מסמל לסבל

סיני נזכר ברגעי האימה, אוחנה תוקף את הצביעות ומלמיליאן מספר כמה הוא עדיין כואב. איוניר הצטרף השבוע לרשימה ארוכה מדי של שחקני עבר מוכרים שנדרסו כמאמנים בקבוצות האם. למה זה קורה? לידיעת הקורא ראובן עטר

אופיר סער

לא משנה כמה ביקשנו מאורי מלמיליאן לדבר על הקדנציה הקצרה שלו בבית"ר ירושלים, הוא סירב. "תכבד אותי ותבין אותי", אמר. "מאז שעזבתי את בית"ר אני בחופש. לא מחפש לאמן כדורגל, כמעט לא רואה כדורגל ובטח לא רוצה לדבר על כדורגל. ממש ממש לא בא לי, לא משנה אם זה חיובי או שלילי, לדבר על כל זה מחדש".

הפצע שנשאר למלמיליאן בלב מתקשר לשפת הגוף של מוטי איוניר ערב פיטוריו ממכבי תל אביב. אמנם איוניר הוא לא סמל כמו מלמיליאן, אבל הוא בהחלט מצטרף לרשימה ארוכה של שחקני עבר מוכרים שלא מצליחים כמאמנים בקבוצות האם שלהם כשחקנים. הגם שמכבי תל אביב זה מקרה נפרד, הקשר עדיין קיים: הלחץ הגדול מדי, הציפיות המוגזמות מדי, העלבון שאתה חש כאשר הקהל שליווה אותך כשחקן יוצא נגדך כמאמן, ועוד שלל סיבות שמסבירות מדוע הפנטזיה של הרבה אוהדים לא מתממשת ונגמרת בשברון לב.

עוד בוואלה!

איך היא עושה את זה? הטיפים של אירה דולפין יגרמו גם לכם להתאמן

לכתבה המלאה
עוד פנטזיה שנגמרה בשברון לב. איוניר (צילום: אדריאן הרבשטיין)

"תמיד כשאין כסף ויש בעיות נזכרים שאתה סמל"

אם יש משהו שמרגיז את מלמיליאן, אלי אוחנה, משה סיני ועוד כמה סמלים, היא העובדה שהמועדון תמיד קרא להם ונזכר בהם כשהיה קשה. זו, לפחות, הסיבה העיקרית לאי ההצלחה לדעת סיני, שזכה לאמן את הפועל תל אביב מיד עם סיום הקריירה בשנות ה-90: "צריך לומר את האמת - כשיש כסף אף פעם לא קראו לנו. לא לי, לא לאוחנה, לא למלמיליאן וגם לא לאיוניר, שלא באמת נתנו לו לעשות יותר מדי שינויים", אומר הקשר הענק של האדומים בשנות ה-80. "כשקיבלתי את הפועל תל אביב, לא היה כסף לקפה במועדון ואנשים היו צריכים להביא מהבית. אף פעם לא קיבלתי טלפונים מאנשים שרוצים לסייע, הכל היה נטוש. לא היו תקציבים והכל מתנקז אליך. בגלל שאתה סמל ואתה קשור רגשית למועדון, אז קל לרתום אותך שתעבוד בתנאים קשים. אתה מרגיש רצון לעזור, אבל האחריות שאתה לוקח עליך והתנאים לא מעניינים אף אחד. כי עצם השם שלך והמועדון יוצרים ציפיות, והאש מתנקזת אל הדמות הדומיננטית. מה גם שאני תמיד הגנתי על כולם - על ההנהלה, השחקנים, לקחתי הכל אליי".

מבלי לנתח כל מקרה לגופו ולשפוט מי לא הצליח בגלל איכויות האימון שלו ולא בגלל מיתוס על סמלים, סיני מצביע על נקודה חשובה: לחץ גדול מדי על מאמנים שהיו שחקני עבר מפוארים בקבוצות, לחץ שנובע מהסיפור המרגש שהחיבור הזה יוצר ואיתו גם ציפיות אדירות. בגלל מיעוט הקבוצות וההזדמנויות למאמנים, הסמלים לא תמיד לוקחים זאת בחשבון ונשבים גם הם בקסמיה של הרומנטיקה. כשמאיר פניג'ל, למשל, הציע לאלי אוחנה לאמן את הקבוצה, אחרי שהאחרון נזרק בבושת פנים על ידי קובי בן גור שנתיים קודם לכן, הוא אמר למספר 11 האגדי: "יש לנו תקציב נמוך עם שחקנים צעירים וכמה וותיקים חתומים, ואין תקציב לרכש". אוחנה חשב מספר ימים ולבסוף הרצון להיות בבית"ר הכריע. איך זה הסתיים, כולם יודעים.

