיוחד אי-פעם, על צרכיה הרגילים של קונטנדרית שחושבת על שושלת.

מעטות הן ההערות מפרות השלווה ב"נוסח" פטריק יואינג: הקבוצה מנצחת דווקא כשהכוכב שלה נעדר ומיד מגיחות התהיות האם לקבוצה עדיף בלעדיו. אבל לעיתים גם להן לא ניתן להתכחש, בטח לא כאשר מלבד שיגעון ג'רמי לין שפוקד את הליגה, הדבר הכי בולט בהצלחת הניקס הוא שכרמלו לא הוזמן למסיבה. והדין כאן זהה – לא רק שבחמשת המשחקים בהם כרמלו נעדר הניקס ניצחו, וזה לא רק שהכימיה הקבוצתית נראית נהדר, ויעיד על כך יותר מכולם טייסון צ'אנדלר – אלא זה שכרמלו באמת מזיק לקבוצה. אין זה צירוף מקרים שהניקס נאלצו להמתין לפציעה של אנתוני כדי להצליח, ולהתקרב שוב למאזן של 50% ניצחונות במזרח החלש. זה אינו מדגם ננסי ומקרי, אלא תרגום ישיר של החבילה הבעייתית שמלו מביא למגרש.

זה מתבטא בבחירת המון זריקות מפוקפקות שעולה ביוקר עם אחוזים נמוכים מאוד, ומתבטא באופן בו הוא מכחיד את יתרונותיו של אמארה. הקומבינציה של הפיק אנד פופ של כרמלו עם הפיק אנד רול של אמארה היא איומה, וכך תישאר גם בנוכחותו של רכז טוב. לפחות כל עוד כרמלו לא משחרר את הכדור לאחרים, וזאת בשל התלות של אמארה בקליעתן של נקודות רבות, כאמצעי הכמעט בלעדי דרכו הוא תורם לקבוצה. שני כוכבים בנפרד, וביחד – חור שחור כמו הלילה.

זה שילוב איום כשם שאיום היה הניסיון של ד'אנטוני לשחק עם מלו כפוינט-פורוורד, משמע כרכז בפועל במשחק העומד. ניסוי שהסתיים בעלייה חדה במונה האסיסטים של כרמלו, לצד ירידה חדה עוד יותר בטור הניצחונות. זה ניסוי שנועד לכישלון עוד בטרם יצא לדרך. הרי כבר בעונה שעברה, לאחר הטרייד, כשאנתוני עוד שיחק היטב, ניתן היה לזהות מה שעכשיו כה ברור – כרמלו פוגע אנושות בתפוקה של אמארה, וזה פוגע ביכולת הניקס להתחרות.

לכרמלו יש את משחק האחד-על-אחד מהטובים בליגה, ובליגה של כוכבים ופריקים אתלטיים, זה המצרך הנדיר ביותר לקונטנדרית. הבעיה שכרגע זה כל מה שיש לו. לאורך שנותיו כשחקן, כרמלו עשה ככל העולה על רוחו: מימיו בקולג' ועד ימיו בדנבר. זה הפינוק שמנע ממנו להשתפר. אבל אולי המילה האחרונה טרם נאמרה, הרי לא חסרים שחקנים שמצאו דרך לפתח את המשחק שלהם בשלב מתקדם של הקריירה. אבל זה דורש מכרמלו לעשות את השנוא עליו ביותר – להסתגל. למזלו יש עכשיו סנסציה בניו-יורק שמבהירה לו: אם לא תתעורר, סביר שה-big three יהיה צ'אנדלר-אמארה-לין לפני שהניקס יצליחו להגיע רחוק בפליאוף.

אחד הסיפורים המרתקים של העונה הוא ההצלחה הכפולה והמפתיעה של אינדיאנה ופילדלפיה במזרח. אומנם זה נראה מעט מאוחר להיזכר באינדיאנה, בדיוק אחרי רצף של ארבעה הפסדים שהכתים את מאזן החוץ המרשים שלה. ועדיין, מבין השתיים, עדיף להמר על אינדיאנה ככזאת שיכולה להתקדם בפלייאוף. "אבל היא הפסידה, אז למה?'", "למה? כובע. לא באמת, כי הכדורסל שלה מתאים יותר לפלייאוף". אומנם פילדלפיה היא קבוצת הגנה טובה יותר (הטובה בליגה), אבל הפלייאוף הוא לא רק משחק של הגנות קשוחות, אלא של יכולת לעשות סלים קלים. כאן נחשף ההבדל האמיתי בין השתיים – היעדר יכולתה של פילדלפיה לספק נקודות קלות מתחת לסל. וכך, ההשוואה הזאת בין השתיים, בדיוק עכשיו אחרי רצף ההפסדים, היא שעוזרת לזכור מדוע אינדיאנה אינה תופעה חולפת – כי יש לה משחק פנים מוצלח, והאחראי הראשי לכך הוא האולסטאר הטרי שלה – רוי היברט.

העונה הטובה של הפייסרס זיכתה אותם בנציג אחד באולסטאר – ובאופן מפתיע זה לא החשוד המידי דני גריינג'ר אלא דווקא אותו היברט. אחד ציני יטען שזה תודות למדבר שקיים בעמדת הסנטר במזרח, אבל אולי עדיף לראות זאת כסימן לבאות. הסיבה הנוספת לכך שאינדיאנה היא העתיד, היא הגמישות האדירה שלה בגזרת תקרת השכר. היכולת המרשימה של אינדיאנה להצליח בעונה בינונית של גריינג'ר, שהיה אמור להיות הכוכב הבלתי מעורר שלה, הופכת אותה לקבוצה המסקרנת בליגה – כי גריינג'ר הוא עדיין נכס טרייד אדיר, ולא מעט קבוצות טובות יחשקו בו כמספר 2. אז בואו נשנן - היברט באולסטאר, גריינג'ר אצל המרבה במחיר, והעתיד כבר כאן.

נגמרו המילים היפות לכתוב על סטיב נאש. בגיל 3,800 נאש שוב אולסטאר. התופעה הקנדית הזאת מובילה שוב את הליגה באסיסטים, שזה מרשים במיוחד נוכח צוות ההווי שנקרא פיניקס סאנס. לא ניתן לדמיין כמה אסיסטים היה לנאש לו היה משחק בקבוצה ששחקני הכנף שלה טובים מג'אררד דאדלי וגרנט היל, או מה הוא היה מסוגל להוציא העונה מגבוה אמיתי, כאשר הוא מצליח לגרום לצ'אנינג פריי להידמות לפרקים לגרסא החיוורת של ראשרד לואיס. אבל למען השם הקדוש ורוברט סארבר, מדוע אנחנו בכלל צריכים לדמיין?

בסדר. אז סטיב נאש ג'נטלמן מהדור הישן, אבל למה סארבר מרגיש צורך להיות פוץ מהדור הישן במקום לשלח אותו לחופשי. נאש יהיה שחקן חופשי בקיץ וכנראה יעזוב ללא תמורה, כאשר למרות גילו המתקדם עדיין יהיו אלו המוכנות לשלם על היכולת הלא אנושית שהוא מביא למגרש. טרייד עם ניו-יורק, דאלאס או הלייקרס הוא זה שקופץ מיד לראש, אבל ישנו גם סוס שחור אחד – מישהו אמר אינדיאנה?

על-אף שזה נקרא כמו תחילתו של עוד ניתוח פסאודו-מקצועי על משחק הפנים המשופר לאחרונה של הענק המונטנגרי, למעשה זה רק משחק מילים פסאודו-מצחיק על פרסומת ה-NBA הביזארית של השנה. בתור ארגון ספורט שידוע בכמה פרסומות גאוניות באמת, מרעננת הפרסומת שמשאירה את הלסת שמוטה ולא מהתפעלות.

אז איפה נמצא פקוביץ'? אי-אפשר לדעת בביטחון, אבל לפי השיטוט האדיש שהוא מפגין, ניחוש מושכל יהיה שבמשחק קדם-אליפות אירופה, והיריבה נבחרת ישראל.

ועוד משהו קטן: הפציעה של אריק גורדון

הגארד של ההורנטס, החתיכה המשמעותית בטרייד המשוקץ על כריס פול, שיחק העונה שני משחקים ונפצע. תחילה הפציעה נראתה קלה, ופתאום תפחה לעוד חודש וחצי בחוץ. זה אומנם, מריח כמו חוסר רצון של גורדון לקחת חלק במבוכה ששמה קבוצת הכדורסל ניו אורלינס הורנטס, אבל מונטי וויליאמס, מאמן ההורנטס, יודע טוב יותר. לפני המשחק מול יוטה ג'אז, כשנשאל מחדש על מצב הפציעה הוא חשף:

"היא [הפציעה] נותרה בעינה. כנראה לברון ג'יימס הוא האשם בכך".

כי אפילו לברון כבר יודע בעצמו – הוא אשם. בכל בעיות הליגה, ובכלל.

ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות שהלכה לעולמה בתחילת פברואר השנה, תרמה בספרה "קריאת רשות", לדיון על מערכת היחסים בין אינסטינקטים לניסיון נרכש. מסקנותיה נוגעות למה שהיא מזהה כחלוקה בין בעלי החיים, להם האינסטינקטים הם הכוח ההישרדותי המהותי, ובין אלו אשר כוח שרידותם מתבסס על הניסיון הנרכש; חיות הפרא הן האינסטינקטיביות, ובעלי התערובות, אלו שנולדו בשבי, נידונים להסתמך על מלאכת הניסוי והטעייה. האחרונים, נעדרים אינסטינקט המכונה על ידה "בולם הזעזועים", האחראי לידיעת המידה הנכונה – באורח פלא, מבלי ניסיון קודם, וללא תלות באופי מתוק, יודעים הם מתי בדיוק ואיך להנחית את המהלומה הנכונה.

בעת הקריאה קשה שלא להבחין שחיבורה הוא למעשה דימוי – הוא שני הסנט שלה לסנסציה ששמה ג'רמי לין. דרך שימבורסקה ניתן לצייר קווים ליכולתו של לין להצליח, כך סתם משום מקום – הוא מצליח בדיוק כי הוא מגיע משום מקום. לין אינו שחקן הכדורסל המוכשר בליגה, אבל את מה שיש לו לא ניתן לקחת – השלשה הלילה מול טורונטו הייתה של ג'רמי לין מאז ומתמיד; הוא לא בוית על ברכיו של מאמן מכללות גדול, אלא הגיע מתוך תכנית הכדורסל הצנועה ביותר של אוניברסיטת הרווארד הצנועה פחות; ב-NBA הוא לא היה רלוונטי עד שפרץ, וכך כישרונו לא נשחק כחבר רוטציה בינונית בקבוצה בינונית. הפיק אנד רול הוא ללין כמו שהנשיכה היא לכלב.

זאת הפראיות שלו, שמאפשרת לו להוציא מעצמו את המיטב שבמיטב. כמו שאומרת שימבורסקה: אין כמו הג'ונגל הפראי של ניו-יורק כדי להוכיח שאתה יודע לנשוך משלוש בדיוק בתזמון הנכון.