בשבועות האחרונים החל מעין רנסאנס טפשי בנוף הספורט הישראלי, ובו חלק מהתקשורת המקומית מבקרת את התקשורת המקומית. אין מדובר כאן באכילת כובעים רבתית, חס ושלום, כי אם בהפניית חצים שרירותית שנועדה לטהר גוף אחד על ידי הצבתו האסטרטגית בסמוך לגופים אחרים ומוצלחים פחות. נקודתית, הדוגמא הטובה ביותר היא זו של ולאדימיר דבאלישווילי, שחצה בין רגע את קו הגבול בין חלוץ מאכזב וחלש שחייב, אבל ממש חייב לעזוב, וכעת הוא אחד הבאנקרים היחידים של מכבי חיפה. במהירות, שבו פרשנים רבים ממילותיהם הקלילות שהתנדפו אל אוויר העולם חודשים ספורים קודם לכן, כדי לטעון שמוקדם היה להספיד אותו. יותר מזה: אין בכלל סיבה להספיד אותו - הרי תמיד ידענו שמדובר בחלוץ גדול וכל מי שעשה כך, סתם מיהר לשפוט.
שלא באשמתו, דבאלישווילי מגלם חלקים נוספים ונרחבים של מספר נקודות בהם ניגע בפסקאות הקרובות. הוא גיאורגי שלא לומר גרוזיני; הוא מעט מגושם; ויש לו שם עם הרבה יותר מדי אותיות עבור הפרשן האימפולסיבי, שרואה בריבויי הברות בזבוז זמן. שלמה שרף ואיל ברקוביץ', למשל, קוראים לעתים לחלוץ מכבי חיפה "דבאשווילי", פחות או יותר מאז הגיע לארץ, ולרגע לא עוצרים כדי לתהות לאן נעלמה אותה למ"ד מסתורית שמופיעה בדף שלפניהם אך לא מחליקה לפיהם. בין אם מדובר בסתם דיסלקציה לשונית מאובחנת או שיבוש מכוון של השם (ע"ע רון קופמן, שקרא במשך חודשים ארוכים למאצ'יי לאמפה "פומפה"), האפקט המתקבל במקרים האלו זהה: זלזול מופגן וחוסר כבוד בסיסי כלפי אדם אחר. הרי אין טעם ללמוד להגות את שמו כראוי. הוא לא מספיק חשוב. הוא לא משלנו. ועוד רגע הוא ממילא הולך בינואר, כך אומרים, וחבל, כי הוא ממש מצוין, חוץ מכשהוא לא מבקיע, ואז הוא די גרוע. אבל רצה הגורל, ודבאלישווילי חסר הלמ"ד הוא לא הבעיה שלנו, והיא לא תיפתר כשהוא יארוז את שאר אותיות שמו ויעבור לליגה אחרת בחודשים הקרובים. זו הבאסה הגדולה עם שנאת זרים: היא לא ממש קשורה אל הזרים, אלא אל עצמנו.
אמש (שבת) צוטט שוער הפועל תל אביב אפולה אדל במרבית אתרי האינטרנט ובפיו מילים דומות: "אני לא מתייחס למה שאומרים עלי, זה לא משנה לי מה אומרים עלי עכשיו ומה יאמרו עלי מחר". כמובן שהתקשורת ביקשה מהשוער הקמרוני המצוין להתייחס לביקורות עליו רק במבט רטרוספקטיבי; הרי באותם רגעים בהם היה חלש, העדיפו לנצל את הדפים הלבנים והריקים כדי לבקר באופן ישיר ולא כדי לשאול מישהו כיצד הוא מרגיש עם הביקורות הללו. במובנים רבים, המסע שעשה אדל בחודשים האחרונים טומן בחובו את כל השנאה והצביעות של תקשורת הספורט הישראלית, מנקודת ההתחלה ועד הסיום. זה החל עם סימני שאלה הססניים סביב הסוגיה האם הוא מסוגל להחליף את וינסנט אניימה האגדי, נמשך עם סימני קריאה מתוזמנים היטב אחרי הלצות כאלה ואחרות, הגיע לשיא עם דרישה לשלוח אותו הביתה אחרי מספר טעויות מול ואדוז ומכבי תל אביב (בדרבי בגביע הטוטו), דעך במעט כאשר השוער פשוט ביצע עבודתו היטב, והשלים סיבוב מדויק של 180 מעלות בימים האחרונים, כאשר אותם אנשים שניסו להעלות אותו על המטוס הראשון בדרך ל, ובכן, אפריקה, טוענים כי מדובר בשוער הטוב בליגה. בכל זאת, הם מדגישים אסור לשכוח שמדובר כאן בבחור שעבר בפריס סן ז'רמן.
סיבוב הפוך ביצע האריס מדוניאנין, ממצטייני נבחרת בוסניה שכמעט והעפילה למונדיאל, שככל הנראה יעזוב לקבוצה הרבה יותר טובה ממכבי תל אביב בקרוב. "הוא לא יכול לתרום למכבי כלום", אמר עליו שלמה שרף במהדורת יום ב' של יציע העיתונות, לפני שפנה לניב רסקין והוסיף: "אתה והוא רצים באותו קצב. צריך לשחרר אותו בינואר, אין מה לעשות איתו".
אם מוסיפים לכך את ההשתחלות חסרת הרסן של דני נוימן במוסא קונאטה (ארבעה שערי ליגה העונה) בדרבי האחרון, בהחלט ניתן להתבלבל ולחשוב שהבעיה הכי גדולה של מכבי תל אביב הנוכחית היא הזרים שלה. כמובן שאף אחד לא עוצר ותוהה מה היה קורה, נניח, אילו אלירן עטר (שלושה שערי ליגה העונה) היה מבקיע את שתי ההזדמנויות הגדולות שלו ב-15 דקות הפתיחה של הדרבי ההוא; אם ברק לוי לא היה שוגה ואשם בשער וחצי מתוך השלושה (תארו לעצמכם את קאלה, למשל, מוציא את אותם כדורים מהרשת); או אם דור מיכה, משה לוגסי, רפי דהן, עומר ורד ואלי זיזוב היו מקיימים רק חצי מהפוטנציאל ההוא, שכל הזמן מספרים לנו שיש להם. לא. כי הם ישראלים, וצעירים, והם לא ראויים לטון כזה של ביקורת משפילה. האם אתם מסוגלים לדמיין את שלמה שרף אומר לרסקין שהוא ורועי קהת רצים באותו קצב? או את נוימן טוען כי מואנס דאבור הורס למכבי תל אביב את המשחק, וחייב לרדת לספסל? מובן שלא.
חשוב לציין כי לא רק תקשורת הכדורגל אוהבת לא לאהוב את האנשים הללו, עם העור הקצת אחר או האזרחות הקצת אחרת. פרשני הכדורסל עוסקים גם כן באופן כמעט אובססיבי במצב ובזהות הזרים ששוטפים את ליגת העל, וכל עונה מחדש נדמה כאילו הדיון החשוב מכולם כלל לא עוסק בכדור הכתום, כי אם בכמות הזרים המותרת לרשימה בטופס המשחק. לאורך שנים מופיעה בעיתונים טבלת "מלך הסלים הישראלי" בתום כל מחזור, ואילו באתר של מנהלת הליגה ניתן למצוא את כל הרשימות הסטטיסטיות בשני פורמטים: המלא, וזה של הישראלים בלבד. השאלה האם החוק הרוסי ז"ל או חוק ארבעת הזרים תורם או פוגע בכדורסל הישראלי לא רלוונטית לטור זה (אם כי מבט חטוף באותן טבלאות סטטיסטיות לא מבשר טובות), ובטח לא רלוונטית לשורה התחתונה שלנו, שלמרבה הצער מתחלקת לשניים.
ראשית, במדינה בה חלק מהשרים דואגים באופן אקטיבי מהאפשרות כי יחטפו איידס מאדם שחום עור, יהיה מגוחך להתייחס לשנאת הספורטאים הזרים כסוגיה עצמאית ותלושה. כשגזענות וחוסר סבלנות מהווים בערך 2% מהרכב האוויר אותו אנחנו צורכים על בסיס יומי, אין זה מפתיע כי גם העולם הספורטיבי שלנו לא טהור לגמרי. אלא שבו במקביל, תקשורת הספורט מנצלת את המצב הנוכחי כדי להימלט מהבעיות האמיתית של הספורט הישראלי. העיסוק המוגזם בחוקי הזרים או בזרים עצמם בכדורסל ובכדורגל מאפשר לנו לא לפתור את הבעיות השורשיות והאמיתיות של הענפים הנ"ל. הרבה יותר קל להפיל את האשמה על אנשים אחרים, זמניים ולא דוברים עברית, מאשר להודות שאולי אנחנו ובאופן יותר ספציפי, הצעירים שלנו, הילדים שלנו לא מספיק טובים. הרי אם נודה בכך, נודה שגם אנחנו לא מספיק טובים, ואם הצעירים שלנו לא מספיק טובים הרי שגם העתיד שלנו לא נראה כל כך טוב. רק כאשר נהיה אמיתיים עם עצמנו נוכל להשתפר. ביום שזה יקרה, אולי גם נלמד לקחת נשימה עמוקה, ולא נשלח כל זר שמאבד כדור לשדה התעופה, כדי להביא אחד אחר במקומו.
אפשר לחשוב גם מה זה ישנה; הרי הם כולם נראים אותו הדבר, ממילא.
ציפורי לילה מכדררות
ונסיים בנושא לא קשור בעליל. לפני מספר שבועות, הועלתה במדור זה התהייה מדוע ערוץ הספורט לא נוהג בצורה מעט הגיונית ומחבקת יותר עם "חמישיות" הנהדרת, ומותיר אותה תלויה בחסדי ליגת האלופות, תקועה בנקודת השידור המאוד תמוהה של ימי שלישי ב-23:40. ובכן, בשבוע שעבר שבר המגזין המעולה את שיאו, כשהועבר בשעה 00:40 (!), זאת למרות שליגת האלופות המאיימת בכלל היתה בפגרה. הסיבה? ברצלונה, כמובן, ששיחקה ב-22:00 מול ראיו ואייקנו, שודרה בערוץ 5+, והזיזה קדימה גם את חדשות הספורט (לחצות). בשעה 23:45 בערוץ 5, אגב, שודרה תכנית סיכום המחזור של הליגה הספרדית.
בהתחשב בכך שלערוץ הספורט יש שלושה ערוצים אחד חינמי, השני קצת פחות חינמי, השלישי בהחלט בתשלום יותר מלגטימי לדרוש כי "חמישיות" תזכה כבר לבית משלה, בו תוכל להימצא מדי שבוע ולא להיות תלויה באלופה ספרדית כזו או אחרת. לא צריך להיות עד כדי כך יצירתי כדי לחשוב על פיתרון למצב (השעות 19:00 21:00 מוסרות דרישת שלום), ורצוי לעשות כך מהר, משום שכעת, המסר של ערוץ הספורט כלפי חובבי הכדורסל הישראלי הוא פשוט וישיר: אתם פחות חשובים לנו. ביום שלישי הקרוב שוב חוזרת ליגת האלופות, ושוב תצומצם תכנית סיכום מחזור הכדורסל הפנטסטית, ותפציע לגרסה מקוצרת מתמיד במחצית משחקי הצ'מפיונס. במצב הנוכחי והאבסורדי באמת שכולם מפסידים. תכנית הספורט הטובה בטלוויזיה ראויה להרבה, הרבה יותר.
