מפגן הפרשנות הגרוע של העונה: מדור הטלוויזיה על דני נוימן והתכנית החדשה "אירופה בצבע"

לאורך השנים, אחת הטענות העיקריות כלפי ערוץ הספורט ואחיו החורגים הדורשים תשלום לא סמלי במיוחד, היתה היעדר תוכן חדש ומקורי. ואם זליגת התכנים המרגיזה והסיסטמטית לא הספיקה בעצמה, הרי שהחבר'ה מערוצים 55-58 לא ממש התאמצו לחפות על החסר. בשבוע שעבר, לעומת זאת, קיבלנו שתי בשורות חיוביות ולא ממש אופייניות, עם ניחוח קצת אחר מזה אליו התרגלנו. אל הבשורה השניה נגיע עוד רגע. לראשונה קוראים "אירופה בצבע".

תכנית האולפן השבועית שעלתה לאוויר העולם ביום שלישי שעבר כוללת את אבי מלר, נדב יעקובי, עמיחי שפיגלר ולימור בלדב ישובים סביב שולחן ותפאורה וקונספט שנראה כבר אינספור פעמים. ואם אתם תוהים מה האחרונה עושה בפאנל שכולל שלושה מומחי כדורגל עולמי – ובכן, ניתן רק לשער כי גם אתם צפיתם בתכנית הבכורה. אשתו-של, שנמצאת בערוץ מספר שנים ומגישה מפעם לפעם בהצלחה מועטה למדי את המהדורה המוקדמת של "חדשות הספורט", אמונה על הנחיית המגזין. אלא שהנוכחות של בלדב לא נעימה במיוחד, ועם דיקציה שמזכירה לעתים מנחה בערוץ הקניות והבנה מינימלית, כך זה נראה, במשחקים האלה עם הכדור, לא ממש ברור מה היא תורמת לתכנית. “אז אתה יודע, עמיחי, מה האימרה הידועה שאומרים", אמרה בשליש הראשון של תכנית הבכורה, הביטה בדף שמלפניה, כי ככה עושים עם אמרות ידועות, והמשיכה - “יותר קשה לשמור על אליפות מלקחת אותה".

משפטי הקישור הטלפרומטרים של בלדב חוצצים בין דיבורי המומחים, ותיאורם את התקצירים שרצים על המסך אחד אחרי השני. הקונספט של “אירופה בצבע" פשוט והגיוני – דילוג בין הליגות, צפיה באירועי המחזור החולף, ודיון קצר בסיפורים המרכזיים. אלא שניתן רק לשער כי כל אותם אנשים שהחזיקו עד יום שלישי בערב כדי לצפות במגזין, ראו את מרבית התקצירים שמעניינים אותם גם ככה; הרי לכל אורך יום שני ושלישי משודרות תכניות סיכומי המחזור השונים בערוצי הספורט, זאת בלי להזכיר את השידורים החיים עצמם, מהדורות חדשות הספורט הרבות, הסטארט-אפ ההוא המכונה "אינטרנט" וכן הלאה.

במקום תכנית כל כך מוקפדת ומתוסרטת שמקציבה פרק זמן קצר יחסית לכל ליגה וסיפוריה, ייתכן ועדיף היה לשמוע דיון אמיתי בין מלר, יעקובי ושפיגלר – שלושה אנשים עם ידע גדול בתחום, שמוכיחים מדי משדר בליגת האלופות כי הם מסוגלים לקיים דיון מעט יותר דינמי, אינטלגנטי ונעים. חובבי הענף האמיתיים מכירים היטב את הרוחב; הם רוצים להיכנס לעומק הדברים, מעבר לברצלונה וריאל ומילאן ואינטר וליל וליון – וזה דבר שנוגד את "אירופה בצבע" במתכונתה הנוכחית.

נקודה נוספת שמעיבה במעט על התכנית לא צריכה להפתיע את האנשים שצפו בערוץ הספורט בשנים האחרונות: היא מאוד – ובכן, נאמנה לסביבה שלה. כך, למשל, תכנית הבכורה נפתחה עם דיון בליגה הספרדית, לאחר מכן האיטלקית, משם לצרפתית ורק אז, כ-20 דקות מהפתיחה ו-20 דקות מהסיום, הגיעה לה הליגה האנגלית – ההיא שנחשבת לטובה בעולם, אבל זכויות השידור שלה רועות בשדות זרים.

ובכל זאת, בעיקר משום של"אירופה של צבע" יש פוטנציאל, ערוץ הספורט ראוי למחמאה מסוימת. המגזין משודר בערוץ פתוח – שומו שמים – ולמרות שמרגיש קצת שטחי לפרקים, הוא מעיד על רצון מסוים של אנשי הערוץ לבנות מחדש את כל אותם גשרים שנשרפו בינם ובין צופיהם לאורך השנים (ותודה לחברה שמממנת את התכנית ובזכותה כנראה הגיעה לערוץ פתוח). זה גם מביא אותנו לידיעה המסקרנת של השבוע שעבר: רכישת הזכויות לליגה הפולנית.

