פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בארסה של יעקובי, ברצלונה של זלצר

        האם עוד 20 שנה, כשניזכר בברצלונה הגדולה של ימינו, צעקותיו של נדב יעקובי עדיין יהדהדו בראש? פז חסדאי מצא אלטרנטיבה

        לשדרנים ולפרשנים יש מקום חשוב בחיים של כל חובב ספורט. העובדה שהם אלה שאחראים על הפסקול של המשחקים ועל תיאור האירועים שנכנסים להיסטוריה, הופכת אותם למעין היסטוריונים, שקולם יישאר לנצח חקוק במוחנו. אי אפשר להתעלם מדבריהם, אי אפשר לברוח או להימנע מהנוכחות שלהם, הם חלק בלתי נפרד מהחוויה.

        מתוקף היותם מתווכים, השדרים והפרשנים הם לא רק אלה שמעצבים את החוויה, הם גם משתלבים בתוכה ומאפיינים אותה בעצם נוכחותם. דני נוימן, למשל, הוא הקול האידיאלי והטבעי לליווי של משחק בליגת העל – עילג, חסר מעוף, בלוי על גבול הבזוי. כך גם ניתן להגיד על שדרני הטניס של יורוספורט (אציליים ומלהיבים כאחד), על שדרי הכדורגל באנגליה (מאופקים אך מלאי להט, מנומסים אך מלאי רגש) וכמובן על שדרי הכדורגל בארגנטינה, שלשונם מתגלגלת בקצב הכדור וחוגגת כל תפנית עלילתית באקסטזה לטינית.

        דוגמאות העבר מוכיחות את חשיבותם של האנשים עם המיקרופון, ובעיקר את נצחיותם. מהי הספיגה המפורסמת של נבחרת ישראל מול אוסטרליה, אם לא ה"ככה לא בונים חומה" של יורם ארבל? מהו הגול המיתי של מוטל'ה שפיגלר, אם לא שאגות ה"שער, שער" של נחמיה בן אברהם? גם הזכייה הראשונה של מכבי תל אביב בגביע אירופה תמיד תלווה בקולו הנרגש של אלכס גלעדי, שלא לדבר על ההתפרקות של מאיר איינשטיין ב-2:3 מול צרפת. בסופו של דבר ניסים קיוויתי, דני דבורין, מוטי חביב, רמי וייץ - הם הפסקול, הם הצלילים, הם ההיסטוריה. קולם צרוב על קלטות המשחק, ויישאר שם לעד.

        יותר מקצועיות, פחות רגש

        המשמעות של הדברים היא ברורה, ואולי אפילו מדאיגה: ברצלונה הגדולה, אחת מקבוצות הכדורגל המלהיבות בכל הזמנים, עלולה להיזכר לנצח על רקע צעקותיו של נדב יעקובי. יש פה דור שלם של צעירים שיום אחד יוכלו להגיד לילדיהם בספק גאווה, ספק טראומה: "הלו, חבוב, אני גדלתי על הצרחות של נדב". אין הכוונה שהוא פוגע בחוויה, הוא בוודאי שלא יכול להרוס אותה, אבל עוד 20 שנה, כשננסה להיזכר בעוד רגע סוחף של הקבוצה המופלאה הזאת, אחד הדברים הראשונים שיהדהדו לנו בראש – לצד הסלאלום של מסי, האלגנטיות של צ'אבי, התלתלים של פויול - יהיו צווחות הכאב של יעקובי.

        זה מעניין, כי רק בשבוע שעבר ראינו ברצלונה מעט שונה. זו הייתה ברצלונה של צ'רלטון וזאביק זלצר, והיא לא רק נשמעה אחרת, אלא אפילו נראתה אחרת - טקטית יותר, שקולה יותר, יציבה יותר. פחות נלהבת, פחות היסטרית, אבל בהחלט קבוצת כדורגל חכמה. אומנם לא כל כניסה לרחבה גרמה להתקפת לב אצל האיש עם המיקרופון, האוזן לא צרבה בכאב בכל פעם שמסי החל להתקדם לעבר השער, ובכל זאת, הצופה הצליח ליהנות מכדורגל ולהביע את הערכתו למתרחש מולו. פתאום, כשקולות הרקע מתונים, ניתן להבחין בצורה שפויה יותר בפריסה של השחקנים, בתנועה הבלתי פוסקת ובמערכים הטקטיים. כשיש יותר מקצועיות ופחות רגש, אפשר להתרכז בכדורגל ולא בהיסטריה ממנו.

        אפשר להבין את נדב. מי שראה בתחילת השבוע את השלושער של מסי מול מלאגה והצליח להישאר אדיש לביצועיו של הארגנטינאי, הוא אדם קר לב. קשה היה שלא לשאוג מהתפעלות לנוכח השערים של מסי, כל אחד מהם נפלא בדרכו. יעקובי, מה לעשות, הרבה לפני היותו שדר או פרשן, הוא חובב כדורגל. הרבה לפני כן, הוא אדם רגיש ונרגש. אי אפשר לצפות ממנו להגיב בקור רוח להיסטוריה שנעשית מול עיניו. הרי אם נחזור היום לקטעי ארכיון של קרויף, ג'ורדן או פלה, יהיה זה עוול לשמוע שדר שלא נסחף אחר הרגע ומעריך את התופעה הנדירה שמתחוללת לנגד עיניו. אם כל חטאו של יעקובי הוא תגובה נלהבת לתופעה היסטורית, הרי שקשה לכעוס עליו.

        באופן אישי עליי להודות שאני אוהב מאוד את יעקובי, והלוואי שכשאהיה בגילו גם לי תהיה כזו תשוקה לכדורגל. מנגד, אין ספק שהצעקות של יעקובי הן כמעט מטאפורה ליחס התקשורתי לברצלונה: אקסטזה, איבוד עשתונות, צרחות שלפעמים יכולות להיות יותר חזקות מהביצועים עצמם. אם הדציבלים של יעקובי מצליחים ולו לרגע אחד להעיב על הכדורגל, הרי שזה עוול היסטורי. ברצלונה, לשמחתה, בינתיים רושמת עוד הישג מרשים ומצליחה להתעלות גם מעל למכשול הזה.