בבדיחה שצימחה זקן עוד לפני קום המדינה מספר הרופא לאב המאושר על הולדת בנו שרגא ומכוון אותו לחדרי הרכים הנולדים. רואה האב את החדר שעל דלתו כתוב "ילדים יפים" ובטוח ששם ימצא את בנו, אך שרגא לא שם. ממשיך במסדרון ומגיע לדלת שעליה כתוב "ילדים ממוצעים", אך שרגא חסר. בחרדה גמורה הוא פונה לחדר שבו כתוב "ילדים מכוערים" ולתדהמתו שרגא נפקד גם משם. לבסוף, לאחר שממשיך ברוב ייאושו, הוא מגיע לדלת ומגלה עליה שלט קטן: "שרגא".
בולטימור רייבנס לא ווינרית, לא ממוצעת ולא לוזרית. היא השרגא של ה-NFL. משהו תמיד מתקלקל אצל העורבים. פעם הם מאבדים יתרון גדול בפיטסבורג, פעם הרץ האחורי שלהם נפצע, פעם הבועט שלהם מחטיא ממקום שבו הוא אמור להבקיע בעיניים קשורות. לו הייתה עונת ה-NFL מסתיימת בגמרים האזוריים, לרייבנס כבר היו שלוש או ארבע טבעות ולא אחת. אבל כשהם מרגישים את הסופרבול בפתח הם רועדים. ואתם יודעים משהו שקורה פעם אחת הוא מזל, פעמיים הן צירוף מקרים, שלוש פעמים זו כבר שיטה.
הרבה רגעים משני מומנטום היו בהתמודדות הזו, אבל לטעמי הרגע החשוב ביותר במשחק היה שער השדה שבו הסתפקו הרייבנס לאחר שהשתלטו על השמטת הכדור של דני וודהד. דקות ספורות לפני כן עלתה בולטימור ליתרון וטאצ'דאון נוסף שלה היה מעלה אותה ל-16:24. זה אומר שטום בריידי היה זקוק לטאצ'דאון והמרה כדי להשוות. גם לו עמד במשימה, יש הבדל גדול בין ניהול דרייב בפיגור לניהול דרייב בשוויון. אז כמובן שאחר כך באו הטאצ'דאון של בריידי בדאון רביעי, שתי החטיפות העוקבות של הפטריוטס והרייבנס וההצלה המדהימה של סטרלינג מור והבהירו שבפוטבול לא רק כל משחק עומד בפני עצמו, גם למהלכים בודדים יש חיים משלהם, אבל נראה שעם טאצ'דאון שני בתוך שתי דקות הסיפור הזה היה נגמר לפני כן. רק שמה לעשות, שרגא נשאר שרגא.
ברמה המקצועית, הרייבנס ידעו מה הם צריכים לעשות: לתסכל את טום בריידי. הג'איינטס ישבו חזק על הפטנט הזה בסופרבול 42 ושחזרו אותו בניצחון שלהם השנה בפוקסבורו. בשני המשחקים הללו בריידי לא רשם אפילו טאצ'דאון אחד במחצית הראשונה, מה שהקשה עליו לפתוח מבערים בשנייה. גם לאחר שהפטריוטס עלו ליתרון, הג'איינטס שמרו בידיהם את הכדור האחרון וניצחו בשני המשחקים.
כך היה גם ביום ראשון. החטיפה הנפלאה של ג'ימי סמית' הייתה עדות לתסכול של בריידי. אף על פי שניו אינגלנד הייתה ביתרון והמומנטום עבר לידיה באופן מובהק, הוא בחר למסור לכיסוי כפול כדי להוריד סופית את הגרזן על העורבים. קריאת המהלך של ביל או'בריאן הייתה רעה, הביצוע של בריידי היה גרוע אף יותר והרייבנס קיבלו את הכדור לעוד שני דרייבים שמהם, למזלם של הפטריוטס, לא יצאו להם נקודות. אם בסופרבול בריידי יירד להפסקה שוב ללא טאצ'דאון, סביר להניח שהמשחק ייגרר למותחן של הדקות האחרונות. בעימות הישיר בסיטואציות דומות איליי מאנינג כבר מוביל עליו 0:2.
גם המשחק בסן פרנסיסקו יכול היה ללכת לכאן או לשם והוכרע בגלל השמטת כדור שסידרה ללורנס טיינס שער שדה ממצב נוח. אבל העובדה שהג'איינטס בכלל נשארו במשחק טמונה בהבדלים בניצול הדאון השלישי. ניו יורק המירה שבעה מ-21 ניסיונותיה בדאון הזה לדאון ראשון, כולל מסירה אדירה של מאנינג למריו מאנינגהאם לטאצ'דאון עם 15 יארד לעבור. הניינרס היו 0 מ-12 עד השלמה חסרת משמעות של אלכס סמית' שבעקבותיה ירד השעון לאפס. בלי להתעכב יותר מדי על יכולותיו של סמית', שבמרבית שלבי המשחק נראה שיחק כמו רוקי מפוחד, רק נציין שהרייבנס היו 9 מ-17 בדאון שלישי מול הפטריוטס, כולל שתי השלמות ל-14 ו-11 יארד. אם ניו אינגלנד, שלכל אורך העונה התקשתה בעצירת הדאון השלישי, לא תמצא דרך לעצור את מאנינג והתופסים שלו (איזה שחקן נפלא ויקטור קרוז, הא?), צפוי לה יום ארוך מאוד באינדיאנפוליס.
מה שמביא אותנו למשחק הגדול בעוד שבועיים. רבות דובר ועוד ידובר בימים הקרובים על צירוף המקרים הנומרולוגי של הג'איינטס והדמיון המדהים בין העונה הזו ל-2007: הפתיחה הלקויה, הביקורות על טום קאפלין, החיבור בהגנה בדיוק ברגע הנכון, ההפסד לקבוצה הבלתי מנוצחת של הליגה 38:35 והניצחון בגומלין מספר שבועות אחר כך, שער הניצחון של טיינס בהארכה בגמר החטיבה ועוד כהנה וכהנה. אלא שבכל זאת, יש שני הבדלים משמעותיים שקשורים זה בזה. האחד מאנינג הוא שחקן טוב בהרבה משהיה ב-2007. השני: הג'איינטס מגיעים הפעם כפייבוריטים. לא ברורים, אבל הם נראים כמו קבוצה שלמה יותר. איך זה יעבוד להם בסופרבול הקרוב? על זה יש לנו מספיק זמן לדבר.
