יורם תורג'מן מעולם לא אהב כדורגל. בטח לא באופן אובססיבי. יורם ואישתו, יהודית, הם תושבי קרית שמונה לשעבר, שעזבו לפני הרבה מאוד שנים להתגורר בנתניה, כמו רבים מבני העיר הצפונית שהיגרו במהלך השנים כדי להגיע למקומות עם הרבה יותר אפשרויות. בני הזוג תורג'מן בחרו בנתניה. הוא חוקר במשטרת ישראל, היא אחות במקצועה.
אלא שיורם מוצא את עצמו בשנים האחרונות, ובמיוחד העונה, צופה עוד ועוד בכדורגל. לא, זו לא ברצלונה שפתחה לו את הלב, אלא עירוני קרית שמונה, הקבוצה מהעיר אותה עזב בעבר אבל עדיין רואה בה את כור מחצבתו. הקשר פתאום התהדק מחדש. ילדיו שכבר לא גרים בעיר מתחברים יחד איתו אל העיר הצפונית, אל סמליה וערכיה, אל הבית. "הייתי רחוק מאד מכדורגל והקבוצה הביאה אותי לזה חזרה. פעם בכלל לא הייתי רואה משחקים, אבל מאז שקריית שמונה מצליחה בצורה כזאת אני פשוט נהנה, מאד גאה בקבוצה והיא גם מעניקה לי תחושת שייכות לבית".
כשקרית שמונה משחקת באזור, יורם אוסף את ילדיו והולך פתאום לצפות בכדורגל. לעודד. לתמוך. להתחבר. " אני אוהד את הקבוצה", מספר עומר בן ה-15, הצאצא, שהוא כבר נתיינתי לכל דבר. "כל המשפחה שלי גרה בקריית שמונה ואנחנו מגיעים לשם המון, ככה שאני קשור מאד לעיר. זה ממש כיף לספר בבית הספר בנתניה על הקבוצה ולהיות במשחקים שלה". האימא, שלהבדיל מבעלה היתה אוהדת של קרית שמונה בעבר, מספרת ש"בכל משחק בבית נפתח פה חמ"ל, טלפונים למשפחה בצפון התרגשות ושמחה עצומה בכל גול. אני והילדים לא מפספסים אף שידור של משחק ובעלי יורם גם נדבק מאיתנו".
ליורם, האבא, זה מביא גאווה בצורה אחרת. זה משנה מעט את התפישה לגבי העיר. "הקבוצה הזו מוכיחה שדרך הכדורגל אפשר לשנות הרבה דברים". הוא אומר. "גם את המגרש בעיר שיפרו. אם הצלחנו להגיע בכדורגל כל כך רחוק אפשר גם להצליח בתחומים אחרים. אני זוכר את הקבוצה מדשדשת בליגות הנמוכות, אבל היום היא בדרך לטרבל".
משפחת תורג'מן היא דוגמה אחת למשפחות שעזבו את קרית שמונה או הצפון, רק כדי להילכד במקום אחר בהצלחה האדירה של הקבוצה מהעיר ממנה הגיעו. חיבור נוסף לעבר, חיבור אחר, נוצר פתאום. אפילו בדברים הכי קטנים. קחו למשל את ירון מאיר, נשוי ואב לשלוש ממודיעין, שעזב את הצפון לפני 22 שנה. מאיר הוא רואה חשבון ומרצה, אבל היום הוא יכול לדבר בביטחון רב יותר עם חבריו על כדורגל. "סוף סוף אני יכול להגיד שאני מהצפון וזה לא מתקשר ישר לפריפריה, בעיות כלכליות או לקטיושות, הקבוצה עושה אותי גאה מאד", הוא אומר.
כמו רוב האנשים שדיברנו איתם, מאיר מצא עצמו מדי פעם קופץ למשחק חוץ של הקבוצה באזור המרכז. כמו האחרים, גם הוא מתכנן את הביקורים המשפחתיים בקרית שמונה כדי שישתלבו עם משחקי הבית. "זה עדיין לא משנה לי לגמרי את היחס לקרית שמונה, כי אם זה היה משתנה באמת הייתי חוזר לעיר", הוא מספר. "אבל הקבוצה הזו משנה את ההתייחסות התרבותית: היא מראה לכולם שאפשר להצליח גם ממקום קטן".
"הקבוצה הזו מראה שאם יבואו לצפון עוד אנשים כמו איזי שירצקי, אפשר לעשות דברים גדולים יחד. שיש עתיד. את העיר עצמה קשה לי לראות מתפתחת בזמן הקרוב. בשנת 93 גם גליל עליון זכו באליפות והייתה התלהבות אדירה, אבל זה נעלם והיום כל קשר בין קבוצת הכדורסל לגליל העליון הוא מקרי למרות שהשם שלה הוא "גלבוע גליל". איזי הצליח לפתח פה את התחום, כי בילדות שלי מי שרצה לשחק כדורגל נסע עד לחיפה. היום הילדים פה יודעים שגם דרך קריית שמונה אפשר להגיע לבמה המרכזית. הקבוצה בהחלט מספקת תקווה לכך. אני זוכר שב-1981 בית"ר ירושלים ביקרה בעיר, במסגרת הליגה הארצית. כשקרית שמונה עלתה ל-0:1 אחד האוהדים פשוט התעלף. היום זה כבר עניין בשגרה. כל הקבוצה הגדולות עוברות בעיר, וזה בעיני השינוי הגדול".
רונן כהן, בן 35, הוא במקור מכפר יובל (מושב כשבע דקות נסיעה מקריית שמונה. היום הוא גר בנתניה ויש לו שם עסק. הקשר עדי אלישע הוא האחיין שלו, כך שהחיבור לקבוצה הרבה יותר קל, אבל ההצלחה של קרית שמונה נוגעת בו כמו ברוב התושבים שעזבו בעבר את העיר הצפונית ופתאום מגלים את ההצלחה שלה. "אנשים בכל הארץ שומעים על ההצלחה של קרית שמונה, הכדורגל יכול להיות מנוף לעוד דברים" הוא אומר. אנשי עסקים יכולים לראות שאפשר לצמוח מפה ולהעביר מפעלים לכאן, זה יכול ליצור צמיחה כלכלית וגם צמיחה תרבותית כי הנוער היום מתרכזים בכדורגל ובמצוינות. כולם רוצים להיות כמו שחקני הקבוצה הצעירים, כמו אדריאן רוצ'ט, דני עמוס, עדי אלישע, שיר צדק וגם אלרואי כהן ווויאם עמאשה שנמכרו לקבוצות גדולות. הם מודל לחיקוי היום".
אותו דבר שלומי אלון, שמתגורר בפתח תקווה, נשוי לאורית ואב לארבעה בנים. את קריית שמונה הוא עזב כמה שנים לאחר שסיים את הצבא. היום הוא סדרן בחברת הסעות גדולה במרכז הארץ. גם בו נוגעת רוח התקווה שמפיחה הקבוצה מהעיר הקודמת שלו. גם אותו הוא משנה. "הקבוצה הזו מראה שאם יבואו עוד אנשים טובים כמו איזי יהיה אפשר לעשות בעיר הזאת דברים מדהימים, אנשי עסקים צריכים לקחת ממנו דוגמא על היוזמה ועל כך שאפשר להצליח בכל מקום", הוא אומר. "כל הריצה המדהימה הזאת של ק"ש בצמרת שמה את העיר על המפה. פתאום כולם מדברים עליה ויודעים מה קורה שם. אני הולך בעיקר למשחקי חוץ, אבל מה שמדהים זה הילד, אותו לקחתי למשחקי חצי גמר וגמר גביחע הטוטו. זה היה מדהים. הוא ממש התלהב. בבית אנחנו עוקבים אחרי משחקים, וכל הזמן בקשר טלפוני עם האחים בקרית שמונה. אני אגיד לך עוד משהו: היום במשרד כולם יודעים שאני מקריית שמונה. מה שהקבוצה הזאת הצליחה לעשות זה לא דבר של מה בכך".