אמת, אז מבט חטוף בלוח המשחקים של מחזור כזה או אחר מביא איתו כמעט תמיד משחק שמזכיר דרבי בין מחנות השמדה, הרמה לא גדולה, בלשון המעטה, והמשחקים עצמם ישודרו ב-5+ לייב כמובן, אבל סוף סוף ערוץ הספורט מתחיל לקום מהקרשים ולהשיב מלחמה. עולם הספורט לא נגמר בזכויות שידור לליגה האנגלית או ליגת העל, וכמה שיותר תוכן, כמה שיותר שידורים ישירים – כך טוב. גם מפגש של ביאליסטוק ופודבסקידז'ה עדיף על שידור חוזר של סראגוסה מול מלאגה. כאן ראוי לציין גם את ערוץ ONE, ששידר בשבוע שעבר את משחקה של גלבוע/גליל בליגה הבלקנית. אפשר להתלונן עד ה-12/12/12 על חוסר עניין משווע, אבל שאלה יהיו הצרות שלנו. במצב אידיאלי, לחובב הספורט תהיה אופציה ובחירה של ממש להחליט מה מעניין אותו, ובמה יצפה. אז בסדר, אידיליה רחוקה מאיתנו כמו וורוצלאב מקראקוביה (הראשונה והאחרונה בליגה הפולנית, נו באמת) - אך השבוע החולף היה צעד בכיוון הנכון. גם זה משהו.

90 ומשהו הדקות שנאלצו חובבי הכדורגל הישראלי להעביר עם דני נוימן ביום שני שעבר, למשך המשחק המרכזי בין בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב, בלי ספק היוו את אחד ממפגני הפרשנות הגרועים ביותר העונה. אין זה סוד שנוימן – שחקן עבר בקבוצה שיש לה קומץ – מחבב מאוד את בית"ר ירושלים, וזאת בלשון המעטה. לזכותו של נוימן צריך לציין כי הוא מעולם לא הכחיש זאת; לגנותו – ובכן, הוא דואג לא להכחיש זאת באופן אקטיבי למדי אחת למספר שבועות, אל מול מיקרופון פתוח וכמה עשרות אלפי זוגות אוזניים.

לכאורה, ניתן היה לצפות כי כל פיאסקו נוימן ואוהדי הפועל תל אביב יעלה את הורמון המודעות העצמית אצל פרשן הערוץ הראשון, אך לפרקים נדמה כאילו ההיפך הוא הנכון. במשחק בין בית"ר וסגנית האלופה לפני מספר שבועות היתה כמובן תקרית הנבדל המלבבת, במהלכה חזר ואמר נוימן כי השער של הפועל הובקע מעמדת נבדל למרות הימצאותם של שני שחקנים לפניו. נו, מילא, אתם אומרים – טעות (הילוך חוזר), טועים (הילוך חוזר), טעינו (הילוך חוזר). אבל המאורע ההוא בסך הכל הצביע על בעיה כוללת יותר, שהיטיבה לבוא לידי ביטוי ביום שני האחרון.

שטיק חדש יחסית של נוימן שבחציו האחד סמלי ובאחר מרגיז הוא נושא השמות הפרטיים. אלירן עטר, למשל, הוא "אלירן עטר"; סטיבן כהן הוא "סטיבן". דור מיכה הוא "דור מיכה"; אבירם ברוכיאן הוא "אבירם". האובייקטיביות הסדוקה של פרשן הערוץ הראשון מגיעה לשיא בכל הנוגע לקובי מויאל, או, כפי שהוא מכונה בכל פעם שנוגע בכדור, מתקל או מתגרד, "קובי". אין זו הפעם הראשונה שנוימן משתפך ומהלל את הקשר האחורי של בית"ר ירושלים במין תמהיל מדויק של אב גאה ואוהד משולהב. נדמה כאילו בכל הפעמים שבית"ר שודרה העונה בערוץ 1, מויאל היה המצטיין. לא מן הנמנע שהקשר שיחק היטב באופן אובייקטיבי, אך יותר מהרגיל, מילים טובות מתכנסות אצל נוימן תחת זכוכית המגדלת של ההערצה.

רבות נכתב על פרשנותו של נוימן שנחשב, על פי רוב, לפרשן הגרוע במדינה. העובדה שהוא עדיין מועסק ברשות השידור ממשיכה להיות מפתיעה ולחלוטין לא מפתיעה בו בזמן, ובכלל, כולם יודעים כמה קשה זה למצוא אדם שיגיד דברים בנאליים לתוך מיקרופון. בשורה התחתונה, אם ערוץ 1 מעוניין להמשיך ולהעסיק את דני נוימן, זה לגיטימי. אבל המעט שאנשי הערוץ יכולים לעשות – למענם, למעננו, כנראה גם למען דני נוימן עצמו - זה להפקיד בפיו אך ורק משחקים שלא כוללים את הקבוצה מהבירה. למען האובייקטיביות, היושר המקצועי והאתיקה העיתונאית. וכן, גם למען קדושת שמות המשפחה.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן