חשבנו שהפעם זה יהיה שונה

כך נראה שבוע פתיחת העונה של אטלנטה: ארבעה משחקים תוך חמישה ימים, חוץ-בית-מנוחה-בית-חוץ. לא התרשמתם מהמבחן והתוצאה (מאזן 1:3) לאור חולשת היריבות (פעמיים הנטס, וושינגטון ויוסטון)? אוקיי, נעבור לשבוע השני, שהחל אחרי יום מנוחה בודד: משחקי חוץ רצופים במיאמי ובשיקגו, יום מנוחה, התמודדות ביתית מול מיאמי שנמתחה להפסד בשלוש הארכות, טיסה לשארלוט וניצחון בהארכה, חזרה הביתה ונקמה מרשימה בשיקגו המובסת. למקרה שזה לא היה ברור, מדובר פה ברצף של משחקי בק-טו-בק, מנוחה ובק-טו-בק-טו-בק הרף הנודע לשמצה של העונה המקוצרת - 5 משחקים תוך שישה ימים, 4 מהם מול שתי הקבוצות המובילות בליגה, 4 מהם צמודים כולל ארבע הארכות במצטבר. התוצאה? 2:3 להוקס. מתיש? כן. אבל רגע, זה לא הסוף. לאחר יום מנוחה, אטלנטה יצאה לשבוע קליל יותר במתכונת של 4 משחקים בשישה ימים, בק-טו-בק אחד וביקור באינדיאנה, במהלכו אל הורפורד נפצע וגמר את העונה. השבוע שלאחר מכן היה במתכונת דומה, כולל התמודדויות מול פורטלנד וביקור בפילדלפיה. את השבוע וחצי של סוף ינואר, אטלנטה סגרה ברצף של 5 משחקי חוץ, כולם בהפרשים של יום זה מזה, במאזן 1:4.

בסך הכל מדובר ב-36 ימים שבהם אטלנטה סיימה שליש עונה, כולל 5 סטים של בק-טו-בק ואותו בק-טו-בק-טו-בק תובעני, בלי יותר מיום מנוחה אחד בין משחק למשחק. היו להוקס 9 משחקים ביתיים בלבד מתוך 22, אך הם הצליחו להשיג מאזן חוץ של 5:7 ומפגרים אחר מיאמי במשחק אחד בלבד. הם עשו זאת ללא קירק היינריך עד ארבעת המשחקים האחרונים, בעוד שללא הורפורד המאזן שלהם עומד על 3:9. אומנם שלושה מפגשים מול הנטס, שניים מול טורונטו ושארלוט, וחופשות בדטרויט וניו אורלינס, גורמים ללוח המשחקים של אטלנטה להיראות אנושי יותר - אבל רוב המשחקים הנ"ל ומשחקי ההוקס בכלל, הסתיימו בהפרשים נמוכים. כשמעיפים מבט בשחקני הרוטציה המבוגרים/בינוניים שנותרו בריאים באטלנטה - מרווין וויליאמס, זאזא פאצ'וליה, טרייסי מקגריידי, ולדימיר רדמנוביץ', ווילי גרין - המסקנה היא שצריך לתת כבוד ראוי לג'ו ג'ונסון (36.4 דקות למשחק), ג'וש סמית (34.3) וג'ף טיג (34). במיוחד אם יישאר להם דלק במיכל גם לחודש הקרוב, שמורכב ברובו מהתמודדויות מול קבוצות במאזן 50% ומעלה.

