לפני מספר שבועות כתבתי פה רשימה קצרה על מה זה אומר להיות אוהד, ואחרי השבוע נראה לי שאני יכול בקלות להכפיל אותה. הנה אייטם אחד: להיות אוהד זה לא להאמין בנאחסים ובאמונות טפלות אבל עדיין לא להתעסק איתם. יש מישהי אצלי בעבודה שאוהדת את מכבי חיפה והיא טענה בתוקף הבוקר שהסיבה היחידה שהם ניצחו את מכבי תל אביב השבוע היא משום שנמנעה מלראות את המשחק. גם לי בתור ילד היו קטעים כאלו הייתי בטוח שאם אני רואה את הקבוצה שלי במקום מסוים היא תנצח והסיבה היחידה שהיא הפסידה זה כי ראיתי את המשחק במקום אחר.
עצוב קצת, אבל גם בתור מבוגר הדברים האלו לא עוברים. הנה, תראו אותי, אחד האנשים הכי רציונליים שיש ועדיין, אף על פי שהתינוק שלי פלט עליו והמזגן עבד בפול ווליום עדיין סירבתי להוריד את הקפוצ'ון המהוה (כזה שבליצ'יק היה מתגאה בו) שאני לובש בכל המשחקים המכריעים של הפאטס, בחום ובקור, כי עוד מ-2001 הקפוצ'ון הזה מביא אליפויות. עד היום אני משוכנע שהסיבה היחידה שהפסדנו לקולטס ב-2006 לא היתה בגלל פייטון מאנינג או קולדוול שלא תפס כדור זה אני שנכנעתי לחום של אריזונה ו-וויתרתי על הקפוצ'ון. כן, הייתי חלש. אבל לא הפעם סיימתי את המשחק מזיע כמו חזיר, אבל לא נשברתי עד שהבועט של בולטימור נכנע לקפוצ'ון שלי ובעט את הכדור החוצה.
הבלוג של אריאל גרייזס
טוב, כמו שאתם מבינים מתחילת הפוסט הזה, אני עדיין באופוריה, גם יומיים אחרי. פעם בשעה לפחות אני חושב לשניה "היי, אנחנו בסופרבול!", ומרגיש מין דפיקת לב בלתי רצונית ושמחה שמשתלטת עליי. כן, אני מניח שגם זה חלק מלהיות אוהד. אין מה לעשות, העונה הזאת לא היתה בדיוק מה שאני מגדיר כעונה איכותית מבחינת הפוטס וזה לא שלא חלמנו על סופרבול, אבל זה לא היה משהו שבאמת הרשינו לעצמנו לפנטז עליו. היה צריך לקרות הרבה כדי שנגיע לשם והרבה מאוד באמת קרה.
וזה שזה מרגיש קצת כאילו גנבנו את הופעת הסופרבול הזאת, רק הופך את זה ליותר מתוק. כשאני משווה את התחושה עכשיו לעומת הסופרבול האחרון, זה של 2007, ההבדל הוא תהומי. אז ההרגשה היתה בעיקר של הקלה, על זה שהצלחנו לא להפסיד לטומלינסון על הספסל ובילי וולק על המגרש, השנה זה מרגיש כיף, כיף אמיתי. כזה שאומר אפילו אם נפסיד בעוד שבועיים, הרי שאנחנו הולכים לשחק על עוד סופרבול, משהו שבאמת לא חשבנו שייקרה בקרוב, אז לפחות נהנה כרגע.
ואחרי שהורדנו מהלב את כל זה, בואו נדבר קצת על מה שראינו ביום ראשון האחרון. קודם כל, הגנות. שני המשחקים הסתיימו כשאף קבוצה לא עוברת את ה-25 נקודות וזה נבע גם מלחץ הפלייאוף אנשים עושים הרבה יותר טעויות מהרגיל אבל גם בזכות הגנות חזקות. מצד שני, אחרי ששבוע שעבר דיברו כולם על כך שהגנות הן אלו שמנצחות בפלייאוף הרי שהשבוע אלו שהעפילו בסופו של דבר הן דווקא הקבוצות עם ההתקפות החזקות יותר.
- אז מה המסקנה? אין אחת כזאת בדיוק, אבל כנראה שאיזון מסוים הוא משהו שעדיין חשוב. הפאטס לא הפכו בדיוק לברס של 86' מול בולטימור, אבל כן, ההגנה שלהם השתפרה משמעותית לעומת מה שראינו בעונה הסדירה. הג'איינטס, וזאת המסקנה שהגעתי אליה כבר לפני שבוע, הם הקבוצה המאוזנת ביותר מבין הארבע ששיחקו ביום ראשון, והם הוכיחו את זה בכך שניצחו גם את הקבוצה ההתקפית הטובה ביותר וגם את ההגנתית הטובה ביותר בפלייאוף הזה.
- בולטימור והניינרס? טוב, שם הסיפור שונה. נתחיל בניינרס. פה מדובר במובהק בקבוצה לא מאוזנת. כן, תמיד יכולים לקרות ניסים כמו שקרו בשבוע שעבר מול ניו אורלינס, אבל קבוצה שרוצה ללכת על סופרבול לא יכולה לתלות את הגורל שלה בניסים. ומה לעשות, כשאלכס סמית' הוא הק"ב שלך זה בדיוק מה שאתה תלוי בו. אני יכול להשבע לכם שכבר באמצע הרבע הרביעי היה ברור לי שהג'איינטס הולכים לנצח את המשחק הזה מהסיבה הפשוטה שסמית' פשוט לא מספיק טוב למעמדים האלו. חוסר היכולת שלו בדאון שלישי, כמו שכולם ציינו (0 מ-12 לא כולל השלמה בגארבג' טיים) פשוט הרגה את הקבוצה שלו, ובכל פעם שראית אותו מוסר לרגליים של רסיבר שלו רצית לתפוס את הראש.
- בפני ג'ים הארבו עומדת החלטה מאוד לא פשוטה באוף סיזן הזה. זה לא רק האם הוא מוותר על הק"ב שלו הוא הכריז נאמנות לאורך כל הדרך, אלא האם הוא משנה בכלל את הדרך שלו. כי להביא ק"ב חדש ואיכותי אם זה יהיה פייטון מאנינג או מאט פלין או אפילו מישהו מהדראפט אומר, בסופו של דבר, לשנות את הזהות שלך. קבוצות שההתקפה שלהן זורחת, ואמרנו את זה לא פעם בעבר, גורמות הרבה פעמים להגנה שלהן להשתנות. אפילו ההגנות הטובות ביותר מתרככות ברגע שההתקפה משתפרת. רק תראו את ההבדל בין גרין ביי של השנה לזו של שנה שעברה. אז מצד אחד, כולם מבינים שעם אלכס סמית' הניינרס יתקשו לשחזר את ההצלחה של העונה האחרונה, שלא לדבר על להגיע צעד אחד רחוק יותר. מצד שני האם עם ק"ב איכותי, הם יקבלו את אותה תפוקה מההגנה שלהם?
- ועכשיו לרייבנס. כבר כתב יפה רוזנטל שבולטימור היא שרגא. כזאת שתמיד יקרה לה משהו רע. אבל אני מאלו שמאמינים שדברים רעים קורים לאנשים שעושים דברים רעים. ובמקרה של הרייבנס, מדובר בקבוצה כל כך צפויה שהדברים הרעים פשוט נדבקים אליה. על מה אני מדבר? על זה שכולנו ידענו שהם הולכים לשבת על הכדור מרגע שהם עלו ליתרון. על זה שהם התעקשו על הריצה כל החצי הראשון למרות שהיה ברור שהפאטס סוגרים את רייס לחלוטין, בעוד ההגנה של הפאטס מתקשה להתמודד עם הרסיברים של פלאקו. כי ככה זה בולטימור, הכי צפויה בעולם.
- עד כמה הרייבנס היו צפויים? ובכן, אחרי המשחק חבר שלי שלח הודעה שאמרה "הקבוצה הטובה יותר הפסידה, בהצלחה בסופרבול". אני מניח שזאת היתה התחושה בקרב מרבית האנשים שראו את המשחק, ועדיין בולטימור הובילה 1:3באיבודי כדור לטובתה ולמרות זאת הצליחה להפסיד את המשחק. אני לא בטוח מה ההגדרה ל"טוב יותר", אבל אני בטוח שזה לא זה.
- ועדיין, יש דברים חיוביים שהרייבנס יכולים להוציא מהמשחק הזה והראשון שבהם הוא שחררו את ג'ו פלאקו! לא שחררו לשוק החופשי, אלא פשוט תנו לו לשחק. בדקה וחצי האחרונה וגם במהלך כל המשחק הוכיח פלאקו (אפילו שזה נגד ההגנה המפוקפקת של הפטס) שאם נותנים לו לשחק, הוא ייתן את התמורה. הגיע הזמן שגם ג'ון הארבו יבין את זה וייתן לבחור להיות ק"ב ולא רק זה שנותן את הכדור לריי רייס. כי כל עוד זה לא יקרה, העורבים יישארו לא רק חד מימדיים אלא גם צפויים לחלוטין.
- סופרבול בייבי!!
- כמה טיפוסי שאחרי שעונה שלמה לכלכתי על איליי מאנינג וקופלין ב-2007 והם הראו לי מאיפה משתין הדג כשלקחו סופרבול, שבעונה שאני קורא לבליצ'יק ללכת הביתה הפאטס מגיעים לסופרבול?
- הא, אתם חושבים שאני אפסיק? אני באמת חושב שהמשחק ביום ראשון לא היה ממשחקיו הטובים של בליצ'יק, וזה בלשון המעטה. היו החלטות על החלטות שלקרוא להן תמוהות יהיה אנדרסטייטמנט. לקחת ברך עם דקה על השעון למחצית ושני טיים אאוטס, לא לערער על מה שנראה כמו תפיסה של גרונקובסקי לפירסט דאון בחצי הראשון, חוסר התאמות התקפיות להגנה המוצלחת של בולטימור והכי גרוע הקריאה למסירה ארוכה מיד לאחר החטיפה, במקום לעשות דרייב ארוך שיגמור את השעון. אם יש יתרון שאמור להיות לבליצ'יק על קופלין, הרי זו היכולת שלו לנהל משחק בצורה שקולה ואחראית. אם הוא לא יתעשת על עצמו בסופרבול, הפאטס עשויים למצוא את עצמם בצרות.
- כן, יש עוד הרבה דברים להגיד על שתי הקבוצות שניצחו ביום ראשון, אבל יש עוד הרבה זמן לכך וממילא אני יותר במצב רוח לחגוג מאשר לעשות אנליזות. בכל זאת, אנחנו הולכים לסופרבול!