היה קשה לנתח את תחושותיהם של עשרות אלפי סרבים, שיצאו לחגוג ביום ראשון האחרון ברחובות הערים הגדולות. זה היה סוג של חג מאולתר, אבל היו להם שתיים אם לא שלוש סיבות טובות מאוד לחגוג. באותו היום נובאק דג'וקוביץ' זכה באליפות אוסטרליה הפתוחה, נבחרת הכדורמים הסרבית זכתה באליפות אירופה, ונבחרת הכדוריד שאירחה את אליפות אירופה סיימה במקום השני. החוגגים ברחובות כבר לא ידעו אם זה "חג דג'וקוביץ'", או החג שמציין את היום שבו הם הוכיחו לעולם שהם אימפריית ספורט, או החג שהזכיר להם כמה הם גדולים בספורט. אחרי הכל, ב-2011 זכו נבחרות הכדורעף לגברים ונשים של סרביה באליפות אירופה, ב-2010 דג'וקוביץ' וחבריו הניפו לראשונה בתולדות המדינה את גביע דייויס, והרשימה עוד ארוכה.
האמת היא שגם מדינות בעלות תרבות ספורט מפותחת כמו גרמניה וצרפת יכולות לציין חגים מהסוג הזה מפעם לפעם, אבל צריך לזכור שסרביה היא מדינה מזרח אירופית שלא התקדמה יותר מדי בשנים האחרונות. אין שם כסף, אין תשתיות, אין עתיד, ויש רק דבר אחד שיוצר אחדות בעם הזה והוא הספורט.
מאמן הכדורגל סלובודן דראפיץ' הגיע לישראל ב-1988 מנוביסאד, אז יוגוסלביה והיום סרביה. בני משפחתו הקרובים חיים בסרביה והוא מכיר היטב את המציאות היומיומית במדינה הזאת. בשיחה איתנו הוא מבהיר שההישגים האחרונים לא ממש הפתיעו אותו כי סרביה תמיד היתה שם, במיוחד בענפי הספורט הקבוצתיים. מצד שני הוא מסכים שהשבוע האחרון היה בהחלט נדיר, ומסביר איך זה קורה במדינה של קצת יותר מ-7 מיליון תושבים: "הסרבים הם עם שמאוד אוהב את הספורט, ויודע שרק דרך הספורט אפשר להגיע רחוק. המצב שם לא קל, המשכורת הממוצעת כיום היא 500-600 יורו לחודש, וגם רופאים או עורכי דין לא מרוויחים הרבה יותר מזה. היחידים שמרוויחים כסף גדול הם הספורטאים, והמעמד שלהם במדינה הוא הכי גבוה. אין ילד בסרביה שלא רוצה להפוך לספורטאי. רק דרך זה אתה יכול להגיע שם לכותרות ואף אחד לא רוצה להגיע לגיל 16 ולשאול את עצמו מה הוא רוצה לעשות בחיים".
מחקר מעניין שפורסם לאחרונה על ידי האקדמיה לספורט בבלגרד מאשר את דבריו של דראפיץ'. מסתבר שבסרביה, 60 אחוזים מהספורטאים עד גיל 13 עוסקים בזה מתוך החלטה אישית, כשבהרבה מדינות אחרות ברוב המקרים ההורים הם אלה שדוחפים את הילדים. אצל האמריקאים למשל, רוב הילדים שעוסקים בספורט הצהירו כי הסיבה העיקרית לכך היא הכיף שבזה והרצון לפעילות חברתית. לעומתם, רוב הילדים הסרבים עושים את זה מתוך מחשבה על העתיד שלהם ואהבה לספורט.
מאמן הכדורסל שחר אמון, שעבד במשך שנה בצוות המקצועי של פרטיזן בלגרד, מסכים עם הקביעות הקודמות ומוסיף: "החיים בסרביה קשים, והספורט הוא הנחמה היחידה של העם שם. הנחמה הזאת מגיעה אליהם בזכות 7 או 8 ערוצי ספורט שפתוחים לכל אחד ומשדרים כל משחק בינלאומי בכל ענף שסרביה מעורבת בו". להיבט התקשורתי התייחס גם דראפיץ' שאמר: "התקשורת בסרביה מאוד מפרגנת לכולם. הכדורגל הוא עדיין הספורט הכי פופולארי, אבל כשיש הישגים אחרים הם תופסים את רוב הכותרות על חשבון הכדורגל".
ובאמת, היה די מדהים לראות את כותרות העיתונים הגדולים בסרביה ביום שני האחרון. בשער הראשי של ה"אלו" נכתב: "נפלא להיות סרבי", בעוד שה"קוריר" התהדר בכותרת: "יום הגאווה של הספורט הסרבי". ושיהיה ברור, אנחנו מדברים על עיתונים יומיים, לא על עיתוני ספורט. מהרושם של שחר אמון על העם הסרבי אפשר להבין את זה: "בסרביה, נובאק דג'וקוביץ' הוא איש יותר חשוב מראש הממשלה ומכל אחד אחר. כשהוא משחק כל הרחובות ריקים וכשהוא זוכה בכל הרחובות חוגגים". וזו רק דוגמה לספורטאי סרבי מצליח אחד.
האחדות
ינקו טיפסרביץ', הטניסאי הסרבי מספר 2, סיפר בעבר שהתקופות הנפלאות ביותר שלו לאורך השנה כטניסאי הן האתנחתות לטובת גביע דייויס. כשהוא אמר את זה הוא לאו דווקא התייחס לתמיכה של הקהל הסרבי (ולא חסרה כזו), הוא התכוון לכיף הגדול בלהפוך לחלק מנבחרת סרבית למשך שבוע אחד. השילוב בין דג'וקוביץ', טיפסרביץ', ויקטור טרויצקי וחברי הנבחרת הצעירים יותר נראה תמיד מבטיח, בכל קטע וידאו שמתפרסם בוידאו או שמגיע לטלוויזיה. בכלל, אם שמים את ההישגים האישיים של דג'וקוביץ' בצד, ההצלחות של הספורט הסרבי מבוססות בעיקר על ענפי ספורט קבוצתיים. ההוכחה לכך היא מאזן המדליות של הסרבים במשחקים האולימפיים בבייג'ינג: מדליית כסף ושתי מדליות ארד - מאזן לא מרשים אם לוקחים בחשבון את ההישגים הקבוצתיים האחרונים שציינו כאן. הספורטאי היחיד שעשה משהו בסרביה בענפים האישיים היה השחיין מילוראד צ'אביץ', האיש שכמעט וניצח את מייקל פלפס בבייג'ינג, והוא בכלל חצי אמריקאי.
מסתבר שכשסרבים נמצאים ביחד כקבוצה, הם מוציאים מעצמם יכולת פיזית אדירה ויש להם יכולת מנטלית נדירה להשאיר את האגו בצד, להוציא אולי את נבחרת הכדורגל, ככה חושב לפחות שחר אמון שחווה את ה"ביחד הסרבי". "בפרטיזן בלגרד, גם הכוכבים הגדולים ביותר כמו ניקולה פקוביץ' (היום ב-NBA - ד"ב) היו מוענשים בספרינטים ובטיפוס במדרגות כשהיה צריך", הוא אומר. "צריך להבין, מה שנשמע בארץ כמו קלישאה - לשחק למען הסמל והמדינה, זה אמיתי לגמרי בסרביה וממש אפשר להרגיש את המחוייבות של השחקנים, ושל כל העם. כולם חיילים. יש גם דוגמה טובה לזה. במשחקי כדורסל בסרביה, אין כזה דבר שהקהל יוצא מהאולם לפני שנגמר המשחק. כל האוהדים נשארים במקומות גם חצי שעה אחרי סוף המשחק, וזה כולל תבוסות. הם עושים את זה כי הם מרגישים חלק בלתי נפרד מהקבוצה או הנבחרת, וככה זה בא לידי ביטוי".
סלובודן דראפיץ' טוען שלא צריך לפרגן יותר מדי לאגו של הסרבים, כי אם למוסר העבודה, להיסטוריה ולחוצפה: "יש לנו מוסר עבודה גבוה מאוד, ומלמדים אותנו את זה כבר מגיל 0. קשה להגיד שאין אגו, אבל השחקנים הוותיקים בסרביה יודעים לכבד את הצעירים וללמד אותם. מסביב לכל הספורטאים הוותיקים יש אנשי ניהול שהם גם כוכבי עבר. כל מי שמנהל את הספורט בסרביה הם ספורטאי עבר, והמצב הזה הוא מאוד נוח עבור ספורטאים צעירים, שנמצאים בקרבתם של כל כך הרבה כוכבים. בנוסף לכל, לסרבים יש גם חוצפה. הם רואים את עצמם בתור עם שתמיד נלחם על קיומו ולא נתן לאף אחד לכבוש אותו. בגלל זה הם מזלזלים במדינות אחרות כמו קרואטיה, למשל, ועל הקרואטים הם אומרים שהם לא לוחמים".
הכבוד
סרביה היא מדינה עניה, כבר אמרנו. אין לה יותר מדי כסף לספורט, וגם הממשלה לא יכולה להשקיע יותר מדי. המעט שיש מגיע מספונסרים שונים. מתקני הספורט בסרביה הם במצב רע מאוד, וכל זה עדיין לא מונע ממנה להיות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בספורט. כולם רוצים להיות ספורטאים כפי שכבר הוזכר כאן. סלובודאן דראפיץ' אפילו מוסיף ואומר: "כולם רוצים להיות כדורגלנים קודם כל, מי שלא מתאים לכדורגל הולך לענפים האחרים". מה שיפה הוא שגם הענפים האחרים מתמלאים בנוער סרבי חסון ומוכשר, ויש מספיק לכולם אפילו שמדובר במדינה קטנה בישראל מבחינת האוכלוסייה.
מי שהופך לספורטאי מתאמן באולמות ישנים ומקולפים, באיצטדיונים בלי יותר מדי דשא ואולי לא נהנה מתוספי התזונה החדישים ביותר. מצד שני, אין כמעט אח ורע בעולם לליווי המקצועי שלו יכול לזכות כל ילד בסרביה. "ראית פעם מה קורה בקבוצות נוער בארץ?", שואל סלובודן דראפיץ', "המאמנים כאן יותר צעירים מהשחקנים. כשמדובר בעבודה עם נוער וילדים, מסתפקים כאן במאמנים אחרי צבא ואפילו לפני. מה שקורה כאן לא מתקרב למעמד המאמן בסרביה. אם המשכורת הממוצעת שם היא 600 יורו, מאמן נוער יכול להרוויח שם 1,500 ואפילו 2,000 יורו לחודש. אחד כזה יכול לגדל חמישה ילדים ולחיות נהדר. שם מאמן זה דמות, אני נזכר בילדות שלי, איך שאנחנו היינו מפחדים מהמאמנים שלנו. חוץ מזה המאמנים תמיד היו שם. לפעמים היינו בורחים מבית הספר כי רצינו לקבל עוד אימון, הם היו שם גם בבוקר".
שחר אמון מסכם: "הסרבים לא מפסיקים לעבוד, אין אצלם אפילו חופשות. כל ילד שמרגיש שהוא צריך עוד עזרה מקצועית, עוד אימון אישי, עוד אימון כושר - תמיד יקבל את זה. מבחינת תנאי אימון יש שם הכל ובשפע. מבחינת תנאים, התנאים הם לא טובים. אבל תחשוב רגע, מה זה עוזר לי בארץ אם יש אולם טוב אבל אני צריך להילחם עליו? בסרביה תמיד יש איפה לשחק".
האם נובאק דג'וקוביץ' יהפוך לטניסאי הטוב בעולם?
סרביה סגנית אלופת אירופה בכדוריד ואלופת אירופה בכדורמים