נכון שעם היחלשותן של הלייקרס ודאלאס המערב השנה מאוזן מתמיד, אך עדיין מפתיע למצוא את דנבר ממוקמת במקום השני, שניים וחצי משחקים מאוקלהומה. הנאגטס אומנם הפתיעו לטובה מיד לאחר הטרייד על כרמלו אנתוני באמצע פברואר אשתקד, אבל מאז נתקעו בסין שלושה שחקנים חשובים ברוטציה המאוזנת של דנבר - קניון מרטין, וילסון צ'אנדלר וג'יי אר סמית - והדקות שלהם ניתנו לטימופיי מוזגוב, קורי ברואר ורודי פרננדז, שזו ירידה משמעותית בכישרון וניסיון. אבל הייתה גם החלפה אחת שהועילה מאוד לנאגטס - אנדרה מילר הגיע במקום ריימונד פלטון. בין אם כגיבוי לטיי לאוסון או לצדו, מילר המנוסה נותן לג'ורג' קארל אופציה לרכז מסוג אחר - פיזי ומדויק מכל טווח שאינו חורג מקשת השלוש - זאת בניגוד לפלטון שפשוט שכפל את יכולותיו של לאוסון וסבל מהירידה לספסל.

גם השאר תורמים את שלהם: פרננדז נהנה מסגנון משחק משוחרר יותר בהשוואה למה שהיה רגיל אליו בפורטלנד, ומגיב עם שיאי קריירה באחוזי שדה (47.4%) ואסיסטים (3.1); ברואר האתלטי אינו מתקרב לצ'אנדלר מבחינה התקפית אך מהווה שדרוג בהגנה; מוזגוב תורם בריבאונד וחוסם בזמן משחק מוגבל, מדי פעם מבליח עם תצוגות התקפיות מבטיחות, והנוכחות שלו בחמישייה מאפשרת לננה לפתוח משחקים בעמדתו הטבעית. מבחינת מי שכבר היו שם קודם, גלינארי מוביל את רשימת קלעי הקבוצה, עם גיחות תדירות לקו וקליעה משלוש שעוד תתאפס; לאוסון, ננה ואפללו תורמים את שלהם אך מסוגלים עוד להעלות את רמת היעילות שלהם; אל הארינגטון נכנס לנעליו של ג'יי אר עם 14.9 נקודות למשחק באחוזי שדה משופרים להפליא (50.9%); כריס אנדרסן הוא שינוי מומנטום קופצני בעטיפה של קעקועים ומחזיק במאזן 0:10 כשהוא מקבל מעל 14 דקות במשחק; ועל כולם מנצח ג'ורג' קארל, מועמד מוביל עד כה לתואר מאמן העונה.

אומנם הסגל דליל ואין רכז טבעי שיפעיל את אמארה סטודמאייר ושחקני המשנה - בארון דייויס עשוי לפתור את שתי הבעיות הנ"ל ברגע שיהיה כשיר לשחק ובכושר משחק - אבל התירוצים האלה לא מצדיקים פתיחת עונה כל כך עלובה מצד הניקס: מאזן 13:8, מקום עשירי במזרח, הפסדי בית לקבוצות כמו שארלוט, טורונטו, מילווקי ופניקס. בעקבות שחרורו של צ'ונסי בילאפס, דאנטוני ניסה לבנות בניו יורק התקפה שנעה דרך כרמלו אנתוני בסגנון הסלטיקס של בירד; אך למרות שיא קריירה זמני של 4.3 אסיסטים למשחק, מלו בעיקר מתבלט לרעה עם שיאים שליליים של 39.4% מהשדה ותצוגת האפס סלי שדה, אפס הליכות לקו בחצי שעת משחק מול הבובקאטס (הנקודה היחידה שלו נבעה משריקה לעבירה טכנית).

אבל אנתוני לא ניצב לבדו בהתקפה הרעועה של הניקס - מאחוריו משתרכים בבושה סטודמאייר (42.8% מהשדה), טוני דגלאס (32.3%) והרוקי אימאן שומפרט (36.6%). בשנים האחרונות, אוהדי הניקס פתחו את העונה בפנטזיות על פיטורי אייזאה תומאס, על תכנית קיץ 2010 ועל הקמת טריו של סופרסטארים שיתחרה בזה של מיאמי. העונה רק החלה, אבל פנטזיות לעולם לא נעלמות, רק מתחלפות – עכשיו טרייד על סטודמאייר והגעתו של פיל ג'קסון במקום דאנטוני, הם התרחישים שמככבים בדמיונותיהם של האוהדים המרירים.

