לו היה מחליט ז'וזה מוריניו להגיש הבוקר את התפטרותו, אחרי ההפסד הביתי 2:1 לברצלונה במשחק הראשון ברבע גמר גביע המלך, היה זה צעד ראוי. טוב, לא ניסחף יתר על המידה, אך ניתן לראות בבירור כי ריאל מדריד רק הולכת ונחלשת מבחינה טקטית במאבק מול הטוטאל פוטבול של פפ גוארדיולה. המערך שהעלה אתמול המאמן הפורטוגלי היה הזוי, אבסורדי, מקומם, מנוגד לכל הגיון בריא, ונועד מראש לכשלון מהדהד. ניכרת רגרסיה מחשבתית במערך של הבלאנקוס, ומוריניו הוא האחראי הבלעדי לפיאסקו. הפעם אי אפשר להפיל את הקריסה על חולשה מנטלית בלבד.
ברצלונה קרובה לשלמות בהנעת הכדור, אבל לא צריך להיות גאון כדי לזהות נקודות תורפה במערך שלה. זוהי משימה קשה לנצל אותן ביעילות, אך אסור בשום אופן לוותר על כך מראש. פפ גווארדיולה עלה בהרכב זהה לקלאסיקו הקודם בליגה מבחינת שחקני השדה, ויישם פחות או יותר את השיטה שהניבה לו 1:3 מוחץ בברנבאו לפני חודש. לעתים רחוקות מילא דני אלבס את משבצת המגן הימני, אך בדרך כלל הוא רץ רחוק מאוד מהשער של פינטו, ובארסה שיחקה ב-0-7-3 המהפכני שלה, אשר מעניק לה שליטה מוחלטת במרכז המגרש, ללא קשר להרכב היריבה.
על מנת לקטוע את רצף המסירות האינסופי יש למנוע מבארסה את הכדור למשך פרק זמן שעולה על מספר שניות, ולשם כך דרושים שחקנים שיודעים למסור ולפתח משחק בעצמם. בנוסף, כפי שדיסקסנו כאן לא פעם בעבר, חשופה השיטה של בארסה בעיקר להתקפות מהירות באגפים. לכן לא יעלה על הדעת להתמודד מולה בגרסתה הנוכחית ללא שחקני כנף בחלק הקדמי. בחירת ההרכב של מוריניו התעלמה לחלוטין משתי נקודות אלה.
צפו בתקציר הניצחון של ברצלונה 1:2 על ריאל
לא 3-3-4, אלא 3-0-3-4
השילוב של פפה בתפקיד הקשר האחורי דווקא היה נבון, והוא כבר הוכיח את עצמו בסדרת הקלאסיקו בעונה שעברה. מוריניו לא יכול היה לעשות זאת במשחק הליגה בשל חסרונו של ריקרדו קרבאליו הפצוע, אולם הפעם הוא זרק את הבלם הוותיק למערכה בניגוד לתחזיות המוקדמות, והסיט את הכסחן למרכז המגרש, שם עשה עבודה מצוינת בגמר הגביע. אי אפשר לבוא בטענות למוריניו על כך שפפה הפגין אתמול יכולת דלה הרבה יותר, אבל שיבוצו מחייב אותנו להשוות את ההרכב של ריאל לאותו קרב מוצלח מבחינתה בוולנסיה ב-20 באפריל שהסתיים ב-0:1 בהארכה מנגיחה של כריסטיאנו רונאלדו. גם אז נהנתה בארסה מ-69 אחוזי אחזקת כדור, בדיוק כמו אתמול, אולם מאזן הבעיטות היה שקול ועמד על 11:13 לטובת הקטאלנים ב-120 דקות, לעומת 2:5 אמש. מדוע? כי היו לריאל אופציות טובות להתקפה שנבעו ממערך נכון יותר.
גם בגמר הגביע צוות סרחיו ראמוס עם קרבאליו במרכז ההגנה, בעוד פפה, צ'אבי אלונסו וסמי חדירה שובצו בקישור האחורי. אלא שאז היו בהרכב גם מסוט אוזיל ואנחל די מריה במערך שניתן להגדיר כ-1-2-3-4. הפעם עלה מוריניו עם שלושה חלוצים מובקהים, אשר שורטטו על הנייר כ-3-3-4 הרפקתני. בפועל, מדובר ב-3-0-3-4 ביזארי. האפס העגול בקישור הקדמי מנע מריאל לפתח משחק כראוי, בעוד בשלישיה הקדמית רק רונאלדו מתפקד היטב לאורך האגפים, ואילו קארים בנזמה וגונסאלו היגואין זקוקים לאספקת כדורים על מנת לבוא לידי ביטוי. הם כמעט ולא ראו אותם, ונוכחותו של הארגנטינאי בקושי הורגשה כלל. בגמר הגביע ישבו שניהם על הספסל, וזה היה המקום הנכון לאחד מהם לפחות גם אתמול. המערך "ההתקפי" לכאורה אילץ את ריאל להסתגר בבונקר, מאחר וכל כדור בו זכתה הוחזר אוטומטית ליריבה.
תשחררו כבר את קאקה
זה נכון שדי מריה לא הצליח להתאושש מהפציעה, וחסרונו פגע מאוד בתוכניות של מוריניו. זה נכון גם שחדירה היה פותר חלק מהבעיה לו היה כשיר ומשחק על חשבונו של לסאנה דיארה. אבל עם הסגל העמוק שעומד לרשות מאמן ריאל לא ניתן לתרץ בזיון טקטי בשתי בעיות אלה. אם המאמן הפסיק לסמוך על אוזיל במשחקי קלאסיקו, הוא עושה טעות והורס את הבטחון העצמי של הפליימייקר הגרמני. טבעי גם לשאול היכן היה קאקה, עליו אמר הפורטוגלי כי יישאר בברנבאו למרות העניין הרב שמגלות בו קבוצות כה רבות, בין היתר פריז סן ז'רמן של קרלו אנצ'לוטי. אם הברזילאי לא מספיק טוב אפילו לדקות ספורות נגד ברצלונה, מוטב לרחם עליו ולשחררו להתאחד עם האיש שידע למצות את הפוטנציאל שלו עד תום.
באשר למשבצת של די מריה, אפשר היה להשתמש בחוסה קאייחון שהפגין יכולת לא רעה לאחרונה, וניתן היה לתת אותה לחמיט אלטינטופ, שתופקד במקום זאת כמגן ימני. אמנם הטורקי הוא שחקן רב גוני שהתנסה ברוב התפקידים על המגרש במהלך הקריירה, אך זו התאכזרות של ממש לשים על כתפיו אחריות כה כבדה במשחקו הראשון בהרכב הפותח של הבלאנקוס. זה לא מקרי שאלטינטופ איבד לחלוטין את אריק אבידל במהלך שהוביל לשער הנצחון. זה לא מקרי גם שאלטינטופ בישל את ההזדמנות היחידה של ריאל אחרי ההפסקה, בהגבהה מדודה לראשו של בנזמה שנגח לעמוד. שם היה אמור להיות מקומו, אלא שהעמדה הזו נותרה מיותמת ברוב דקות המשחק.
ההזדמנות היחידה של ריאל במחצית הראשונה הסתיימה בשער, ומבחינת מוריניו עצוב להיזכר כי היא נוצרה בדיוק בדרך שהיתה אמורה להניב מצבים מסוכנים רבים. בנזמה, שירד לאחור בחיפוש אחרי הכדור כדי להתחיל מתפרצת, מצא במסירת עומק את רונאלדו דוהר חופשי ומאושר באגף השמאלי שהופקר בכוונה תחילה על ידי דני אלבס. כאן אנחנו מגיעים לשינוי הטקטי היחיד שביצע גווארדיולה בהשוואה למשחק הליגה לפני חודש. באופן מפתיע ומוזר, הוסט קרלס פויול למשבצת המרכזית בשלישיית ההגנה, בעוד ג'רארד פיקה שיחק מימין. במשחק הקודם היה המצב הפוך, והטרזן חיסל את רוב הנסיונות של רונאלדו להתקרב לרחבה מהאגף. פיקה מוצלח פחות במשימות מסוג זה, והוא איפשר לפורטוגלי לבעוט פנימה. למרבה הפלא, הותיר גווארדיולה את המערך ללא שינוי אחרי ספיגת השער. מפתיע עוד יותר שריאל לא ניצלה את הפרצה הזו אפילו פעם אחת ב-79 הדקות שנותרו. מצד שני, היא היתה זקוקה לכדור על מנת לעשות זאת.
אפילו הלקח מ-0:5 לא נלמד
מובן שאי אפשר לזכות את פינטו מהשער שספגה בארסה, וזה לא היה צפוי. שוער המשנה הוותיק של הקטלאנים מצטיין בדרך כלל על קו השער, אולם הוא טוב הרבה פחות ביציאה לכדורי גובה. מוריניו יודע זאת הרבה יותר טוב מאיתנו, והיה עליו לנסות לנצל גם את נקודת התורפה הזו, במיוחד אחרי שהשוער איבד מבטחונו העצמי בעקבות הטעות. כדורים חופשיים באיזור הרחבה, או אפילו קרנות, עשויים היו להועיל מאוד, אלא שריאל לא זכתה אפילו בעבירה אחת ליד שער היריבה, והסתפקה בשתי קרנות במהלך כל המשחק. דווקא ברצלונה מצאה את הרשת מקרן פשוטה, כאשר פפה צפה בפויול נוגח את שער השיוויון. יש בכך משהו אירוני, אבל אם נזכרים בשני השערים הקלים שכבשו שני הבלמים של מלאגה בברנבאו בסיבוב הקודם בגביע, ואת הנגיחה המפוארת של תומר חמד בשבת, אפשר לקבוע באופן נחרץ הגנת ריאל פגיעה וחשופה בכדורי גובה. איקר קסיאס המתוסכל דיבר על כך בגלוי אחרי המשחק. גם חוסר התיאום הזה מצביע על אשמתו הישירה של המיוחד הזועף על הספסל.
השער השני של ריאל נבע מהוראה אומללה של מוריניו לתפוס את שחקני ברצלונה בנבדל. נגד מוסרים ברמתם של מסי, צ'אבי ואינייסטה, נסיונות אלה ייכשלו בוודאות מספר פעמים בכל משחק נתון, ומוריניו למד זאת על בשרו עוד ב-0:5 ההיסטורי ב-29 בנובמבר 2010. הוא לא למד את הלקח, הימר שוב על מתכון שגוי ושילם את המחיר. לו הקוונים היו מצטיינים בעבודתם, העונש אף היה מגיע מוקדם הרבה יותר, אבל אלכסיס סאנצ'ס נעצר בשריקה שגויה. סרחיו ראמוס, אשר אחראי משום מה על תיאום היציאה לנבדל למרות שהוא לא מתאים לכך, היה עסוק בעיקר בסימן אוטומטי לשופטים בהרמת יד בכל מסירת עומק לשטח ריק. ידו נותרה מונפת באויר שניות ארוכות אחרי שאבידל הבקיע את שערו השני בכל שנותיו בבארסה, והגישה הזו חייבת להיפסק. לטובת השחקנים עצמם, יש לאסור עליהם בחוקה לתת עצות לשופטים ולקוונים ולהענישם בכרטיס צהוב מיידי. נסיונות רמאות אלה חמורות הרבה יותר מהורדת חולצה, והם גורמים לפגיעה בריכוז השחקנים. אם וכאשר תיכנס הוראה חד משמעית זו לתוקף, יוכלו ראמוס וחבריו להתרכז במשימות האמיתיות שלהם.
איך שלא תסתכלו על זה, טעויותיו של מוריניו ניכרות בכל פינה במגרש. אם ימשיך הפורטוגלי לנסוע ברוורס, יהפוך הגומלין בקאמפ נואו ביום רביעי לחגיגה של בלאוגרנה, ובארסה תהיה ראויה לכך. אמש לא צפינו במשחק הטוב ביותר של גווארדיולה, אך העקביות והנאמנות שלו לדרך בה בחר בלטו במשך כל 90 הדקות.