חורף גרעיני, לא פחות! זעק דייויד סטרן בעוד גרונו ניחר. שהשקט לא יבלבל אתכם, הוא אמר, אל תתרשמו מהיעדרה של הודעה רשמית על ביטולה של העונה, החששות אמיתיים, ההזעקות תקינות, והן מהבהבות ארמגדון. "בילי האנטר קטן" ו"דרק פישר שמן" כבר הוטלו, והשעה נובמבר 2011, ניו יורק קצת יותר משבועיים עברו מהערב שיועד להיות ה-ערב ה-חגיגי, פתיחת עונה בדאלאס מול הכוח העולה של ה-MVP משיקגו. אנחנו באמצע נובמבר ופרשני ה-NBA מתעסקים בעיקר בתיאוריים אפוקליפטיים. מעט אירועים זוכים לפרשנות כה אחידה, כשם זו הרואה בפירוק ארגון השחקנים (ה-NBPA בשפת מקור), כדין נשורת גרעינית, כענן המאיים לבלוע את עונת ה-NBA 2011-2012 מבלי להשאיר סיכוי לסימני חיים.
מעכשיו, שביתה OUT, סבך משפטי מייגע IN. פירוק ארגון השחקנים הוא סוגיה משפטית מורכבת שעיקרה ביטול הסמכות של הארגון כגוף מסודר המייצג את כלל שחקני ה-NBA. המהלך הפך את השביתה על צורתה הישנה לדיון במעמד של צד אחד הבעלים vs. אף גוף שניתן לשאת כנגדו, כאשר הדיון הנוכחי עבר אל כותלי בית המשפט שם ינסו השחקנים לטעון לפגיעה בחופש העיסוק מצד בעלי הליגה, וזאת תוך שהם מקווים (כנראה שבצדק) שההסכם המשפטי שיושג יישא פירות הנאים בעיני השחקנים בשרניים מכסף ומתוקים מטעם השליטה באופייה של הליגה בשנים הבאות. אך יותר מכל, פירוק ארגון השחקנים, מסמן חזרה על המלה "משפט" ארבע פעמיים בפסקה אחת; אנחנו צריכים להסתכל עליו כמה שהוא הליך משפטי. כידוע, אלו לוקחים הרבה זמן שפשוט אין לנו.
ואיך יהיה לנו זמן? הרי אנחנו עסוקים בלשרוד חורף גרעיני, ולא רוצים שמשחק הכדורסל יועתק לז'אנר דרמות בית המשפט, אלא רק מבקשים - let's talk דוגרי אשמים שישלמו על המצב המסואב הזה, שפעם היה ניתן לכנותו עונת המשחקים 2011-2012. אנחנו רוצים לדעת את צווארו של מי ראוי ורצוי להניח על הגרדום - האם זה של האנטר, פישר וארגון השחקנים, או דווקא סטרן ובעלי הקבוצות?
איגוד השחקנים דחה את הצעת הפשרה האחרונה
בארצות הברית תוקפים את שני הצדדים העקשנים
הנהירה לאירופה מתחילה? דוויט הווארד על הכוונת של ריאל
אז ראשית אף אחד. ובמילים אחרות: שני הצדדים אשמים. כמידת ההסכמה הגורפת על היות פירוק ארגון השחקנים מכת מוות לעונת המשחקים הנוכחית, עצום הוא הפילוג בין שתי עמדות שונות, המזהות את האשם העיקרי אחרת. מצד אחד, עומדת החזית הפרשנית הרואה בשחקני ה-NBA ככוח שהביאנו עד הלום. הם מצוירים כחבורת מיליונרים מפונקים, צעירים פוחזים שאינם מבינים את החומרה האמיתית של עונת שמיטה. הסכומים האדירים שהם מרוויחים מודגשים, כשברקע מהדהדות ההצהרות של שטרן שתחת הצמיחה הכלכלית שחווה הליגה בשנים האחרונות, על אף הוויתור על אחוזים מחלוקת ההכנסות (BRI בשפת מקור), הרווח הנקי של השחקנים לא יקטן ואף יאמיר.
מה להלכה המשמעות של אותם אחוזים מן השכר? אחוזי חלוקת ההכנסות קובעים בתורם את תקרת השכר, וככאלו מתרגמים לבסוף לסך החוזים שכל קבוצה יכולה להעניק לשחקניה השונים. לכן, ניתן לטעון, שעל אף שתחת הסכם השכר העתידי השחקנים מתבקשים לוותר על שבעה אחוזים שלמים מ-57% בהסכם השכר מ-2005, לזה הנוכחי של אולטימטום של חלוקת 50-50, עדיין התחזיות רואות המשך של קו עלייה ברווחים של ה-NBA, ובפועל תקרת השכר עולה, והשחקנים ימשיכו דה פקטו להרוויח יותר. לאט לאט מתגלה תמונת מצב של שחקנים הכלואים בבועה עשויה טהרת החמדנות, הנכשלים להבין את המציאות הכלכלית הנוכחית של משבר כלכלי עולמי, שלא פסח גם על בעלי ה-NBA הזקוקים לאותם שבעה אחוזים כדי לפצות על ההפסדים הרבים שהם סופגים.
אם עד הקריאה לפירוק ארגון השחקנים, רבים הפרשנים שדחו אמירות חריפות מזן זה, אזי המצב החדש נשא מחיר כבד בדעת הקהל. הפירוק הינו מהלך פעיל של השחקנים, ולא רחוקה הדרך לאמירה בנוסח: הייתה לכם הצעה על השולחן, ובמקום לקחת אותה ויתרתם עליה ועל העונה. אך זה לא סוג האשמות שגרר מהלך הפירוק, לפחות לא ברמה העמוקה. הביקורת על השחקנים, המושמעת בכל התזה של דיו-אלקטרוני, היא על התזמון. הטענות הן שהגבולות אותם בעלי הקבוצות לא מוכנים לחצות היו ידועים לכל כבר זמן רב, ואם הדרך היחידה לעקוף אותם היא בבית המשפט, אזי היה צריך לעשות את הצעד הזה ביולי, ולא באמצע נובמבר, כשהמהלך אומר כמעט בוודאות שבינואר כספי ישחק במכבי.
אך לטנגו נעימה נוספת. גם אם זאת העמדה הפחות פופולארית נכון לכתיבת שורות אלו, הקולות המסקרים את ה-NBA נטו במשך מרבית חודשי השביתה לתלות את האשמה בבעלי הקבוצות. מטרת מרב התקנות החדשות לסייע לבעלי הקבוצות להגן על עצמם מפני עצמם. חלוקת האחוזים מחדש, כשיטה להעברת עוד כסף לידם במטרה לחפות על ניהול כושל, היא דווקא הדוגמה המובהקת פחות בטענה לאבסורד. עיקר המשקל הוא על השינויים שההסכם החדש מטיל על החוזים, כאלו שמורידים את הערך הכספי של החוזים בעיקר דרך קיצוץ משמעותי באורכם. לדוגמה, כאשר הבעלים מבקשים להגביל את אורך חוזי המקסימום משש ושבע שנים תחת זכויות בירד, לארבע וחמש שנים בהסכם הנוכחי, הם כאילו אומרים: "תחזיק אותי שלא אשתגע, ואתן איזה חוזה מקסימום לגילברט ארינאס" (לא כל כך כאילו, כי כשהעשן יתפזר, כנראה שחלק הארי של החוקים יזכה להיקרא בשם המסביר "חוק אריאנס").
הרעיון הזה נשמע תמוה לאנשים רבים, המסרבים להבין כיצד ייתכן שתחת השיטה הכלכלית הליבראלית והמריטוקרטית המונהגת לכאורה בארצות הברית של אמריקה, ישנם מולטי-מיליונרים הצריכים שיחזיקו להם את היד האוחזת ברעד את הארנק. תפקידם האבסורדי של השחקנים, שבדיון על הסכם השכר כנראה אמורים לתפקד כסייעים גריאטריים לעת מוצא, היא לדאוג שהם בעצמם לא יקבלו יותר מדי כסף. ברור. הרי מי מאיתנו לא דואג באופן אחראי שלא ישלמו לו חס וחלילה יותר מדי כסף.
אבל אם למטבע שני צדדים, והכדור הוא עגול, איך נדע על ראש איזה גנב בוער הכובע? התשובה היא שכנראה אף אחד מהם אינו אשם באופן שלם, אלא ייתכן שאף שניהם כנראה צודקים בהתעקשותם הנוכחית. וכיצד שניהם צודקים, אמור לי רבי חכם? והרבי יענה: בני, הבעלים והשחקנים הם קבוצות מורכבות מורכבות מיותר מדעה אחת.
לצד הבעלים מן השווקים הגדולים, שקוראים לקיומה של עונה גם במחיר של פשרה (ומשלמים על כך בחצי מיליון דולר), ישנם לא מעט בעלים, אלו של השווקים קטנים, שבהחלט לא יכולים להרשות לעצמם להתפשר בהסכם השכר הנוכחי. הבעלים של הקבוצות משארלוט, מילווקי ופיניקס, שמחו שהשחקנים לא קיבלו עליהם את ההצעה האחרונה שהונחה על השולחן, מכיוון שלדעתם גם היא אינה מאזנת את המצב הבעייתי שנוצר תחת הנוקאאוט שחטף סטרן מהאנטר בשני הסכמי השכר האחרונים. וניתן להבין אותם, שהרי קבוצה שמפסידה כסף לא תמהר לפתוח עונה.
אבל האמת נמצאת עמוק יותר, מגולמת במידת התעקשותם על חוקי החוזים הנוכחיים, ושאף אחד לא יעז לבלבל אותם עם דוגמת סן אנטוניו. המגבלות שהם מבקשים להציב אמורות להגן על השווקים הקטנים מפני היתרון הכפול שעומד לצדם של הקבוצות מהשווקים הגדולים. ראשית, שחקנים כמעט תמיד יעדיפו לחתום בעיר גדולה. אם זה מסיבות של עניין ואם מסיבות של היכולת למנף זאת לכדי רווח כלכלי עדיף מפרסומות. לכן, הקבוצות הקטנות לא יכולות לפגר בסכומים שהן מציעות, שהרי במקרה של שובר שוויון ניתן לנחש היכן יבחרו כרמלו ואמארה לכדרר.
שנית, הקבוצות המשחקות בשוק גדול, נהנות בעצמן מן היוקרה הכלכלית של המיקום הגיאוגרפי אם זה כי מיליארדרים מעדיפים לרוב את ניו יורק ואם זה כי מיאמי ולוס אנג'לס מאפשרות תשואה כלכלית ענפה יותר. לכן, השווקים הגדולים שווים קבוצות עם ארנק עמוק הרבה יותר, מה שהופך את הסכומים שנזרקים בתחרות עם ובין השווקים הקטנים, לבלתי נמנעים ולהתאבדות כלכלית גם יחד.
מנגד, עומדים גאים בצדקת דרכם אותם שחקנים מושמצים (פול פירס הוא רק שם אחד) שבחרו לשבור את הכלים כל הדרך לבית המשפט. אך אנא נזנח האשמות המתארות קבוצת עילית של כוכבי ליגה, שסכומי העתק שהרוויחו הטריפו את דעתם עד שהם מבטלים עונת משחקים בהינף יד כאילו היו קברניטי ליגת העל לנשים. החוקים החדשים שדחפו הבעלים תחת ההסכם החדש לא רק דורשים מהשחקנים לוותר על מאות מיליונים לעונה, אלא הם גם כאלו שמשנים לחלוטין את חוקי המשחק.
המלחמה נגד האולטימטום של הבעלים יכולה להתפרש בסימפטיה כמלחמה על עתידם של הרוקיז, שתחת החוזה החדש לא רק ששכרם יקוצץ, אלא הם יעמדו בסכנה כל עת, שמא בעלי הקבוצות ישלחו אותם ל D-League. והפגיעה לא עוצרת בחבר'ה החדשים גם הוותיקים בסכנה כי הערך של חוזה המינימום שלהם יפחת בכמעט 12 אחוזים תחת בהסכם החדש, כשם ששחקני הביניים, שחריגת הביניים (mid level exception בשפת מקור) המונעת קבוצה המורכבת מחוזי מקסימום ומינימום בלבד, תרזה בחצי מסך הדולרים ותשיל ממשקלה שלוש שנים, ובפועל תהפוך דומה להחריד לחוזי המינימום.
יש כאן ויתור שאינו מתבטא רק בסכומי עתק, אלא באופן עמוק גם בתנאי העסקה; ויתור על חוזים ארוכים המבטיחים הכנסה קבועה לאורך זמן. לצד קולות ההיגיון של שחקנים הקוראים להצלת העונה ולקיחת ההצעה, שכונתה על ידי חלק מהם כסבירה ביותר, עומדים הפירסים והגארנטים של הליגה, שעל אף שהנזק לא יתבטא בגלגול החיים הנוכחי שלהם, ועל אף שהמשמעות יכולה להיות ויתור העונה האחרונה שלהם בטופ, הם מוכנים להיאבק, לעשות ויתורים כואבים מאוד, וזאת כדי לא להשאיר לדור הבא אדמה חרוכה. גם אם נטען שהם היו צריכים ללכת לפירוק מוקדם יותר, קשה להאשים אותם שניסו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הרי כמה מעטים הם גם כך, אלו המוכנים להקריב מעצמם, בשביל התמונה הרחבה, העתיד.
לסיום, זרם תודעה של מחשבות חיוביות:
1. השחקנים בחרו לפרק את האיגוד ולא לפעול לשלילת רישיון (disband ולא decertify). זה אומר ויתור על תהליך בירוקרטי של חודש וחצי שהיה בעצמו מבטל את העונה כולה. כלומר, יש עדיין תקווה, גם אם לא בל?בנו לפחות בל?בם של השחקנים המפרקים.
2. השחקנים פעלו להעביר את הדיונים מבתי המשפט של ניו יורק, בו הוגשה התביעה מטעם סטרן ושות', לאלו של קליפורניה, הידועים לשמצה בהתנהלותם הזריזה. אומנם אי אפשר להסיק מליגת הפוטבול, שם התנאים היו שונים למכביר, ועדיין, נראה שקיים תרחיש בו בית משפט חדש יצילנו מעונה אבודה.
3. מי יודע, אולי כל הקרינה הזאת שמפריש החורף הגרעיני של ה-NBA תוליד דווקא מוטציות מעניינות, כדוגמת ההצעה של כרמלו ואמארה לפתוח ליגה של שחקנים בכירים בלבד, או לחילופין, עונת יורוליג שמסתיימת בהתפרקות של לברון ג'יימס על הפרקט באיסטנבול. כי חורף גרעיני או לא חורף גרעיני, יש דברים שלעולם שלא משתנים.
אזור ה-NBA בוואלה! ספורט