בקיץ האחרון, לאחר התפטרות דוד אמסלם, הציע קורנפיין לאוחנה את תפקיד המאמן מחדש, אך נראה שהפעם המאמן כבר למד משהו וסירב. אוחנה מסביר: "ראשית כל, סירבתי בגלל החוזה בהתאחדות. אך גם ללא החוזה אני לא יכול להתעלם מזה שמאוד מפריע לי שתמיד פונים אליי ונזכרים בי כשאין כסף ויש בעיות. מה, כשיש כסף גדול ואפשרויות טובות לרכש אני לא סמל ולא ראוי? מנצלים את היותך סמל כדי לנסות ולפתור בעיות, ואני כבר הייתי בסיטואציה הזאת. תמיד נתתי גב להנהלה ולשחקנים גם כשידעתי שכל האש תגיע אליי ואף אחד לא יתחשב במגבלות. זאת הייתה טעות להסכים בכל מצב".

"מנצלים את היותך סמל כדי לנסות ולפתור בעיות". אוחנה בזמן היותו מאמן בית"ר ירושלים (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"הייתי יורד למנהרה ודי בהלם מכל מה שקרה"

התוצאה המיידית של הלחץ המוגזם היא שליליות. יותר מדי שליליות. מה שמתחיל כמשהו קסום, עובר במהירות את הגבול בדרך להפוך לסיוט. באחת התקופות הקשות של אוחנה בבית"ר, חיכו לו עשרות אוהדים לשיחה אחרי אחד האימונים. זו הייתה שיחה ערה עם המון אמוציות בין הצדדים, עד שאוחנה אמר מספר משפטים שגרמו לכל האוהדים לשתוק. "הייתי בבני יהודה והקהל שם קילל אותי, אבל זה לא הזיז לי. כשאתם מקללים אותי, זה פוגע בי, זה אוכל אותי בצורה שאני אפילו לא יכול להסביר לכם. אתם חלק ממני. תמיד הייתם ותמיד תהיו, וזה כמעט בלתי נתפס עבורי הקללות האלה".

סוג האווירה, כפי שהבנתם, הוא שונה מאשר אצל מאמן רגיל שמגיע לקבוצה גדולה. משהו כמו שני חברים שבוחרים לעשות עסקים יחד, למרות שהם יודעים שזה אסור. כשאבי נמני, למשל, עזב את מכבי תל אביב, הוא אמר בשיחות סגורות: "כשעברתי לתפקיד המאמן ידעתי שיגיע הרגע של חוסר הצלחה והקהל יהיה נגדי. למרות שלא היו לי אשליות בנושא, כשזה קורה זה כואב מאוד. במיוחד שזה בא מהבית והאוהדים שלך".

גם משה סיני זוכר אווירה שונה ובעייתית: "האווירה סביבי הייתה מאוד ארסית. אני בכלל לא חלמתי להיות מאמן, רצו שאעזור ואני ראיתי את עצמי נטו מנסה לתת מהידע והיכולות שלי בשביל המועדון, במצב כלכלי קטסטרופלי ובלי תנאים. במקום זה אתה מתמודד עם גורמים אינטרסנטים שמסיתים ופוגעים, הן ביציע, הן בתקשורת ובכל מקום אפשרי. זה היה קשה מאוד. הקהל אכל את מה שהאכילו אותו וגם יצא נגדי. הם שמרו על איזשהו כבוד ונמנעו מנאצות, אבל אי אפשר היה שלא להרגיש את הדברים. היו משחקים שלאחריהם היה כל כך הרבה אנטי מהיציע, שהייתי יורד למנהרה ודי בהלם מכל מה שקרה. זה לא עוד קהל, אלה אנשים שגדלת איתם וליוו אותך. אנשים ששמחו איתך ופתאום מתהפכים עליו. באיזשהו מקום נקרע לך הלב".

לפסיכולוג הספורט, איציק צור, יש משל נהדר לנקודה הזו: "כשהקהל יוצא נגד המאמן-סמל, זה כמו קרע בתא המשפחתי, על סף הבגידה. מלמיליאן, סיני, אוחנה – אלו פיגורות שבנו את הבסיס שלהם מהקהל. הם מרגישים חלק ממנו".

