נפתח בשאלה אמריקאית: מי אמר את המשפט "תודה לאל שיש אופציות שחרור", ובאיזה הקשר?
א. לברון ג'יימס, בעקבות הדחת קליבלנד ע"י בוסטון בפלייאוף 2010 ולאחר שנשאל מה הוא מתכנן לקיץ 2010, כדי לזכות סופסוף באליפות.
ב. כרמלו אנתוני, לאחר שדנבר הודחה מפלייאוף 2010 בסיבוב הראשון, ללא ג'ורג' קארל על הקווים ועם 14 דקות בלבד מצד ננה בשני המשחקים האחרונים.
ג. כריס פול לפני כ-14 חודשים, כאשר נודע לו שקבוצתו עברה לבעלות הליגה.
ד. קווין גארנט בגיל 31, בתגובה לעונה שלישית ברציפות של מינסוטה מחוץ לפלייאוף.
במידה שדייקתם בתשובה הנכונה (ד), כנראה שאתם מספיק בעניינים בשביל לדעת כי שני הסופרסטארים הצנועים של הליגה, קווין דוראנט ודרק רוז, חתמו בשנה וחצי האחרונה על הארכות חוזה בקבוצותיהם, לתקופה מקסימלית של חמש שנים וללא אופציית השחרור המוכרת לשמצה. בשלוש העונות האחרונות אותה אופציית שחרור תרמה לקרקסים התקשורתיים שהתקיימו סביב ג'יימס, אנתוני, פול וכעת גם דווייט הווארד. נראה כי משנה לשנה, הקרקס הולך ונהיה מכוער יותר: מלברון שפלרטט עם ניו יורק במשך שנתיים, השלה את הקאבס ובסופו של דבר נטש אותם בשידור מחוף לחוף; דרך מלו שסימן את הניקס כיעד בלעדי וחטף שריקות בוז מאוהדי הנאגטס לקראת הסוף; ועד לסיטואציה הנוכחית של הווארד ואורלנדו, שמגיעה לשיאים חדשים של צביעות וגועל.
חשוב להבהיר: האפשרות לחתום על חוזים לטווח הארוך שכוללים אופציות שחרור, מאזנת חוקי ליגה אחרים שבין היתר קובעים לכוכבים צעירים היכן יתחילו בקריירת ה-NBA, ומטילים מגבלות שכר שמונעות שוק פתוח ותחרותי באמת. סופרסטארים המסרבים להאריך חוזה בקבוצתם אינם שקולים לאלה שדורשים טרייד באמצע החוזה, כמו קובי בריאנט למשל. לסופרסטארים של קבוצות בינוניות-מינוס כמו בוש, גארנט ופול, לא הייתה סיבה להאריך חוזה, ובמקרים שלהם גם אוהדי הליגה בירכו "תודה לאל שיש אופציות שחרור". לגבי שאר השמות הגדולים - אפשר להתווכח בנוגע לרמת הכישרון שהייתה בקבוצותיהם (קליבלנד), הרצון לקבל במה גדולה יותר בעיר שבה גדלת (מלו וניו יורק), או היעדר גמישות כלכלית המאפשרת שיפור מקצועי (אורלנדו) - אבל השאלה אינה מדוע לעזוב ולאן; השאלה היא איך עוזבים, ונראה שבמקרה של הווארד, הוא מדגים איך עוזבים תוך כדי ייצור אנטגוניזם מצד שחקני הקבוצה ואוהדיה.
***
המג'יק פתחו את העונה במאזן 4:11 עד שהגיע המשבר אליו עוד נגיע, אבל המאזן מטעה. רוב הניצחונות הושגו נגד קבוצות תחתית או במשבר, כמו שארלוט (פעמיים), הנטס, טורונטו, דטרויט, וושינגטון, סקרמנטו, הניקס וגולדן סטייט. ניצחונות מול הלייקרס, יוסטון ובפורטלנד, היו יוצאי הדופן לעומת הפסדים לאוקלהומה, שיקגו והספרס.
פתיחה זו הסוותה מעט את בעיותיה הבוערות של אורלנדו: כושר מזעזע מצד ג'ייסון ריצ'רדסון, ג'אמיר נלסון וביג בייבי דייויס; הגנה שתלויה לגמרי בהווארד, בהיעדרם של סנטר מחליף וסטופר הגנתי מאז הטרייד על מארצ'ין גורטאט ומייקל פייטרוס לפני כשנה; וכמו בשנתיים האחרונות, התקפה שגם היא תלויה יותר מדי בהווארד ובקליעה משלוש, ללא שחקן חוץ שמתקרב אפילו ליכולות שהציגו נלסון וטורקוגלו בעונת 2008/09 החלומית שלהם.
בשבועיים האחרונים של ינואר המג'יק הפסידו 5 מתוך 6 משחקים, כולל תבוסה ב-31 הפרש לסלטיקס עם שיא מועדון שלילי של 56 נקודות במשחק, תבוסה ב-21 הפרש לפייסרס, הפסד נוסף מול בוסטון לאחר שאורלנדו כבר הובילה ברבע השלישי ב-27 הפרש, 67 נקודות בלבד מול ההורנטס החלשים ותבוסה ב-26 הפרש, ועוד תצוגה של פחות מ-70 נקודות בהפסד לסיקסרס, שגם כמעט והסתיים בתבוסה. הרושם המסתמן היה שהמועדון פשוט חווה קריסה מנטלית והשאלה המתבקשת היא, מהן הסיבות לכך?
אם תשאלו את הווארד, הרי שהוא ביקר בחריפות את חבריו לקבוצה בעקבות אותם הפסדים, עם התבטאויות אירוניות-משהו לגבי הצורך בשינוי, במשחק קבוצתי ובמאמץ, כולל האמירות "אם אתם לא רוצים לשחק, תישארו בחדר הלבשה", או "שום דבר מ...מה שזה לא יהיה, דיבורי טרייד - שום דבר מזה לא משנה". אבל כנראה שזה כן משנה ובצדק, כפי שהודה ג'יי ג'יי רדיק: "כל עוד הוא כאן זאת הסחת דעת, מכיוון שרק על זה מדברים בנוגע לקבוצה שלנו. אנחנו לא שומעים את זה? כמובן שכן".
עם שלל התבטאויות פומביות לגבי האפשרות לשחק במדי הסלטיקס או הבולס, הווארד בעיקר מעביר מסר ברור לחבריו לקבוצה שהוא מעדיף דרון וויליאמס אחד על פניהם. אם הווארד מחפש שינוי מחוץ לאורלנדו, ושם את רצונו להמשיך הלאה (הלגיטימי לכשעצמו) לפני טובת הקבוצה, אולי עדיף שלא יטיף על מאמץ ורוח קבוצתית. במיוחד לאור העבודה שהוא אומנם משמש כשחקן הפרנצ'ייז באורלנדו, לב התקפת הקבוצה ומעוז הגנתה, אבל הוא מעולם לא נתפס כמנהיג המסוגל להשרות מוטיבציה או קור רוח בשאר השחקנים. מי שאופיין בעבר על ידי הפרשן הבכיר יובי בראון בתור המנהיג האמוציונאלי של המג'יק, הוא לא פחות מאשר המאמן סטן ואן גנדי, שגם עליו הוטלה אחריות מרכזית לאותה שרשרת הפסדים ותבוסות.
***
על סגנון האימון של ואן גנדי נאמר כבר רבות. שאקיל אוניל כינה אותו בעבר Master of Panic וגם מערכת היחסים שלו עם הווארד ידעה עליות ומורדות. ואן גנדי הוא ניג'ס לא קטן וצווחותיו בפסקי הזמן הן רק דוגמית למה שקורה באימונים השוטפים. כל עוד אורלנדו הגיעה להישגים, שחקניה סבלו בשקט, אבל ייתכן מאוד והשילוב של עונה דחוסה וחסרת תכלית לאור עזיבתו הבלתי נמנעת של הווארד, יחד עם סגנונו המתיש של ואן גנדי, היה פשוט יותר מדי עבור הצוות המסייע של המג'יק והם אכן ויתרו - לשחקן פרנצ'ייז ולמאמן שלהם יחדיו. זה גם לא עוזר שרובם חתומים לטווח הארוך, בטח לא ליכולת של אורלנדו להשתפר בטרייד שאולי ישכנע את הווארד להישאר, או פשוט להיבנות מחדש לאחר עזיבתו.
מעניין במיוחד להתבונן במה שעובר על ג'אמיר נלסון, שנבחר עם הווארד על ידי המג'יק בדראפט 2004 ושניהם ותיקי הקבוצה כיום. אומנם נלסון אינו אותו שחקן מאז עונת 2008/09, שבה הגיע לשיאו ואז נפצע, אבל העונה הוא פשוט מזעזע ביחס לשתיים הקודמות: 8.4 נקודות, 38.7% מהשדה, 0.7 שלשות בדיוק של 29.1%. נלסון לא בהכרח צריך לראות בעצמו רכז המשתווה לכריס פול ודרון וויליאמס, כדי להיפגע מכך שהווארד היה מעדיף לשתף פעולה עם אחד מהם, במקום להישאר לצדו באורלנדו שתתחזק בעמדות אחרות.
מה לגבי האחרים? על פתיחת העונה המאכזבת של ג'ייסון ריצ'רדסון כתבתי רק לפני שבוע; הידו טורקוגלו דווקא פתח לא רע את העונה, יחסית לשחקן שאורלנדו תשמח להיפטר ממנו בטרייד על הווארד, אבל מאז שנעדר משני משחקים וחזר היישר לתחילת המשבר של סוף ינואר, הוא קולע באחוזים מזעזעים - 27 סלי שדה מתוך 99 זריקות באחד-עשר המשחקים האחרונים. ביג בייבי דייויס, שנראה כי הוחתם בפגרה הודות ליחסיו הטובים עם הווארד, קולע באחוזי שדה של 37% ולאחרונה הושעה על ידי הקבוצה משני משחקים, לאור התנהגות בלתי הולמת.
בצד החיובי, ריאן אנדרסון בן ה-23 קודם לחמישייה ומגיב עד כה בעונת פריצה, עם 16.5 נקודות, 7.4 ריבאונדים, 3 שלשות בדיוק של 43% ורק 0.6 איבודים למשחק. הלילה, מול מיאמי, הוא היה כביר עם 27 נקודות ו-11 ריבאונדים. אחרי שנים עם רשארד לואיס הצנום והרך או ברנדון באס הנמוך בעמדת הפאוור פורוורד הפותח, אנדרסון תורם למג'יק שילוב מוצלח של גובה, אתלטיות, ניידות וקליעה מבחוץ.
גם ג'יי ג'יי רדיק תורם את שלו מהספסל עם אחוזים גבוהים מהעונשין ומחוץ לקשת, ואפילו כריס דוהון שהוחתם לפני שנה וחצי אבל נדחק לשולי הרוטציה מאחורי נלסון, רדיק, גילברט ארינאס וג'ייסון וויליאמס, החל לתרום כמחליף (18 דקות למשחק) עם ניהול משחק אחראי, יכולת שיא מחוץ לקשת (41.3%) והגנה מצוינת: במשחקים שבהם החליף את נלסון הפצוע בחמישייה, דוהון נטרל רכזים כמו ג'רו הולידיי (3 מ-11), לו וויליאמס (4 מ-13), ג'ון וול (1 מ-12) וקיירי אירווינג (7 מ-21).
***
את החודש הנוכחי אורלנדו פתחה בסימן התאוששות, עם רצף ניצחונות על וושינגטון, קליבלנד ואינדיאנה, שנקטע בהפסד ביתי לקליפרס. הניצחון הלילה על מיאמי יכול להפיח אופטימיות באורלנדו, במיוחד בדרך שבה הוא בוצע, כשהווארד נראה כמו הווארד והקלעים מפציצים משלוש.
המג'יק יכולים לשאוב עידוד גם מיכולותיהם של נלסון וריצ'רדסון שחזרו מפציעה: בארבעת המשחקים האחרונים ג'יי-ריץ' קולע 16.2 נקודות ב-45.5% מהשדה, כולל 3 שלשות ב-44.4% ו-3.3 אסיסטים. הוא אסרטיבי יותר, בין אם בזריקות משלוש (6.8 ניסיונות למשחק) או בחיתוכים לצבע, ובנוסף משחק קבוצתי ומוסר יותר - אולי מילותיו של הווארד בכל זאת השפיעו לטובה. נלסון חזר מזעזוע מוח אשר השבית אותו למשך שבוע וחצי, עם תצוגה מרשימה של 15 נקודות ו-12 אסיסטים מול הקליפרס, שבה הוא נראה כמו הפליימייקר שמסוגל לתת את הערך המוסף להתקפת המג'יק - לא רק בידודים של הווארד בצבע ומטווחי שלשות, אלא גם חדירות לסל שפותחות אופציות לפיק-אנד-רול עם הווארד, מכווצות את הגנת היריבה ומאפשרות לשאר השחקנים להתמקם למבט פנוי.
עם זאת, חשוב לציין שגם התאוששות יחסית זו רק חושפת את העובדה שאורלנדו נותרה קבוצה בינונית-פלוס, רחוקה מרמתן של שיקגו ומיאמי, למרות הניצחון על ההיט בדרבי הלילה. קשה לראות איך הקבוצה הזאת תצליח להשתפר מעבר לשינויים קוסמטיים, ונראה כי עזיבתו של הווארד היא בלתי נמנעת, בין אם בקיץ או בטרייד מיד לאחר האולסטאר באורלנדו (היבט נוסף לסיפור שהופך אותו לצבוע במיוחד).
אז מה הפתרון לסיטואציה הבעייתית באורלנדו, והאם הוא יגיע עד לטרייד דד ליין שבאמצע מרץ? מבחינת המג'יק, הם מסתכנים בכך שהווארד יעזוב בקיץ ללא פיצוי הולם, במיוחד אם זה יהיה לקבוצות כמו דאלאס ובוסטון, שממילא אין להן נכסים בולטים לתת בתמורה. כרגע מסתמן שאורלנדו מתלבטת בין אנדרו ביינום בן ה-24, שנותן עונת קריירה אבל מחזיק בהיסטוריית פציעות ברכיים מפחידה, לבין חבילה שתכלול את ברוק לופז ומרשון ברוקס הצעירים (אך פצועים כרגע), בנוסף לבחירות דראפט קצת יותר אטרקטיביות מצד הנטס.
מאחר שמסתמן שבעלי המג'יק רוצה לשמור על קבוצה תחרותית, ייתכן וטרייד משולש הוא שיועיל לכל הצדדים בעניין: הבאקס כנראה יסכימו לספוג את החוזה של טורקוגלו, כדי להתחיל מחדש עם לופז בסנטר במקום אנדרו בוגוט - נפצע ומרוויח יותר מדי בשביל קבוצה שדורכת במקום - ולהיפטר מסטיבן ג'קסון הממורמר, שיהפוך למנהיג באורלנדו הנוכחית (עם בוגוט בנעליו של הווארד); והנטס יבטיחו לעצמם עתיד של דרון וויליאמס ודווייט הווארד, על ידי איחודם המידי.