פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שגריר של עצמו: שאלת הייצוג של וואליד באדיר

        על הקיפוח הערבי הוא סירב לדבר בתקשורת, את הכעס של שחקני הפועל תל אביב הוא מיעט לייצג. ללב של כל הקבוצות הגדולות שאותן שירת נאמנה הוא לא נכנס מספיק. למה בעצם?

        לפני קצת יותר משנה, באמצע הקמפיין האירופי של הפועל תל אביב בליגת האלופות ומספר ימים לפני המפגש השני מול בנפיקה ליסבון במפעל, פנה אחד הכתבים מפורטוגל למועדון הישראלי וביקש לראיין את ואליד באדיר. הסיבה: בקרוב מצפה להפועל תל אביב משחק מול בית"ר ירושלים, ושיחה עם ערבי-ישראלי שיתאר את המציאות הזו דרך הזווית שלו ריתקה אותו במיוחד. אלא שבאדיר סירב לשמש שגריר גם על הבמה הזו ודחה בנימוס את הפנייה. "אני יודע בדיוק על מה יהיה כל הריאיון, הוא כל הזמן ינסה לחלץ ממני תשובות על העניין הערבי. אני מכיר את כבר את כל השטויות של הכתבים. זו לא כתבה עליי בתור שחקן, אז אני מעדיף לא להיכנס למקום הזה".

        וואליד באדיר שחקן הפועל תל אביב מול הפועל ראשון לציון (קובי אליהו)
        "אני יודע בדיוק על מה יהיה כל הריאיון, הוא כל הזמן ינסה לחלץ ממני תשובות על העניין הערבי". וואליד באדיר (צילום: קובי אליהו)

        לסיפור הזה יש הרבה ערך לזיכרון ההיסטורי החלש שישאיר אחריו ואליד באדיר שיפרוש בסוף העונה – שחקן עם קשר מאוד מוזר בין מידת ההערכה כלפיו לכמות התארים שלו (ארבע אליפויות, ארבעה גביעים, שתי הופעות בליגת האלופות, 74 הופעות בנבחרת ישראל – מקום 11 בכל הזמנים, עונה אחת בליגה האנגלית וקפטן במועדון בכיר כמו הפועל תל אביב). למרות שעבר בכל הצמתים החשובים, באדיר לא הפך לסמל או משהו דומה לכך. במכבי חיפה לא אימצו אותו ממש לליבם, בתקשורת תמיד ממהרים להפריש אותו אחרי משחק אחד לא טוב שלו, וגם בקבוצה שמאלנית כמו הפועל תל אביב הוא לא הפך לדמות נערצת, או ליתר דיוק: החיבור בינו לבין הפועל תל אביב לא בנה לו מעמד חדש וסיפק לו את ההערכה הראויה לו. בעונה האחרונה שלו הוא חזר כדי לייצב את ההגנה הלא מתואמת של דרור קשטן, אבל גם זה לא שינה לגמרי התמונה, למרות גלי החיבה להם הוא זוכה מגרעין האוהדים האדום הקשה. מדוע עניין ההערכה התפספס ואיך זה קשור לבעיה הדומה של באדיר בציבוריות הערבית.

        ***

        אברהם גרנט ישראל דנמרק (ברני ארדוב)
        "עד היום הוא אחד השחקנים האהובים עליי. האמת שכבר בהתחלה הוא הצליח להפתיע אותי ואת כולם בקבוצה". אברהם גרנט (צילום: ברני ארדוב)

        באדיר, אוטוטו 38, הגיע למכבי חיפה בשלב הנכון. אחרי שנים נהדרות בהפועל פתח תקווה ויציאה לווימבלדון האנגלית. אלא שבחיפה הוא ספג לראשונה קללות גזעניות מאלפי אוהדים ביציע: דמותו השקטה מדי לא עברה מסך במועדון שסוגד לכוכבים. באדיר, כמו תמיד, נחשב לשחקן של מאמן, ולא תמיד במובן הטוב. החיבור שלו הוא תמיד היה לצד המקצועי ופחות לצד הססגוני. כשמכבי חיפה התקשתה בהתחלה לעכל את אברהם גרנט, הוא היה לא פעם הקורבן. הקורבן הקל מדי לכולם.

        באדיר לא רצה להיות שגריר של אף אחד. הוא שגריר של מקצוענות. המסר שלו, אם יש כזה, לילדי המגזר הערבי, מופנה לשם – מקצוענות היא השער שלכם להגיע לעולמות חדשים. שום כעס או רגשות קיפוח לא יובילו אתכם לפריצת דרך בחיים. קודם מקצוענות. לדעתו של אברהם גרנט,זו הסיבה ליחס אליו במכבי חיפה, ולמעשה עד היום. "בארץ לעומת אירופה לא מספיק מעריכים מקצוענות נטו. באנגליה, לדוגמה, יש הרבה מאוד שחקנים שאהודים רק בגלל שהם סמל למצוינות בספורט, אבל בארץ אנחנו לפעמים מעריכים טיפוסים יותר צבעוניים שלא רק טובים על המגרש, אלא מייצרים סביבם בז תקשורתי. וואליד הוא לא אחד כזה.

        "מבחינתי ואליד תמיד יהיה סמל למקצוענות למופת ואני חושב שעד היום הוא רוצה שישפטו אותו רק על הביצועים שלו על הדשא ולא על דברים שאמר בתקשורת", ממשיך גרנט. "לא מפתיע אותי בכלל שהוא האריך קריירה. הוא פשוט חי חיים ספורטיביים שהלוואי וכל שחקן בארץ היה לומד ממנו, ויכול להיות שזו הסיבה למה אין מספיק הערכה כלפיו. באדיר הוא בחור מאוד אינטליגנטי וגם במכבי חיפה וגם בנבחרת אני זוכר שהוא תמיד לא רצה להיכנס למקומות שהם לא כדורגל. הוא רצה שיסתכלו עליו אך ורק בתור שחקן ושעל זה ישפטו אותו. אסור לשכוח שהוא שיחק בתקופה יותר מאוחרת, כשכבר שחקנים מהמגזר הערבי היו חלק אינטגרלי בקבוצות ובנבחרת. אולי זה חלק מהסיבה לכך שהוא אף פעם לא קיבל מספיק קרדיט".

        "אני זוכר שהבאתי אותו לחיפה אחרי עונה לא כל כך מוצלחת באנגליה", נזכר גרנט. "עד היום הוא אחד השחקנים האהובים עליי. האמת שכבר בהתחלה הוא הצליח להפתיע אותי ואת כולם בקבוצה. חשבנו שבזמנו יהיה לו קשה מאוד לחזור לכושר ולהילחם גם במישור המנטאלי על המקום שלו בקבוצה, ואני ממש הופתעתי מהמקצוענות שלו והמסירות שלו. קשה לשחקן אחרי שהיה באנגליה לחזור ולהילחם על מקום בליגה שלנו, אבל את וואליד זה לרגע לא שבר. הוא הוכיח לי מזה נחישות של שחקן ולראיה מהר מאוד הוא הפך לחלק חשוב באחת הקבוצות הטובות לדעתי בכל הזמנים בכדורגל הישראלי".

        ***

        מאמן הפועל תל אביב אלי גוטמן מניף את גביע המדינה עם הקפטן וואליד באדיר (ברני ארדוב)
        "לטעמי הוא לא מספיק מוערך בגלל העובדה שהוא טיפוס שקט ומופנם ולא עוסק ביחצנות תקשורתית או במה שכותבים עליו". גוטמן עם באדיר בחגיגות הזכייה בגביע (צילום: ברני ארדוב)

        בהפועל תל אביב, אליה הגיע בקיץ 2005 אחרי מערכת יחסים עכורה עם המאמן רוני לוי במכבי חיפה, הדברים היו אמורים להסתדר אחרת: בקבוצה שלא מהססת להפוך שחקנים ערבים לסמלים שלה, במועדון שמעריך לוחמים שקטים כמו באדיר, הבלם-קשר הנהדר הזה אמור היה לקבל את ההכרה התדמיתית המגיעה לו. אבל לא לגמרי. בקרב חלקים מהקהל האדום באדיר צובר עוד ועוד כוח, אבל זה עדיין לא גורף, וכמו שנאמר: החיבור בינו לבין הכוח שנקרא הפועל תל אביב לא יצר שינוי ביחס הכללי אליו.

        בחדר ההלבשה הדברים דווקא נראים אחרת. אחרי התיקו מול רמת השרון באדיר אסף את שחקני הפועל תל אביב כמו מנהיג אמיתי ואסר עליהם לדבר על הדרבי. הם גם צייתו. באדיר, בנוסף, משמש אב רוחני לזרים שנקלטים במועדון. הוא ייצב העונה את ההגנה בניגוד לכל התחזיות, לקח חלק בהישגים הכי גדולים של הפועל תל אביב – אבל עדיין מידה ההערכה והערצה כלפיו היא לא מוחלטת.

