במשחק ההכנה האחרון של הכוכב האדום בלגרד לקראת פתיחת העונה אדם מוריסון בכה. אוהדי קבוצתו החדשה בוודאי ראו בכך סימן לחולשה, אך מי שעקב אחרי הקריירה שלו מתחילתה הבין באותו רגע שהעיניים הדומעות של הפורוורד האמריקאי, שהיה בסערת רגשות אחרי שהתעמת עם שחקן של היריבה באיירן מינכן והורחק, לימדו על כך שאדם מוריסון הישן והטוב סוף סוף חזר.
"זו הייתה כזו תחושה מרגשת ומלאת אנדרנלין להיות שוב על המגרש", הוא הסביר. "כל מי שאי פעם הייתה לו תשוקה ארוכת שנים למשהו בחיים, איבד אותה פתאום וקיבל אותה בחזרה יכול להבין עד כמה זה מרגש". מאז חלפו חודשיים, והקאמבק המוצלח של אחד הבאסטים הגדולים בהיסטוריה הוביל להחלטתו לעזוב את הכוכב האדום במטרה לנסות להיאבק מחדש על מקומו ב-NBA. אז אולי לא נזכה לראות אותו מול מכבי תל אביב באדריאטית, אבל אם הקאמבק של האיש והשפם יושלם, אולי עוד נזכה לראות אותו מככב בליגה הטובה בעולם.
חובבי הכדורסל האמריקאי זוכרים היטב את הפעם האחרונה בה מוריסון בכה מול המצלמות, במשחקו האחרון במדי מכללת גונזאגה כשהפסד דרמטי ל-UCLA בשלב הסוויט סיקסטין של טורניר המכללות ב-2006 שלח את הבולדוגס שלו הביתה. הצלף המחונן קרס על הפרקט והתייפח ארוכות בפני עשרות מיליוני צופים, שסלחו לו מיד על ששבר את התדמית המאצ'ואיסטית של כוכבי הספורט הקשוחים, והאגדה של אדם מוריסון הגיעה לשיאה.
לאורך כל אותה עונה, שהייתה השלישית שלו בקולג', הוא היה השחקן הכי מדובר ביבשת. הצעיר הגמלוני שאובחן כחולה סוכרת בגיל 14 והקפיד להזריק לעצמו מנת אינסולין לפני כל משחק, ניהל מאבק מתוקשר עם ג'יי ג'יי רדיק מדיוק על תואר מלך הסלים של המכללות (אותו ניצח עם ממוצע עונתי של 28.1 נקודות למשחק) ועל הדרך סחב את המכללה הקטנה לצמרת הדירוג הארצי.
יד הזהב של מוריסון שהפליא לקלוע מכל מקום במגרש, יחד עם השפם המדולדל וסיפור הסינדרלה זיכו אותו בהשוואות ללארי בירד הצעיר, וגם הסקאוטים הבודדים שניסו לצנן את ההתלהבות מהאייקון המשופם והזכירו שהתואר "התקווה הלבנה הגדולה" כבר הוצמד בעבר לשמות כמו מייק דאנליבי ג'וניור, קית' ואן הורן וטום גוגליוטה, לא האמינו שהנפילה תהיה כל כך כואבת.
ההייפ העצום סביב סיפורו האטרקטיבי של מוריסון הזניק את מניות הדראפט שלו, ומייקל ג'ורדן החליט להמר עליו בבחירה השלישית של דראפט 2006, שהייתה גם הבחירה הראשונה של אייר ג'ורדן בתפקידו החדש כבעלים של הבובקאטס, זו שהייתה אמורה להשכיח את פאדיחת קוואמי בראון מוושינגטון. במקום להיות מסומן כמי שעשוי להתפתח לקלעי יעיל למדי במקצוענים, בדומה לרדיק שנלקח במקום ה-11, הבחירה הגבוהה העלתה עוד יותר את רף הציפיות ממנו, והאוהדים בשארלוט נסחפו בשגעת מוריסון, שהיה אמור להפוך לפנים של המועדון.
אלא שהרוקי הרגיש התקשה לעמוד בלחץ. הוא קלע רק 11.8 נקודות למשחק באחוזים רעים, שצללו עוד יותר דווקא במשחקי הבית, ואיבד את מקומו בחמישייה במהלך העונה. במשחקי ההכנה לעונתו השנייה מוריסון קרע את הרצועה הצולבת בברכו והחמיץ שנה שלמה, אחריה חזר שחקן אחר לחלוטין שלא הזכיר במאום את הקלע חסר המצפון שהגיע ל-NBA ברעש גדול.
מוריסון החדש היה מפוחד והושפע עמוקות מתווית הבאסט שהוצמדה אליו במהירות רבה. כסקורר שביסס את משחקו על בטחון עצמי הוא נעלם לחלוטין ברגע בו החל לפקפק בעצמו, צנח לממוצע עלוב של 4.5 נקודות למשחק, וכשמאמנו לארי בראון נואש מהניסיונות לשכנע אותו לזרוק לסל הוא שלח אותו בטרייד ללייקרס, שרכשו אותו מטעמים כלכליים.
בלוס אנג'לס נמשכה הדעיכה כשמוריסון התייבש ארוכות על הספסל של פיל ג'קסון ותרם פחות משתי נקודות למשחק בשתי עונות עצובות במיוחד עבורו, והעובדה שהלייקרס זכו בשתי אליפויות רצופות רק החמירה את מצבו. תשומת הלב שמשך אחד הפרצופים המוכרים בענף על הספסל של הקבוצה הכי מתוקשרת בליגה לא איפשרה לו להיעלם בשקט, והוא הפך למטרה לאינספור בדיחות שהציפו את הרשת והגיעו עד לטלוויזיה הארצית.
קשה להחזיר לעצמך את הבטחון כשכל מחיאת כף על הספסל, היתקלות תמימה על הפרקט וראיון לקוני אחרי משחק הופכים ללהיטי יו טיוב על חשבונך, אתרי סאטירה חובטים בך ללא רחמים, ואפילו החברים שלך לקבוצה מצטרפים לחגיגה. בקיץ שעבר הוא עזב את הלייקרס והגיע למחנה פתיחת העונה של וושינגטון, אך מצב הרוח השפוף שלו וחוסר החשק הבולט שהפגין גרמו לוויזארדס לחתוך אותו עוד לפני פתיחת העונה.
מוריסון המושפל חזר לביתו בספוקיין והחל לשקול ברצינות לפרוש ולהשלים את לימודיו בגונזאגה או לפתוח בקריירת אימון. "כמעט שנה שלמה לא נגעתי בכדור", הוא סיפר. "לא ראיתי משחקי כדורסל ובגדול קיוויתי להישכח מהתודעה הציבורית. לא ידעתי אם ארצה לחזור לשחק אי פעם. איבדתי את האהבה לכדורסל מרוב שנמאס לי מהאופן בו אנשים לעגו לי בגלל האופן בו הקריירה שלי התפתחה".
צפו בגרסה של ג'ימי קימל להיילייטס של מוריסון
מוריסון כבר החל להתרגל לחיים כשחקן עבר בספוקיין, אבל התשוקה שלו לכדור הכתום לא אבדה לחלוטין. הקיץ הוא השתתף בכמה משחקי פיק אפ של בוגרי גונזאגה, ביניהם רוני טוריאף, אוסטין דיי וג'רמי פארגו, וכשהבין עד כמה הוא לא בכושר הוא החליט לתת לעצמו עוד הזדמנות. השביתה ב-NBA חסכה ממנו את שלב התחנונים במחנות האימונים, והכוכב האדום בלגרד הציעה לו לפתוח דף חדש בסרביה.
"הבעיה היחידה שלו היתה שהוא לא שיחק עונה שלמה, ולדעתי הוא בחר נכון להגיע לאירופה כדי לצבור דקות", אמר מאמנו בכוכב האדום, סבטיסלב פסיץ' האגדי. "ברור שהוא לא בא לכאן בשביל הכסף, כי ההצעה שהגשנו לו הייתה צנועה מאוד, והוא כבר הרוויח הרבה כסף ב-NBA, ופעם הוא אפילו סירב להצעה של 1.5 מיליון דולר מחברת ג'ילט לגלח את השפם שלו אחרי הדראפט... הגישה שלו נכונה, והוא הראה הרבה אומץ במעבר לאירופה".
היום, כשהוא חמוש במראה חדש שכולל בנוסף לשפם הנצחי גם זקנקן ושיער ארוך, עדיין ניתן לזהות בעיניו שאריות מהטראומה שחווה בליגה הטובה בעולם, אבל לפחות הוא כבר לא מפחד לזרוק, וכפי שהוכיחה התקרית מול באיירן מינכן, גם לא להביע את רגשותיו בגלוי. "כשהגעתי לאירופה שמחתי קודם כל על האפשרות לחזור לשחק", הוא הודה. "להתרגש משריקת הפתיחה, לקוות להצליח, לחשוש מלהיכשל, לפקפק בעצמך, להרים את עצמך - אלו דברים שלא הרגשתי כבר ארבע שנים".
צפו במוריסון מפגיז 30 נקודות מול לובליאנה באדריאטית
כבר במשחק הבכורה שלו בליגה האדריאטית מול המופארם הוא הפגיז 23 נקודות ב-75% מהשדה, ולאחר מכן כיכב גם מול לובליאנה (30 נקודות), לאשקו (23 נקודות) וציבונה (27 נקודות), ומבחינתו הפרק הסרבי בקריירה שלו היה סוג של חזרה למקורות: "הסגנון כאן מזכיר לי את הקולג', שם היה לי זמן להתאמן מהבוקר עד הערב. זה לא כמו ב-NBA שבעיקר משחקים וכמעט לא מתאמנים. גם החוקים דומים יותר לאלו של המכללות, ובמשחקים הקהל הרבה יותר סוער ומעורב, כך שאני רגיל לאווירה הזו".
רבים מחבריו של מוריסון ציפו לראות אותו מפתח קריירה אירופית הרחק מהלחץ המשתק והררי הציפיות שהשאיר מעבר לים, אבל ההודעה על סיום השביתה הציתה בו מחדש את הרצון להוכיח לכל המפקפקים מבית מאיזה חומר הוא עשוי, ולמרות שלא החזיק בסעיף שחרור ל-NBA, ראשי המועדון הסכימו להתיר את חוזהו כמחווה של רצון טוב.
אז אחרי שאדם מוריסון מצא מחדש את הניצוץ בעיניו, וקיבל החלטה אמיצה נוספת וקפץ מחדש למים הקרים, ניתן רק לקוות שהקאמבק שלו יימשך ושנזכה לראות אותו בוכה בפני כולם, ולא רק בחדרי חדרים כפי שעשה בשנותיו הקשות בליגה של דייויד סטרן.