מכת פתיחה

השבועיים הראשונים של עונת ה-NBA היו מרתקים ועמוסים, בדיוק כפי שהובטח לנו. יש כל כך הרבה סיפורים שקשה לדעת מאיפה להתחיל. מכיוון שבסופו של דבר נתעניין בקבוצות שמסוגלות לקחת אליפות, נתחיל משם. מחר נתמקד בסיפורים הפחות צפויים שמספקת לנו פתיחת העונה. הנה ארבעה שחקנים שנראים כבר עכשיו כמו ברומטרים מעניינים במיוחד של חלק מהקבוצות שעשויות להיאבק על התואר.

שאר חתיכות הפאזל של אוקלהומה סיטי פחות או יותר במקום. דוראנט התחיל את העונה כמו MVP, ג'יימס הארדן ביצע את קפיצת המדרגה שכולם ציפו ממנו - הוא משחק עם ביטחון של סופרסטאר ומופיע לכל משחק. הגבוהים והמחליפים עושים את שלהם בשני צדי המגרש. נשארה הכוכבית המעיקה הזאת, סימן השאלה שמסוגל להרוס הכל ומציק עוד מהפלייאוף הקודם - האם ווסטברוק הוא המספר 2 הנכון ליד דוראנט?

קודם כל, האם הוא מסוגל לקבל את מקומו כמספר 2. ביותר מדי מקרים נראה שלא, זה מגיע למצב שסקוט ברוקס לא סומך עליו במאני טיים כי הוא לוקח זריקות גם בימים שכלום לא נכנס. ומעבר לכך - האם לא עדיף ליד דוראנט מנהל משחק אמיתי. אותי החלק הזה פחות מטריד, אם ווסטברוק יסדר לעצמו את הראש הת'אנדר יוכלו ללכת עד הסוף גם איתו. אבל אחרי ריב עם דוראנט במהלך משחק וכמה תצוגות נפל, הראש של ווסטברוק נראה כמו המכשול המרכזי בדרך הכמעט בטוחה של אוקלהומה סיטי למעלה. רק בפלייאוף נדע אם הם מצאו פתרון לסוגיה, או שאירועי השבועיים האלה הם האקדח מהמערכה הראשונה.

דאלאס מקרטעת. היא לא רק הפסידה 5 מ-8 המשחקים הראשונים, בשלושה מהם היא ספגה תבוסות במשחקים בהם המחצית השנייה הייתה גארבג' טיים. עד כה, אין ספק מיהו המאכזב המרכזי. הרכש הטרי מהלייקרס היה אמור להיות השדרוג המשמעותי של העונה הזאת, האופציה ההתקפית הנוספת. בינתיים הוא רק מפריע - 6 נקודות למשחק ב-26 אחוזים מהשדה, יותר איבודים מאסיסטים, חור בהגנה. נכון לעכשיו הוא בעיקר השחקן שנותן לנוביצקי ושון מריון דקות מנוחה, לא הרבה יותר. האם סאגת כריס פול עדיין יושבת לו בראש? האם אודום של העונה שעברה מתכוון להופיע בדאלאס? אם התשובה לשאלה השנייה היא "לא", אפשר להזדכות על שאיפות הריפיט כבר עכשיו.

עושה רושם שזה השחקן היחיד שהמעבר של אודום תרם לו. ביינום אמנם הפסיד את ארבעת המשחקים הראשונים של העונה, אבל מאז שחזר הוא מספק הצגות מרשימות על בסיס קבוע. בזמן שגאסול משחק בהילוך שני וכל השאר בינוניים בדיוק כפי שציפו מהם, היכולת של ביינום לשחק כמו סופרסטאר, כמו הסנטר השני הכי טוב בליגה בלי תחרות, קריטית לסיכויי הלייקרס להישאר קרובים לצמרת השנה. יחד עם קובי, שכרגיל מוציא מעצמו את המקסימום, הוא מאפשר לנו לדמיין את הלייקרס מגיעים רחוק השנה. סימן השאלה הוא, כמובן, הבריאותי. ביינום עדיין לא הוכיח יכולת לעבור עונה שלמה בלי פציעה, בעונה מקוצרת עם כמות דקות גדולה מתמיד (מייק בראון כנראה מגזים גם בדקות שלו וגם של קובי) הסכנה גדולה הרבה יותר.

כמו כל דבר אחר בעונה הזאת, גם מחזור הרוקיס מתנהג מוזר. בזמן שרוב הבחירות הגבוהות לא מצליחות להטביע חותם ראשוני, השחקנים שמייצרים תפוקה מיידית מגיעים מהעשירייה השנייה (מרקיף מוריס, אימן שומפרט) והשלישית (מרשון ברוקס, נוריס קול). מה שעוד פחות ברור זה איך קול, שנראה כמו הגניבה הגדולה של הדראפט, הגיע דווקא למיאמי. כאילו חסר להם כישרון. הפוינט גארד הזריז נכנס לעניינים מהשנייה הראשונה שלו על הפרקט. לא מטרידה אותו העובדה שהוא משחק ליד שחקנים כמו לברון ג'יימס ודווין וויד, כאשר הוא משחק הוא בעל הבית. הוא קולע, מוסר, חוטף ומכניס אנרגיה. יחד עם מריו צ'למרס המשתפר, יש למיאמי 48 דקות טובות וזולות בעמדת הפוינט גארד לשנים הקרובות. קול כבר נוגס בדקות של צ'למרס, ואף אחד לא יופתע אם בפלייאוף הוא יהיה שם במאני טיים בחלק גדול מהזמן.