מקור המונח נרקיסיזם מגיע מהאגדה על הנער היווני יפה התואר שהתאהב כל כך בבבואתו הנשקפת במי הביצה עד שלא יכל להתנתק ממנה. מה שאנשים לא יודעים על סיפור המיתולוגיה הזה הוא שמי שאימן את מי הביצה להשתקף כל כך טוב היה איל ברקוביץ'. זו תדמית שהתקשורת עשתה לי", אמר אחד משחקני העבר הגדולים ביותר שידע הכדורגל הישראלי בשלהי כתבתו של אמנון לוי אמש (רביעי) במסגרת התכנית 'פנים אמיתיות', ובשאר הזמן דאג לטפח את התדמית הנ"ל בצורה נאמנה למדי. יכול להיות שהתקשורת היא אכן האשמה האמיתית בתדמית עליה ברקוביץ' מדבר נרקיסיזם, אגואיזם, בהמיזם וכן הלאה ובמובן הזה, סרטו של אמנון לוי לא ממש חשף צד חבוי באישיותו של אחת הדמויות הכי מרתקות בספורט הישראלי, כפי שהבטיח בסאב-טקסט או בפרומו מלא הפאתוס שלו.
"ברקוביץ' התלבט כמעט שנה לפני שהחליט לדבר", מצהיר אמנון לוי בפתח המשדר, ולא לגמרי מדייק. אם יש משהו שאיל ברקוביץ' לא עושה לפני שהוא מדבר זה מתלבט; עם תכנית רדיו יומית ומשדר טלוויזיוני קבוע בערוץ ONE, שחקן העבר הענק לא ממש שומר את דעותיו השונות לעצמו. אמת, בתכניות הנ"ל הוא לאו דווקא מדבר על עצמו לפחות לא באופן רציף ומוצהר אך אין מדובר כאן בסרט על שחקן שפרש ומאז לא ממש נראה על ידי התקשורת (סטייל דורון שפר, להבדיל אלף אלפי הבדלות). לא. ברקוביץ' לא הסתגר לא כששיחק, לא כשפרש, לא עכשיו כשם שהוא לא עצר את הנשימה. זה איל ברקוביץ'; זה מה שהוא עושה.
כיאה לדמות כה מרתקת ושנויה במחלוקת, זהו לא הסרט התיעודי הראשון הסוקר את שחקן העבר הנפלא. פליימייקר" של דני ענבר קדם לו ב-2006, והציג אז באופן כמעט מצמרר חלק ממה שאמנון לוי הבטיח להעניק לנו הפעם: הצצה בלעדית אל הנקודה בה אגדה הופכת אגדת עבר. אלא שבניגוד לסרט ההוא, שעקב בעיקר אחר עונת הפרישה הטראגית של ברקוביץ' במכבי תל אביב, הכתבה של אמש עסקה לא פעם בזכרונות, בדיעבד, ברטרוספקטיבה, שכן המציאות הנוכחית לא מלהיבה באותה מידה. המצלמות של אמנון לוי עקבו אחר קשר העבר בשגרת יומו החדשה מהסעת הילדים לבית הספר, דרך הכנת ארוחת צהריים, אימון אותם ילדים בדיוק ועוד כמה עשרות על מגרש הכדורגל, ועד תכנית הרדיו ותכנית הטלוויזיה אותן הוא מגיש בערוץ ONE וברדיו 102 FM.
החלק הראשון של המשדר תיעד את הקשר החולני משהו של ברקוביץ' עם ילדיו, ובפרט עם שני בניו אותם הוא דוחף לפרקים באופן מילולי לקריירת כדורגל ממש כמו שלו. "הילדים יודעים שהם נולדו להיות שחקני כדורגל", הוא אומר בלי להניד עפעף, הודף תהיה ועוד תהיה בעקיפין על אב שמנסה לחיות מחדש את חלומותיו דרך יורשיו. "בכלום אני לא מוותר להם, בעיקר לא על המגרש", הוא מספר, וכשנשאל מה עם ביתו, לאן הוא דוחף אותה, הוא עונה: הילדה שתהיה מאושרת". היא יכולה להיות מאושרת, הם צריכים להיות שחקני כדורגל", מקשה אמנון לוי, וברקוביץ' עונה בביטחון של אחד שכבר היה בשיחה הזאת בעבר: זה האושר שלהם".
למרבה הצער, סרטו של אמנון לוי הלך לרוחב איפה שהיה צריך ללכת לעומק. דמותו ותדמיתו של איל ברקוביץ' (אף פעם לא קראתי ספר") ידועה לכל, ואפילו הוא הודה שאת זה אי אפשר כבר יהיה לשנות. השיחות על הפרישה או קריירת הטלוויזיה והרדיו לא היו מעניינות במיוחד, בטח לא כמו הסוגיה המרתקת שנעה על ציר אב ובניו, עבר ועתיד. סביר להניח שאחד הקשרים הגדולים אי פעם לא היה מעוניין לשבת ולדבר בהרחבה על המציאות האובססיבית שהוא מנסה להחיל על ילדיו, ובמקרה הזה נותר רק להצטער שהסרט לא עסק באופן בלעדי בחרך הזה, בו נגע גם דני ענבר בשעתו, אך גם כן לא בהרחבה. 55 דקות של איל ברקוביץ' מנסה להבקיע מנקודת הקרן עם שני בניו היו יכולים להגיד יותר מכל ראיון אפשרי ולספר את הסיפור כולו דרך זווית מעט אחרת, אבל כנראה שנגזר עלינו לחכות עוד כמה שנים, להצלחה או לכישלון של הילד הבכור, כדי לקבל הצצה נוספת אל הפן האנושי המרתק הזה, שכמו נלקח הישר מספר פסיכולוגיה כזה או אחר.
***
כדי שמשדר חדש העוסק באחת הדמויות הכי פופולריות ושנואות בו בזמן על ידי הציבור הישראלי יצדיק את קיומו הוא צריך, באופן אידיאלי, לשפוך אור חדש על הדמות הישנה. את זה לא ממש קיבלנו אתמול. במקום זאת, זכינו לטעימה נוספת מהמוכר והידוע. "מה, אני מתבייש בזה שהייתי השחקן הגדול בדורו? זה האמת. זה לא משהו שאני ממציא", אומר ברקוביץ', ומביא לחילופי הדברים הבאים:
אמנון לוי: "הכי גדול שהיה אי פעם בישראל?
איל ברקוביץ': "אמא שלי אומרת שכן".
אמנון לוי: "ואתה?
איל ברקוביץ': "אני גם אומר שכן".
קומי? בהחלט, אבל זו לא ההצצה הראשונה לעולמו ה, ובכן, מעוות משהו של ברקוביץ', שסיפר שהדבר הכי כיף בלהיות כדורגלן זה לעלות למגרש מול 100 אלף צופים, אף שאת רוב הקריירה האנגלית שלו העביר באצטדיונים שלא ממש מסוגלים להכיל יותר מ-30 אלף איש. לוי, שהצהיר כי אינו מבין דבר מה בספורט, לא התאמץ להוות קונטרה לדברים, ואפילו אפשר למרואיין שלו כמה הנחות בכל נושא אימון הנבחרת המפורסם. כשהמנחה הוותיק מספר על השתלשלות האירועים הפגישה שנקבעה בין ברקוביץ' ואבי לוזון, ההברזה של יו"ר ההתאחדות, מסיבת העיתונאים - מוסיקה דרמטית מתנגנת ברקע. לאחר מכן מציין לוי שגם הפעם, כשאלי גוטמן מונה לתפקיד, ברקוביץ' אפילו לא נלקח בחשבון", כאילו שאנשים גסי-רוח, אגואיסטים וקפריזיים, ללא כל נסיון אימון, אמורים להילקח בחשבון למשרה החשובה ביותר בענף.
אז לא, על אף שהבהיר כי הוא אינו שונא את אלי אוחנה (רק לא אוהב) ואברהם גרנט (רק רוצה שיפסיד ומחכה להתנצלות), מעט מאוד דברים השתנו בעולמו של איל ברקוביץ', לפחות זה שהצטייר אמש. כמו כל נרקיסיסט טוב הוא עדיין מרגיש שמגיעים לו דברים מעצם היותו איל ברקוביץ': נניח, להיות שר הספורט בממשלה של שלי יחימוביץ' או לנסח מסמך שאמור לתקן את הכדורגל הישראלי ולהעבירו ללימור לבנת. וזה בסדר. הדבר האחרון שאיל ברקוביץ' צריך לעשות זה להשתנות, ולמען האמת, הוא בהחלט ראוי למחמאה כזו או אחרת על היותו אי של כנות בים של דעות שמשתנות לפי גובה הגלים. הסרט של אמנון לוי לא סיפר לנו שום דבר שלא ידענו בעבר על אחד השחקנים הגדולים בתולדות המדינה: הוא סיפר לנו בדיוק את מה שכבר ידענו, הגם במילים מעט אחרות. אבל בעולם הספורט המצומצם שלנו, יש כמה סיפורים נדירים שאפשר לשמוע שוב ושוב, אפילו אם בסתר מעדיפים שלא להקשיב. בואו נקווה שהפעם לא יעברו שש שנים עד הסרט הבא.