        גם בהפועל תל אביב, למרות גילוי האהבה החדשים אליו, תמיד מיהרו לחשוב על היום שאחרי באדיר בתקופות לא טובות שלו. גם שם המקצוענות המופנות שלו מנעה ממנו קרדיט גדול יותר שמגיע לו. באדיר, כאמור, לא אוהב להתלכלך. כאשר השחקנים התעמתו מול ההנהלה בעונה שעברה, באדיר בחר לא לעשות יותר מדי. את חלק מהשחקנים זה הרגיז, למרות שזו היתה הזדמנות עבורו להנציח את דמותו הציבורית.

        "וואליד באדיר הוא מודל לחיקוי", מסביר אלי גוטמן, מאמן האדומים לשעבר. "הוא שחקן שמשמש דוגמה בכל הפרמטרים של המשחק. אם זה מהבחינה הפיזית, כשהוא תמיד דואג להיות בכושר מצוין ודואג לאכול ולהתנהג כמו מקצוען, ואם זה מהבחינה המנטאלית, כשהוא תמיד יודע היכן להתמקם במגרש ומה היתרונות שלו במשחק. גם בתור מנהיג הוא דוגמה, כי הוא יודע מתי ואיך לדבר עם השחקנים על המגרש ומחוצה לו. לטעמי הוא לא מספיק מוערך בגלל העובדה שהוא טיפוס שקט ומופנם ולא עוסק ביחצנות תקשורתית או במה שכותבים עליו. הוא מתרכז בדבר שבעיניו הכי חשוב – לשחק. קשה לפעמים לקבל את העניין הזה אצלנו".

        ***

        ריפעת גימי טורק (אביב חופי)
        "נכון שאף אחד לא מכריח אותו לדבר על פוליטיקה וזו זכותו המלאה, אך שאתה מגיע ממיעוט בארץ אתה צריך להוקיר תודה לאנשים שמהם באת". ג'ימי טורק (צילום: אביב חופי)

        הסיפור הזה מקבל תפנית מעניינת כשפונים לחברה הערבית: באדיר הוא השחקן הכי מעוטר במגזר, ההתעקשות שלו לראות בספורט את העיקר יכולה לדבר להרבה מאוד אזרחים בקרב המיעוט, אבל לא לגמרי. לא בפועל. דוגמה קטנה למציאות הזו היא ההזמנה הקבועה שהוא מקבל לטקס הפרסים של השחקן הערבי, אליו באדיר לא תמיד הגיע. הסיבה, לטענת מקורבים – הוא לא היה חלק מהנבחרת באותו אירוע. רפעת טורק, שמייצג את הגישה ההפוכה מבאדיר ותמיד בחר להתעמת עם המציאות הישראלית ולייצג בצורה לוחמנית את הציבור הערבי בארץ, בדומה אולי קצת למוחמד עלי, טוען: "אפילו בכפר קאסם, שם הוא גדל, לא אוהבים אותו כי הוא לא דמות כריזמטית, אלא אחד שדואג רק לעצמו".

        "מבחינת מקצוענות, אין לי ולו מילה אחת רעה להגיד על באדיר", ממשיך טורק. "שחקן שבגיל כזה עדיין דומיננטי, ראוי להערכה. עם זאת, הוא צריך להבין כשאתה דמות ציבורית וידועה יש לך גם אחריות. נכון שאף אחד לא מכריח אותו לדבר על פוליטיקה וזו זכותו המלאה, אך שאתה מגיע ממיעוט בארץ אתה צריך להוקיר תודה לאנשים שמהם באת. לכבד אותם, גם אם זה ללכת לחתונות של אנשים שאתה לא מכיר. נמני ידע לעשות את זה בצורה מושלמת וואליד כאילו הוא זר למגזר. הוא משדר כאילו הוא לא רוצה להיות חלק מהמגזר. אנשים רואים את זה ובגלל זה גם לא מעריכים אותו או מעריצים אותו. באדיר מסודר מבחינה כלכלית, ובגלל זה יש לו גם את כל הסיבות להחזיר לאנשים. עבור אנשים במגזר זו גאווה שיש שחקן בנבחרת".

        עוד בנושא:

        הפועל תל אביב מתארחת אצל ראפיד בוקרשט (22:05, ספורט1)

        ”לבן דיין אכפת רק מהכסף”

        הפועל תל אביב בוואלה! ספורט