1. ההבדל העיקרי בין "ערב הכדורסל של ישראל" מודל 2011/12 לזה שקדם לו בעונה שעברה הוא שכעת, במקום לדלג ממגרש לא-ממוזג אחד למשנהו, מקבלים חובבי הענף עצירת ביניים אצל מאיה רונן ואלי סהר באולפן. על הנייר, הרעיון מצוין: רונן וסהר הם החוט המקשר בין כל מחזור הכדורסל שמתקיים פחות או יותר במקביל, הם מסוגלים לספק עין ביקורתית נוספת על הנעשה במקום כזה או אחר, לחבר בין אחד לשתיים לשלוש. הביצוע גם כן לא רע בסך הכל, ויכול היה להיות טוב מאוד אילולא חמישים אחוז מהצמד הנ"ל לא היה מתעב את הענף אותו הוא מפרשן.
אלי סהר מבין כדורסל. יש פרשנים שמבינים יותר ממנו, יש שפחות, ובכל זאת, רמת ההבנה שלו הספיקה לקריירת פרשנות מכובדת שמתפרשת כבר על די הרבה שנים. אלא שבתקופה האחרונה בטח אחרי המעבר מערוץ 1 לערוץ הספורט, אך גם לפני סהר מגיע נרגן לשידורים. הוא מבקר בלי סוף את המאמנים, את האולמות, את השחקנים ואת התקשורת ולעתים רחוקות נותן מילה טובה. וזה בסדר: הרי אובייקטיבית, ייתכן שהכדורסל הישראלי ראוי ליותר מילות ביקורת ממחמאות, אך הטון והצורה בה סהר מחליט לשפוך את שעל ליבו לא נעימה כלל בטח בהתחשב בהנחה כי האנשים שהדליקו את הטלוויזיה על ערוץ מסוים עשו כך כי הם מחבבים במידה זו או אחרת את הענף.
הזלזול של פרשן ערוץ 1 בדימוס ניכר כמעט בכל שידור שהוא מעביר או לוקח בו חלק. בשבוע שעבר, למשל, ניהל ראיון מתנשא ומזלזל במיוחד עם מאמן נימבורק המכהן, ננו גינזבורג. בין לבין, המשיך במודע או שלא בשטיק שלא מוסיף כבוד לענף, לשידור או לו עצמו: שיבוש מכוון של שמות. הצורה בה הטריק הזה עובד מאוד פשוטה, והיא בדרך כלל משומשת על ידי ילדים בגילאים 4-8. כך, למשל, קרא בשידור האחרון סהר לריצ'ארד הנדריקס "הנדריקס-שמנדריקס". לא תמיד משחקי המילים המשעשעים הללו נועדים להעליב (לא פעם הם בסגנון אדריאטית-שמאדריאטית, פרטיזן-שמרטיזן וכן הלאה), אך הם תמיד טעונים במידה גבוהה של זלזול והתנשאות.
חובבי הכדורסל הישראלי האמיתיים לא צריכים את אלי סהר שיציב זכוכית מגדלת מפוארת אל מעל פצעי הענף. הם מכירים אותם לא פחות טוב. למעשה, ניתן אפילו לטעון כי חובבי הענף האמיתיים חיים בחלום מסוים, וטוב להם בחלום הזה כמו שרע להם. ובכל זאת, למרות כל החוליים שבהחלט קיימים כאן, הם בוחרים לחזור שבוע אחר שבוע. גם אלי סהר בוחר לחזור מדי שבוע, אך לאחרונה נראה שזה גורם לו סבל אמיתי. אם כך, אולי הגיע להפסיק את המזוכיזם הזה לפני שיהיה מאוחר מדי. אם כל כך רע, ייתכן ומוטב לשקול לעבור לענף אחר. שמענו שבבונדסליגה-שמונדסליגה מחפשים פרשן.
***
2. תכנית הרדיו היומית של אופירה אסייג ואיל ברקוביץ' מלבישה באופן מוצלח למדי את אתר ONE על פורמט רדיופוני. הרבה יותר מערוץ הטלוויזיה החדש יחסית, תכנית הספורט היומית שמשודרת מ-18:00 עד 20:00 ב-102 FM מציגה הרבה מהדברים שהפכו את אתר ONE לכל כך פופולארי ומצליח לטוב, וכמובן שגם לרע. שלא במפתיע, זה קורה ככל הנראה בגלל העובדה הפשוטה שהבוסית של האתר היא מגישת התכנית, והתנהלות מסוימת של אדם באה לידי ביטוי באופן זהה בין אם מדובר באינטרנט או ברדיו.
הסגנון של אסייג וברקוביץ' ידוע לכל. הם ישירים להחריד, מתנשאים לפרקים, אינטרסנטיים כמעט מוצהרים שלא מתקפלים בפני אף אחד - כאילו, להוציא את האנשים המקורבים להם מסיבות כאלה ואחרות. מרבית התכניות שלהם זהות אחת לשניה, ובכולן, בלי שום קשר לזהות המרואיינים, צמד המגישים עומדים במרכז. לא פעם, מרואיין כזה או אחר נשכח בצל קולותיהם של אסייג וברקוביץ', שרואים בו בסך הכל טריגר מוצלח להגיד את דעותיהם שלהם בנושא המסוים. שני רגעים נקודתיים מהתכנית ששודרה ביום שני שעבר בוודאי ייכנסו לקלטת אותה יפיצו הצמד בניסיון להשיג חוזה באירופה. הראשון, במהלך ראיון עם דקל קינן, שעבר באותו יום בהשאלה מקארדיף לקריסטל פאלאס:
איל ברקוביץ': "דקל, מי מאמן את קריסטל פאלאס היום?"
דקל קינן: "או ווה... סקוט... לא זוכר".
אופירה אסייג: "בקטנה, הוא לא שומע, גם לא יעבירו לו הרעים שאתה לא יודע מי הוא".
איל ברקוביץ': "לא, הוא יודע מיהו, רק ברח לו השם".
הריאיון מסתיים. קינן יורד מהשידור.
איל ברקוביץ': "פאדיחה".
אופירה אסייג: "מה?"
איל ברקוביץ': "פאדיחה".
אופירה אסייג: "למה?"
איל ברקוביץ': "הוא לא יודע איך קוראים למאמן".
אופירה אסייג (צוחקת): "כן, סקוט משהו... תמר, סמסי לו, שלא יסתבך באימון".
השאלה הראשונה שמופנית על ידי אסייג למרואיין הבא, אליניב ברדה, היא כמובן: "אליניב, אתה יודע איך קוראים למאמן שלך?", מה שגורר צחוק מתגלגל מצמד המגישים (צחוק שהזכיר במידה זו או אחרת את הצורה בה הסתלבטו על שלומי ארבייטמן אחרי אותו ראיון מפורסם). בהסתכלות מעט מפוכחת יותר, העובדה שדקל קינן שכח את שמו של המאמן אליו עבר כמה דקות קודם לכן לא אמורה להיות מרעישה כמו הבורות של צמד המגישים עצמם. למרות שבתכלס, יש להם נסיבות מקלות; בכל זאת, בעידן הנוכחי זה לא פשוט כלל לברר מי מאמן קבוצת כדורגל באנגליה.
הנקודה המאוד, מאוד צורמת הנוספת מאותה תכנית הגיעה באייטם שעסק בדקות המשחק המועטות שמקבל איתי שכטר בשבועות האחרונים. עוד לפני שעלה חלוץ קייזרסלאוטרן עצמו לשידור, התקיים הדיאלוג הבא:
איל ברקוביץ': "משהו שם לא מריח טוב. משהו מסריח לי... איתי שכטר פתח את העונה מצוין, היה אחד השחקנים הטובים בגרמניה פתאום לא משחק".
אופירה אסייג: "מה נראה לך?"
איל ברקוביץ': "אנטישמיות".
מאמן נבחרת ישראל בעתיד לא חזר מדבריו, להיפך; כשסוכנו של שכטר, רונן קצב, עלה לשידור, הוסיף ברקוביץ' וטען: "השחקן היחידי ששווה משהו בכל הקייזרסלאוטרן הזה... אני אומר שיש פה קצת אנטישמיות". כשהחלוץ עצמו ניסה להצטרף לשיחה ולהסביר שלא כל מעבר מ-2:4:4 ל-1:5:4 פירושו רכבת לברגן-בלזן, הסביר ברקוביץ': "אני לוקח הכל בחשבון, במיוחד כשמדובר בגרמניה". אפילו לפני החוק שיאפשר לאנשים לקבל 300 אלף שקל משום שלא אמרו להם "לבריאות" אחרי אפצ'י, דבריו של ברקוביץ' צורמים עד מאוד ועם התהודה הנכונה, וודאי היו מזכים אותו גם בכתב תביעת דיבה כזה או אחר. רק דמיינו לעצמם מצב בו תחנת רדיו בניגריה טוענת שהפועל תל אביב לא משחררת את נוסא איגייבור לאליפות אירופה משום שהיא שונאת שחורים.
למשך רגעים ארוכים, תכנית הרדיו של ONE נעה על גבול בין גילטי-פלז'ר, והמקבילה הקולית של אנלוגיית תאונת הרכבת המפורסמת: אתה יודע שקורה שם משהו נורא ואיום, אך לא מסוגל שלא להקשיב. אלא שגם בתוך היקום הזה שייצרה לעצמה, ראוי שתכנית הספורט של ONE תעמיד לעצמה סטנדרטים מסוימים, אחרת יהיה כאן כאוס. ואתם יודעים מה השלב הבא אחרי כאוס:
בדיוק, אנטישמיות.