רק לפני פחות משנתיים, ג'ייסון ריצ'רדסון הציג יכולת חלומית בפלייאוף 2010: 19.8 נקודות למשחק, 50.2% מהשדה, 5.4 ריבאונדים, המון שלשות ומעט איבודים. ג'יי-ריץ' ופניקס העפילו עד לגמר המערב, שם הפסידו בשישה משחקים לאלופה שבדרך, הלייקרס. כשהגיע לאורלנדו לפני שנה יחד עם ארינאס וטורקוגלו, ריצ'רדסון נחשב למניה הבטוחה מבין השלושה, אבל המעבר החד מקסמיו של סטיב נאש למג'יק של סטן ואן גנדי, הפך את ג'יי-ריץ' מכוכב וסקורר יעיל לרול פלייר שמתמחה בשלשות. למרות זאת ריצ'רדסון בחר להישאר באורלנדו, על חוזה סביר למדי של 25 מיליון לארבע שנים, אך בינתיים הוא לא מצדיק אפילו את הסכום הזה.

הממוצעים של ג'יי-ריץ' עד כה נמוכים בהרבה לעומת ממוצעי הקריירה שלו, בכל קטגוריה אפשרית למעט איבודים. מבחינת נקודות (9.9), ריבאונדים (3.1) ועונשין (1.7 גיחות לקו, 57.1%) ודקות (28), מדובר אף בשיאי קריירה שליליים. למרות האתלטיות וממדיו הפיזיים, ריצ'רדסון נחשב לשומר בינוני ולא קשוח מספיק, כך שבינתיים המג'יק רק ניזוקים מנוכחותו על הפרקט. אפשר להאשים את השיטה של ואן גנדי ואולי גם את איתותי העזיבה של דווייט הווארד, אבל ג'יי-ריץ' ידע שזו הסיטואציה אליה הוא חוזר, ולכן יש להאשים בעיקר אותו.

כבר בעונה שעברה, לפני השיפור ביכולתם של אוון טרנר וספנסר הוז הצעירים, היה ברור שפילדלפיה היא קבוצה עמוקה ומאוזנת. אבל מי העלה בדעתו שהסקורר הבולט של הסיקסרס העונה יהיה לו וויליאמס בן ה-26, שזו כבר עונתו השביעית בליגה? וויליאמס קולע 15.3 נקודות למשחק העונה, למרות שכמות הדקות שלו בממוצע (25) נמוכה מזו של שבעת השחקנים שמדורגים אחריו ברשימת הקלעים. הגארד האתלטי ומהיר כברק מוביל את הסיקסרס גם בהליכות לקו (4.5 זריקות עונשין, 83.2%) ומחזיק ביחס אסיסטים-איבודים הטוב ביותר בקבוצה (3.5 לעומת 1), בנוסף לקליעה משופרת מחוץ לקשת (1.5, 40.3% לעומת ממוצע קריירה של 33.6%).

אך מעבר לנקודות אינסטנט, וויליאמס מתגלה העונה בתור הגו-טו-גאי של פילדלפיה ברגעי הקלאץ', מה שהופך אותו למועמד המוביל לתואר השחקן השישי של העונה, עם כל הכבוד לתפוקה הגבוהה יותר של ג'יימס הארדן מאוקלהומה (שגם מקבל יותר דקות). אבל נחזור מדיבורים על תארים אישיים לרוח הקבוצתית שמאפיינת את הסיקסרס של דאג קולינס: וויליאמס ללא ספק מרוויח המון משיתוף הפעולה בקו האחורי עם ג'רו הולידיי ו/או אוון טרנר, שניהם מובילי כדור שבזכותם סוויט לו אינו נדרש לרכז את המשחק, ומסוגל לתפקד כשוטינג גארד הנמוך שהוא בפועל, מבלי להידרש לשמירה על השוטינג גארד ממול.