שיקגו בולס: עם ביטחון עצמי בשמיים

מאזן בעונה שעברה: 62:20, המאזן הטוב בליגה.

סיימו את העונה: בהפסד 4:1 בגמר המזרח למיאמי, לאחר 1:4 על אינדיאנה בסיבוב הראשון ו-2:4 על אטלנטה בשני.

שיקגו הגיעה לעונה שעברה ברגשות מעורבים. מצד אחד, הם החתימו את קרלוס בוזר ועוד כמה שחקנים משלימים ראויים, והגיעו לעונה כאחד מהכוחות העולים בליגה. מצד שני, הם קיוו להשיג יותר מהקיץ ההוא, בעיקר את דווין וויד. בוזר עצמו נפצע עוד לפני שהמשחקים החלו ולא הצליח לחזור ליכולת שלו מימי יוטה, אבל הקבוצה הסתדרה נהדר בדרך למאזן הטוב בליגה.

אחת משתי הסיבות המרכזיות לכך הייתה אחת הרכישות השקטות והמוצלחות של קיץ 2010 ב-NBA - המאמן טום תיבודו. מומחה ההגנה מבוסטון קיבל לראשונה תפקיד של מאמן ראשי, והסתדר איתו בקלות מפתיעה. מהר מאוד הוא הפך את השוורים לקבוצת ההגנה הטובה בליגה - ראשונה באחוזי היריבות מהשדה ומהשלוש, וקבוצת הריבאונד הטובה ב-NBA. ג'ואקים נואה ולואל דנג קיבלו את רוב הקרדיט, אבל יותר מהכל זאת הייתה עבודה קבוצתית שארגן מאמן שמבין הגנה יותר טוב מכל אחד אחר, וקיבל הכרה עם זכייה בתואר מאמן העונה.

כקבוצה, ההתקפה של הבולס הייתה לא יותר מממוצעת, אבל היא הציגה את שחקן ההתקפה הטוב של העונה הרגילה. דרק רוז היה צפוי להשתפר, אבל אף אחד לא שיער שעד כדי כך. הוא שיפר את הקליעה מבחוץ, שכלל את יכולת החדירה והסיום ליד הטבעת לאמנות בלתי ניתנת לעצירה, ידע להשתמש בפיק נ' רול, ובאופן כללי הפך כבר בעונתו השלישית למכונת נקודות משומנת שמופיעה לכל משחק. הוא גרף בקלילות את תואר ה-MVP והוכיח שלראשונה מאז מייקל ג'ורדן יש לשיקגו סופרסטאר אמיתי לחלוטין.

בפלייאוף, חוסר הנסיון של שיקגו בא לידי ביטוי. אמנם הם הגיעו לגמר המזרח, אבל גם בשתי הסדרות בדרך לשם הם עבדו קשה מהצפוי מול אינדיאנה ואטלנטה העקשניות. בגמר הקונפרנס חיכתה מיאמי המפחידה. לאחר ניצחון ענק של הבולס במשחק הראשון, ההיט השתלטו על הסדרה וניצחו את ארבעת הבאים. לברון ג'יימס שיתק את רוז במאני טיים וסיפק תצוגות התקפיות שלא השאירו לחבורה הסימפטית משיקגו יותר מדי סיכוי.

באו: ריפ המילטון (שוחרר מדטרויט), ג'ימי באטלר (רוקי, בחירה 30).

עזבו: קורט תומאס (לפורטלנד), קית' בוגאנס.

בזמן שהליגה רועשת וגועשת, החורף של שיקגו התאפיין בשקט מופתי. ג'ון פקסון וגאר פורמן עשו את המינימום ההכרחי ושמרו על שקט בכל הגזרות. זה בלט במיוחד במיעוט השמועות על דוויט הווארד - שיקגו היא מהבודדות שיכולות גם לארגן חבילה יפה (נואה, דנג וטאג' גיבסון המבטיח שמתבזבז כמחליף של בוזר) וגם להישאר מספיק אטרקטיבית עבור סופרמן. אבל האופציה בקושי הוזכרה, ככל הנראה בגלל שהבולס מאמינים בשלד הקיים. האם חוסר היכולת לצוות לרוז את הווארד עוד ייזכר כטעות הגדולה, כפספוס ההזדמנות להתמודד ברצינות עם מיאמי? את זה יספר העתיד. בינתיים, רוז עצמו יקבל בקרוב הארכת חוזה של יותר מ-90 מיליון דולר ל-5 שנים, בזכות חוק בהסכם החדש שנקרא על שמו, ומאפשר לקבוצה להציע לסופרסטאר הצעיר שלה חוזה מפתה במיוחד.

עם חוסר עניין במהלכים בומבסטיים, פקסון ופורמן השקיעו את מעט מרצם בשיפור העמדה הבעייתית מהעונה שעברה - עמדת השוטינג גארד שאיישו קית בוגאנס ורוני ברואר הסתמיים. גם בגזרה הזאת נדמה היה שהם לא מתאמצים יותר מדי ונעולים על שחקן אחד - ריפ המילטון, אותו אכן הצליחו להחתים לשלוש עונות תמורת 15 מליון דולר, לאחר שדטרויט העדיפה לשחרר אותו. ההתמקדות בריפ הייתה הגיונית אם היינו עכשיו ב-2005, אבל כרגע מדובר בשחקן שבקרוב יהיה בן 34, היה פצוע בחלקים גדולים מהשנים האחרונות, ובעונה שעברה המספרים שלו ירדו באופן משמעותי. לא היה עדיף לעשות מאמץ להחתים מישהו כמו ג'ייסון ריצ'רדסון?

מבט מעמיק יותר, שמתאפשר כי אין שום דבר אחר לנתח, מבהיר קצת יותר את ההתעקשות על המילטון, שאולי הגיעה מכיוונו של תיבודו. מדובר בשחקן שבמשך עשור שלם לא ירד מ-17 נקודות למשחק ומכיר מצוין מאבקי אליפות. המאפיין הבולט שלו הוא היכולת לרוץ בלי הפסקה מסביב לחסימות, להתיש את השומר שלו ובסוף להתפנות לקליעה. היכולת הזאת תתאים מאוד לשיקגו, שהכלי ההתקפי השני הכי יעיל שלה אחרי רוז בעונה שעברה היה תרגילי החסימות לקייל קורבר. נואה הוא אולי החוסם הטוב בליגה בתרגילים מהסוג הזה, השילוב שלו עם ריפ שלא מפסיק לנוע יכול להיות קטלני.

השאלה הגדולה היא אם המילטון עדיין מסוגל לרוץ כמו פעם. מכיוון שהמבנה הפיזיולוגי הנדיר שלו אפשר לו לרוץ 36 דקות במשחק שנים ארוכות, כולל פלייאוף, אין סיבה להניח שכיום הוא לא מסוגל לספק 24 דקות כאלה, וזה כל מה שצריך ממנו. השאלה השנייה היא אם הוא עדיין מסוגל לשמור ברמה גבוהה, בעיקר על שחקן כמו דווין וויד. את התשובה לכך נדע בהמשך, אך בשיקגו מאמינים שתיבודו יידע להוציא ממנו את המקסימום גם בגזרה הזאת.

חמישייה: דרק רוז, ריפ המילטון, לואל דנג, קרלוס בוזר, ג'ואקים נואה.

ספסל: סי ג'יי ווטסון, רוני ברואר, קייל קורבר, ג'ימי באטלר, טאג' גיבסון, בראיין סקלאבריני, עומר אסיק.

מאמן: טום תיבודו (עונה שנייה).

מועמד לפריצה: העזיבה המשמעותית היחידה היא של הסנטר המחליף הוותיק קורט תומאס, מה שמפנה את הבמה לעומר אסיק. הטורקי האנרגטי נתן כמה משחקים טובים בפלייאוף והוכיח גם בנבחרת הטורקית שהוא משאבת ריבאונד עם נוכחות הגנתית ויכולת סיום ליד הטבעת. השנה תפקיד הסנטר המחליף כולו שלו, ובדקות שישחק הוא ינסה להשכיח את העובדה שנואה לא נמצא. מכיוון שהצרפתי נעדר לזמן ממושך בכל אחת מהעונות האחרונות, אסיק עוד עשוי למצוא את עצמו שחקן חמישייה בחלקים נרחבים של העונה.

מועמד לדעיכה: אין ממש. הנוכחות של המילטון תהפוך את לואל דנג לאופציה רביעית בהתקפה, אבל עושה רושם שלא מדובר בשחקן שיפריע לו במיוחד להתמקד בהגנה, ולחכות בפינה למבט פנוי או אופציה לחדירה מזדמנת.

אקס פקטור: שיקגו צפויה להמשיך לגרום ליריבות להחטיא ולא לאפשר להן לקחת ריבאונד טוב יותר מכל קבוצה אחרת, לכן השאלות קשורות להתקפה וליכולת להוריד מרוז את העומס שם. אם המילטון אכן יאפשר לשחק את תרגילי החסימות עליו במשך דקות ארוכות, הוא יהווה תוספת משמעותית, אך את השינוי הגדול באמת יוכל לבצע רק שחקן אחד - קרלוס בוזר. שיקגו זקוקה לבוזר שיתפקד כמספר 2 אמיתי בקונטנדרית, שיחזור להיות אחד משחקני הפוסט הטובים בעולם, שתי נקודות כמעט בטוחות כשהוא מקבל כדור במשבצת שלו. אם יש לבולס סיכוי לעשות את הצעד הנוסף, הסיכוי הזה נמצא בידיים של בוזר. בינתיים הוא מקבל מחמאות על כך שהוריד משקל והגיע בכושר טוב לאימונים, כך שיש למה לצפות.

תסריט אופטימי: ריפ חוזר לימים היפים של דטרויט ובוזר לימים היפים של יוטה. שיקגו שוב משיגה את המאזן הטוב בליגה, רק שהפעם גם יודעת לנצל את הביתיות בפלייאוף. דרק רוז שוב זוכה ב-MVP, רק הפעם של סדרת הגמר.

תסריט פסימי: ריפ ובוזר נפצעים אחרי שבועיים וחוזרים ביכולת חלקית. רוז, דנג ונואה מצליחים לסחוב את הקבוצה לעונה רגילה טובה, אבל בסיבוב הראשון שוב מחכה אינדיאנה והפעם היא בשלה יותר ומארגנת סנסציה. בקיץ נמאס לפקסון מבוזר והוא משתמש בחוק אמנסטי כדי לשחרר אותו.

תחזית: שיקגו אמורה להיות טובה יותר משנה שעברה, וזה סימן מעודד עבור קבוצה שבשנה שעברה ניצחה 62 משחקים. המילטון הוא תוספת כוח בכל מקרה, כי לפניו לא היה כלום בשוטינג גארד. בוזר לא יכול להיות יותר גרוע מהעונה הקודמת. לכן השאלה המרכזית היא אם שיקגו תהיה מספיק יותר טובה כדי לנצח את מיאמי בסדרה. רוב הסיכויים הם שלא, בין היתר כי גם מיאמי ביצעה את השדרוגים שלה.

קליבלנד בונה עצמה מחדש

דטרויט עדיין נראית תקועה

אינדיאנה הולכת להפתיע אתכם

מילווקי מפנטזת על פלייאוף

מחממים את הפרקט: הבית הדרום מזרחי