וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האם בישראל אוהבים כדורגל ישראלי?

31.12.2011 / 8:00

מצד אחד האיצטדיונים שוממים והרייטינג בדעיכה, מצד שני אתר וואן מציג נתוני גלישה גבוהים. איך זה יכול להשתלב במציאות?

המשחק בין מכבי תל אביב למ.ס אשדוד הביא השבוע לערוץ הראשון 7.6 אחוזי רייטינג. המשחק שודר בערוץ פתוח, לממירים המתאימים הוא גם הועבר בחינם ב-HD, ובכל זאת, רק 7.6 אחוזים. מבחינת נתונים, מדובר באיזוטריה טלוויזיונית, משהו שבין "אודטה" ל"אינטרמצו עם אריק", בטח לא נתונים שהולמים את "המשחק המרכזי" של ענף הספורט הפופולרי בישראל שמועבר בפריים טיים בערוץ הממלכתי.

גם הבודדים שבכל זאת בחרו לראות את המשחק הזה, לא כל כך נהנו. קודם כל, מבחינה ויזואלית, יש משהו בתאורה של המגרש באשדוד שגורם לדשא להיראות יותר חום מאשר ירוק. גם הסאונד מהמגרש תמיד מביא קולות של אוהד בודד (בדרך כלל מקלל), ולא יוצר תחושה של המון סואן הקורא כקול אחד. בסך הכל האווירה מאוד רחוקה מהחגיגה הספורטיבית המוכרת לנו מאירופה, וכל זה כשיוצאים מנקודת הנחה שמלכתחילה אין ציפייה לרמה ספורטיבית ראויה.

השבוע קרו עוד כל מיני אירועים מייצגים בכדורגל הישראלי. למשל, תגרות אלימות ומסוכנות של אוהדי בית"ר ירושלים עם אוהדי הפועל תל אביב. בקבוקים מנופצים, דקירות במספריים, אוהדים פצועים. זה קרה ימים ספורים אחרי שבית הדין הקל לבית"ר את העונש על שריפת הכיסאות בבלומפילד, הקלה שלוותה בשריפת פחים בעכו.

כמו כן, רימון הלם נזרק על ביתו של אלי טביב. זו הייתה הכותרת הראשית באתרי הספורט, אבל היא ירדה אחרי כמה שעות מחוסר עניין. גם בעיתונים היומיים היא נדחקה לעמודים פנימיים. כי מה זה רימון הלם? הרי המטרה שלו היא רק להפחיד. אם הם היו באמת רציניים, הם היו יורים בטביב.

על פי הדיווחים, לא ברור אם זה על רקע ספורטיבי או על רקע פלילי. כלומר, לא ברור אם אלו אוהדים מטורפים ומסוכנים, או גורמים עברייניים על רקע עסקיו הפרטיים של טביב. אבל האם זה באמת משנה? קשה להחליט מה מבין האפשרויות מהווה בשורה מדאיגה יותר לכדורגל הישראלי.

כולם שונאים את כולם

הנה עוד כמה נתונים מאפיינים מהשבוע האחרון בליגת העל. למשחקים הביתיים של מכבי תל אביב ומכבי חיפה באמצע השבוע הגיעו בערך 5,000 צופים. המשמעות היא שאלפי אוהדים – אלפים! – כאלה שיש להם מנוי וכבר שילמו על הזכות להיות במשחק, העדיפו לוותר על התענוג, שכבר מזמן הפך לסיוט.

זה לא מסתכם בזה. למשחק של אשדוד, השנייה בטבלה להזכירכם, מול מכבי תל אביב, הגיעו אולי 4,000 צופים. כשמחשבים את כמות הקהל האורח, מגלים שרק 2,500 אנשים מהעיר אשדוד (220 אלף תושבים) מגלים אכפתיות לקבוצה, שנותנת השנה עונה נהדרת. גם עירוני קרית שמונה, זו שמוגדרת כ"סנסציה של ליגת העל", הביאה למשחקה הביתי מול הפועל פתח תקוה כ-3,000 צופים (על פי דיווחים שונים, היו הרבה פחות). כלומר, הדבר הכי מרגש ומרענן בכדורגל הישראלי מעניין רק אחוז מזערי מתושבי הצפון. גם האשדודים אדישים לחלוטין להצלחה של הקבוצה העירונית. אז איפה הפריפריה שהבטיחו לנו? מה כבר אפשר להגיד? אולי אין אוהדי כדורגל בישראל?

אלמנט נוסף שאפיין השבוע את ליגת העל היה התגובה המתוסכלת של השחקנים. ולדימיר דבאלישווילי כבש שער, וסימן לאוהדי חיפה לשתוק. מונאס דאבור כבש שער למכבי תל אביב, וכנראה עשה איזושהי תנועה לעבר היציעים (שאחר כך הכחיש). גם ברק יצחקי סינן משהו לעבר הקהל חסר הסבלנות של הצהובים, ואחר כך התלונן על שריקות הבוז שלהם. אוהדי הפועל זועמים על ההנהלה, אוהדי בית"ר כועסים על העולם, ונדמה שכולם שונאים את כולם – האוהדים את השחקנים, והשחקנים את האוהדים. השאלה שעולה היא בלתי נמנעת: האם בישראל באמת אוהבים כדורגל ישראלי?

האוזניים עדיין כואבות

התשובה המתבקשת היא לא, אבל השבוע פורסם כי אתר וואן הוא השביעי הכי נצפה בישראל, מעל אתרים כמו nrg או msn, וב-50 אחוזים גבוה יותר מספורט 5. אתר וואן ללא ספק מתמקד בכדורגל הישראלי ומסקר אותו בצורה נרחבת ואובססיבית, בעקביות ובמסירות. זו גולת הכותרת שלו, זו האג'נדה. כל אימון, כל נחיתה של זר, כל פיפס חסר חשיבות או משמעות זוכה לכותרת. הייתם אומרים איזוטריה, הייתם אומרים התעסקות נחותה בנושא שולי, ובכל זאת, הטבלה לא משקרת. אתר וואן מאוד מצליח, וזה בזכות הכדורגל הישראלי.

אז אם בכל זאת יש כזה עניין בענף, איך זה מתיישר עם העובדה שאין קהל ביציעים? אם אף אחד לא רואה את המשחקים בטלוויזיה והאיצטדיונים ריקים, איך וואן משגשג בזכות מעקב אובססיבי על אימוני בית"ר ירושלים?

התשובה הראשונה טמונה באופי של הכיסוי. וואן לא מפגינים מחויבות אמיתית לליגת העל עצמה, אלא לקבוצות גוררות הרייטינג. נדיר מאוד שהמוליכות, אשדוד וקרית שמונה, יזכו לכותרת ראשית. הכותרות הראשיות כמעט תמיד יילכו לארבע הגדולות: חיפה ובית"ר, מכבי והפועל, ללא קשר למצבן בטבלה. הסגנון הזה מותאם היטב לישראל. הרי אין פה אהבת כדורגל אמיתית, אין מסורת או התעניינות תרבותית עמוקה בכדורגל או בליגה, יש אך ורק אהדת קבוצות. זה, והאורגזמה של ברצלונה.

תשובה נוספת לסוגיה אפשר למצוא בהאזנה לתוכנית הרדיו של אופירה אסייג ואיל ברקוביץ'. השבוע הצמד שידר ברדיו את משחקי ליגת העל, וכצפוי, השיחה ביניהם התאפיינה בלא מעט פרצי צחוק בהמיים וסגנון דיבור עממי ונמוך. אילו צמד שכזה, חס וחלילה, היה מתיישב לצדי במקום ציבורי כמו בית קפה או פארק לאומי, סביר להניח שהייתי מתרחק מהם ככל שניתן, אבל הפעם ההאזנה להגיגיהם הייתה בידור משעשע, כראוי לליגת העל, והמחישה את טיבה של ההתמכרות.

יותר משהשיחה ביניהם מייצגת את ליגת העל, היא מבהירה את היחס האמביוולנטי לענף. מצד אחד זלזול בכל המעורבים, מצד שני מעקב צמוד אחריהם. מצד אחד בוז עמוק, מצד שני תשוקות שלא ניתנות לשליטה. מצד אחד האוזניים רועדות מהשיחה של אופירה וברקו, מצד שני אי אפשר להעביר תחנה.

האמביוולנטיות הזאת יוצרת כוח מסתורי שגורם לאנשים להיכנס חמש פעמים ביום לוואן, כשהמטרה העיקרית שלהם היא להיזכר שוב ושוב למה הם כל כך שונאים את ליגת העל. מה שעובר להם בראש זה "בוא נראה מה עכשיו עשו הליצנים האלה". העניין בענף הוא לא ספורטיבי, אלא בעיקר מתוך לגלוג וסקרנות משועשעת. את המשחק עצמו לאף אחד כבר אין סבלנות לראות. כל מה שנותר זה רק ההווי שמסביבו, והקומדיה העצובה שמאפיינת אותו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully