צאו מהמרפסת, הקבוצה קורסת: על מחאות האוהדים בישראל

כמדי שנה, כמו ההצהרות הקבועות בנובמבר ש"מי שלא יהיה טוב, לא יהיה כאן בינואר", הן צצות כמו פטריות אחרי הגשם: מחאות האוהדים. חלקן לא ממש מחאות, חלקן ממש מגוחכות, חלקן צודקות, חלקן עוזרות, רובן הרסניות, אבל לכולן מכנה משותף – הד גדול מאוד בתקשורת, שהופכת אותן לסיפור המרכזי. אז לפני שכולנו נאספים מחדש סביב המכונית של המאמן/יו"ר/עסקן תורן, בואו ננסה לעשות סדר בסיפור שנראה מרחוק כמו עיסה אחת דביקה של פרובינציאליות בעייתית.

מכבי חיפה: ”דבאלישווילי שחקן טוב, אבל בירידה העונה”

בית”ר ירושלים תדע היום היכן תארח את מכבי חיפה

ביקורת בהפועל חיפה על הגעתו של נסטיה צ'ה להתרשמות

הפועל תל אביב שוקלת להחזיר את בן דיין לפעילות מלאה

סיראז' נאסר ויוסי תורג'מן בדרך החוצה מהפועל באר שבע?

מה הם רוצים: מבול הטרוניות הלא יציב של אוהדי מכבי חיפה החל עם המחאה נגד המדליפים בקבוצה, מפגן שלטים מוזר שלא עזר יותר מדי. היום אוהדי מכבי חיפה מוחים נגד המאמן שלהם. זו לא מחאה מאורגנת, אבל היא מתפרצת בכל פעם שהקבוצה מפשלת בליגה – פעם דרך קריאות פשוטות לאלישע לוי להתפטר, ופעם דרך קריאות בשמו של ראובן עטר.

מה הם משיגים: לא יותר מדי. אוהדי מכבי חיפה הפכו שלא בצדק לשק החבטות של התקשורת בשנים האחרונות, אבל הפינוק שלהם במקרה הזה הרסני גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. הם הרי לא יכולים לצאת נגד הנשיא שלהם, שאחראי יותר מכולם לבניית הסגל הלא מאוזן ומסע רכש לא מרשים ולא אחראי. הרבה יותר קל להוציא את העצבים על אלישע לוי. אפילו הקריאות הרומנטיות בשמו של ראובן עטר מאבדות מקסמן כאשר אוהדי מכבי חיפה ממשיכים להפנות גב למאמן שתרם להם המון בשלוש השנים האחרונות, והוא בוודאי לא האשם היחיד הטיפול המשפחתי מדי בבעיות המשמעת של הכוכבים. דווקא ביחס שלהם לאלישע לוי, שלא מבריק יותר מדי העונה, הם מנציחים את הסטיגמה הלא מוצדקת שלהם. כי מבטיח שהם לא יחלקו גם על ההחלטות של ראובן עטר, כפי שעשו לאלישע לוי, רוני לוי, אברהם גרנט, ומי לא בעצם.

מדד ההרסנות: המחאה מיותרת ולעתים חזירית. הפגיעה הנקודתית במשחקים ספציפיים קטנה כרגע, אבל הדרך מכאן ועד לעונה טראומטית כמו 2006/7 יכולה להיות קצרה מאוד.

מה הם רוצים: להעיף את אלי טביב מהמועדון, או לפחות להזכיר לו מי בעל הבית. 100 ימי החסד של הבעלים הסתיימו, לטענת נציגי האולטראס, אחרי הסרת השלטים במשחק הבית מול הפועל פתח תקווה, דבר שהצטרף לבליל של אירועים שנתן לאוהדים את התחושה שההנהלה מסגירה אותם ומתנשאת עליהם: העברת שמות למשטרה בעקבות ריסוס צלבי הקרס, סגירת שערים 4-5 ושלל הצהרות של ראשי המועדון בנושא.

מה הם משיגים: דיון חשוב על מהות המועדון – מטרה שאסור לזלזל בה. למרות שמדובר במחאה הכי מאורגנת מכל אלו שמצוינות בכתבה, יש לה בעיה מסוימת: המחאה הזו עדיין לא הגיעה באופן מלא לכל חלקי הקהל. הקהל הקנאי של הפועל תל אביב מתחבר לטענות נגד טביב, אבל נראה שהקהל הרחב יותר עדיין על הגדר: שאלות עקרוניות כמו שירי שואה ובדלנות מוגזמת כנראה מעיקות עליו. בכל מקרה, כל עוד מארגני המחאה לא שוברים את הכלים ולא חושבים שהם מעל הקבוצה, מדובר במהלך חשוב של מועדון שתמיד ראה את עצמו כאחר ומרגיש שהוא מסתכן בלהפוך להיות כמו כל השאר. אלי טביב זה רק שם קוד לדיון שאוהדי הפועל תל אביב היו חייבים להידרש אליו במוקדם או במאוחר, בעידן שבו הכסף ובעלי ההון הם התנאי ההכרחי לקיום האירוע שלשמו כולנו מתכנסים מדי שבת.

מדד ההרס: לא גדול במיוחד. אחרי אירועי העונה שעברה, המערכת המקצועית של הפועל תל אביב למדה לפעול בנפרד מהאווירה הכללית.

מה הם רוצים: לחנך את משה לוגסי, להגן על אלירן עטר – לא משהו גדול מזה. אוהדי מכבי תל אביב עדיין לא יצאו באופן גורף נגד הנעשה בקבוצה שלהם, אבל גל ההערות שלהם בדברים שונים מעיד שזה קרוב מתמיד. תחושת אי נוחות שוב עולה מן היציע כשהקבוצה לא משחקת טוב, והיא מסתיימת לעתים במארבים לשחקן צעיר שעושה להם תנועה מגונה.

מה הם משיגים: עוד יותר לחץ. לא ברור כיצד ראשי מכבי תל אביב לא מבינים שזה גם המכנה המשותף לכל הפרשיות האחרונות, מבעיטת הנעל של יואב זיו ועד לירידה הדרסטית ביכולתו של אלירן עטר. אבל מפליא עוד יותר לראות את הקהל של מכבי תל אביב מתחיל להתנהל לפי אותו קו. אוהדי מכבי תל אביב חייבים להבין שהשינוי חייב להתחיל בהם, איפה שמאמנים ספגו שריקות בוז כבר במשחקי ההכנה לעונה הרגילה. אוהדי מכבי תל אביב תמיד דרשו שחקנים מבית, שחקנים מחויבים למועדון. הם לא רצו לסגוד לשחקני רכש עלובים, אז זה הזמן שלהם להוכיח זאת. זה הזמן שלהם להראות לכולם שהם מעריכים את התהליך אליו צעד המועדון בקיץ הזה, ולחזק אותו מהיציע. אחרת, גם הילדים הקיימים ייהרסו.

מדד ההרס: בהווה – קטן. בעתיד הלא רחוק – גדול מאוד.

מה הם רוצים: שהקבוצה שלהם תפסיק להיות כזו עלובה, מסכנה, חלשה, חסרת אונים. לא מדובר במחאה רשמית כמו במקרה של הפועל תל אביב, אבל מפגן האלימות שלהם כלפי היו"ר איציק קורנפיין והשחקנים בתום ההפסד לרמת השרון ברמת גן מלמד שהם הגיעו לקצה הפתיל. צפו לשחזור כבר במפלה הבאה והתפרצות גדולה יותר במשבר החדש שיבוא.

מה הם משיגים: לא מעט. בהנחה שכולנו מסכימים שאלימות היא אף פעם לא מחאה מקובלת, צריך לעשות הפרדה ולהבין מתי הזעם של אוהדי בית"ר עובד ומתי הוא הורס: כאשר הקבוצה בצמרת ורצה לתארים זה עשוי להתפרש בתור צעד נהנתני במקרה הטוב ובעיקר קפריזי, אבל כאשר הקבוצה נקלעת לבוץ של תחתית זה לפעמים עשוי לעבוד הפוך. במקרה של בית"ר הנוכחית בוודאי. ככל שלקבוצה יהיה יותר רע, ככה היא תתקרב אל הטוב. ככל שהיא תמשיך לזכור את המצב הנוכחי שבו היא נמצאת, כך היא תדע להגיב אליו נכון, שזה לא באדישות ולא בפיהוק. המחאה הזו מזכירה לשחקנים שרגילים לצמרת שהם בתחתית, ודורשת תשובות מאלו שמתחמקים מהן כבר הרבה מאוד שנים. יתרה מכך – זו מחאה שניתנת בקלות להשתקה. ניצחון בליגה הלא קשה הזו ומה שהיה פעם קללות הופך במהרה לחגיגות.

מדד ההרסנות: לא גדול במיוחד, וכל עוד לא נגררים לאלימות, מדובר במחאה צודקת.

מה הם רוצים: מאמן אחר, בעלים נדיב יותר. התבוסות האחרונות בליגה והצהרת הבעלים שהוא לא יחזק בצורה משמעותית את הקבוצה, הביאו את האולטראס עד לרכבו הפרטי של ניסן יחזקאל.

מה הם משיגים: שום דבר. הקבוצה שלהם חלשה גם כך, לא משנה מי יאמן אותה. הבגידה באיש שהעלה אותם ליגה עלולה להחזיר את ראשל"צ למקום שבו נמצאה במשך שנים רבות, אז נשלטה על ידי גרעין קטן ומפונק של אוהדים בעלי אינטרס. הדרישה לחיזוק הקבוצה היא יותר מלגיטימית, אבל היא צריכה להיעשות בדרך נכונה. מה שקרה בראשל"צ בשלוש השנים האחרונות סיפק תקווה שדווקא מהעיר הגדולה הזו תצמח סופסוף קבוצת כדורגל ראויה, עם רעיון שמאחד סביבו הרבה אנשים. מחאה מוגזמת ואלימה עלול לתקוע טריז ברעיון ולהחזיר את ראשל"צ לאותה נקודה שבה הייתה באמצע העשור הקודם.

מדד ההרסנות: הולך וגובר

מה הם רוצים: להחליף את המאמן ובעיקר לערער על הקו של הבוס יואב כץ, לפיו לא מפטרים מאמנים באמצע עונה. חשוב לציין שלא מדובר במחאה גדולה מדי או מאורגנת מדי, אם כי קשה שלא לשים לב אליה כאשר הקבוצה מפשלת במשחקים והקללות מיד עולות מהיציע.

מה הם משיגים: קשה עדיין לדעת. מצד אחד, יש מקרים בהם העיקרון של יואב כץ הוא לא נכון ולא צודק. מצד שני, הרווח העתידי של עיקרון כזה יכול להבטיח למועדון עתיד מקצועי ברור ויציב כמו זה של בני יהודה – עוד קבוצה שמסרבת באופן עקרוני להיכנע לדחפים דומים.

מדד ההרסנות: קטן, בטח בהשוואה למה שניצן שירזי עושה עם הקבוצה הזו בחצי השנה האחרונה.