"בגלל שאתה סמל ואתה קשור רגשית למועדון, אז קל לרתום אותך". סיני (צילום: נמרוד סונדרס)

"עדיף לא להתחיל בקבוצה קטנה"

אחת הבעיות המרכזיות, שגם משתקפת בסיפור איוניר, היא ההיכרות של הסמלים עם המועדון. מאמן שהיה שחקן עבר מכובד חושב שהוא מכיר היטב את המועדון שהוא חוזר אליו כמאמן. כולם זוכרים את נאומי איוניר על מכבי תל אביב של פעם שכל שחקן, לכאורה, היה שואף לשחק אצלה. אבל בפועל, אתה חוזר למועדון אחר שמתנהל כבר הרבה זמן אחרת. הפערים בין המוכר למצוי יוצרים בורות אליהם נופלים לא מעט שחקני עבר.

כשמלמיליאן מונה למאמן בית"ר ירושלים, ליוסי מזרחי היתה עצה ברורה בשבילו. "נתתי לו את העצה הכי בריאה שיש והיא שלא יהיו לו אשליות", נזכר מאמן אשדוד. "זה יפה שהוא היה סמל ושחקן גדול, אבל זה מחזיק אולי משחק וחצי. מהר מאוד מתפכחים ומבינים שאין לך קרדיט אמיתי, אתה בעצמך לוקח את הדברים ברמות קשות שרק פוגעות לך בבריאות. צריך לדעת לעצור ולקחת את הדברים נכון ולהתייחס לזה כמשרת אימון רגילה. לא לערב אמוציות כי אז רק תיפגע, תיעלב ויהיה לך מאוד קשה לקבל את הדברים מסביב. כאחד שנתן את הגוף לבית"ר, זה היה על סף הבלתי אפשרי ולא בכיתי כשזה הסתיים".

משה סיני מבין היטב במה מדובר: "בדיעבד, הייתי מעדיף לעשות את זה אחרת. מבחינת ההישגים, אני שלם עם כל מה שהבאתי להפועל תל אביב בתנאים שקיבלתי. עם הזמן למדו גם להעריך את זה. אבל ברמה האישית, זה לא עשה לי טוב והשפיע על האנרגיות שלי והרצון לאמן לאחר מכן. כסמל, אתה צריך לקחת הכל עליך ולשתוק כי יש לך את הסגנון והדרך שלך. זה מטען כבד מאוד שרק עם השנים הבנתי איך הייתי צריך להתמודד איתו בצורה בריאה. כאשר הכל נעשה כל כך מהר ואין זמן התאקלמות, זה גם משפיע על הבריאות והמשפחה. היום, כשאני מסתכל אחורה, הרבה יותר בריא להתחיל בקבוצה קטנה ושקטה יותר ולעבור איזשהו תהליך כי אתה לא עוד מאמן במועדון שלך, אלא דמות שתמשוך הרבה אש. אתה תהיה תחת זכוכית מגדלת והרבה מאוד אנשים מחכים לך בפינה. צריך ניסיון להתמודד עם זה".

הכנות של סיני מתחברת גם לעובדות. אף סמל לא הגיע לאמן את קבוצת האם שלו עם ניסיון ענק כמאמן בכיר שבנה את עצמו. גם איוניר, שלא אימן חמש שנים מבחירה, הוא כזה. גלעד קורץ הוא פסיכולוג ספורט ובעל תואר שני בתקשורת, ויש לו תזה ברורה בנושא: "אני שומע את הניתוחים בתקשורת בשבוע האחרון ולפעמים מחייך. אני לא מבין בחדר הלבשה, אבל מוטי איווניר מתחילת הדרך במכבי לא היה מוכן לתפקיד. מנטאלית, מהרגע הראשון הוא היה ברמת עצבים וחוסר שקט והיה נראה שרק מחכה לקרב אגרופים עם מי שרק ירצה. הוא פשוט לא היה מוכן למה שהוא עבר במכבי, ואני בטוח שמאוד הוקל לו עכשיו. כל הלחץ סביב מכבי תל אביב פשוט הוציא אותו מדעתו. אני בטוח ששחקנים הרגישו את זה ואולי זה מה שיצר שם את כל הבלאגן בחדר ההלבשה. כשהדמות הבכירה מתנהלת בכזאת רמת מתח, היא לא משדרת שליטה".

ראובן עטר שחולם על מכבי חיפה, טל בנין שקיבל את הפועל חיפה, צריכים לזכור את השורה התחתונה: אחרי הכוויה שכרוכה בחזרה לקבוצת האם כמאמן, לרוב אתה כבר לא רוצה לחזור לקווים, וגם אם כן חזרת, אתה מתחיל לאבד כיוון: הפסיכולוג צור מסכם: "אין להם סיבה אמיתית לחזור. הם לא מקבלים את הכבוד הבסיסי לו הם ראויים, הם רגילים לרמת רספקט אחרת".

"מהר מאוד מתפכחים ומבינים שאין לך קרדיט אמיתי". מזרחי (צילום: ברני ארדוב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully