אלי אוחנה בקטן, מודל 2011/12

הסגל של בית"ר ירושלים בשנים האחרונות נראה לעתים כמו מתכון בטוח לירידת ליגה, אבל לא באמת. השחיקה האיטית בתקציב מאז נטישת גאידמק, באיכות השחקנים שנותרו ורמת הרכש שהגיע גבתה מחיר מסוים, אבל גם תמיד הותירה לקבוצה יתרון מסוים שאין לקבוצות אחרות. העונה היתרון הזה אבד לגמרי והסגל של בית"ר בהחלט שווה כרטיס לליגה הלאומית. בהתחשב שבמה שהקבוצה הזו עברה בקיץ – אין מחנה אימון, אין רכש, אין עתיד, אין אופק – זו אפילו מחמאה.

בית"ר של העונה סגרה את הפער בכל הנקודות שמחברות בינה לבין הקבוצה האחרונה שירדה ליגה ב-1990/1. פארסת הרכישה של הקיץ, העזיבה ההדרגתית של הכוכבים הגדולים, הסגל הצעיר מדי שלא בנוי לתחתית, עשור יחסית מוצלח שהסתיים בשוקת שבורה מבחינה רעיונית. אם לא יגיע רכש בינואר, נקודות הדמיון יתחברו ממש בנקודת הפיצוץ. הדבר היחיד שמבדיל אולי הוא אופי המאמנים. אז זאב זלצר ההרפתקן וההתקפי, היום יובל נעים ההגנתי יותר והלוחמני יותר, מה שכנראה הולם יותר את המשימה.

אבל אם יש משהו שיכול לחצוץ בין כל נקודות החיבור הבאמת מדאיגות, הוא עמית בן שושן. זה לא רק ממוצע השערים הכמעט זהה בעונה הירידה ההיא והעונה הנוכחית. עמית בן שושן של העונה נראה כמו השחקן היחיד שמסוגל להתעלות מעל הבינוניות האפורה של הקבוצה. הסיבות לכך הן קודם כל פשוטות: בן שושן מסיים חוזה בקיץ ורוצה לזכות באחד חדש. אף קבוצת תחתית לא יכולה לשרוד בלי חלוץ טוב שמסוגל לחפות על העליבות שלה עם שער מקרי.

אלא שבן שושן יכול להסתכל על הדברים גם במבט רחב יותר. הוא יכול העונה להפוך לסמל אמיתי של בית"ר ירושלים. עדיין לא כמו אלי אוחנה בעונת העלייה ב-1991/2 בליגה הארצית כי אין בכלל מה להשוות ביניהם, אבל משהו שבהחלט מתקרב לסמל. זו העונה שהוא יכול להבדיל את עצמו מהרפיסות של אבירם ברוכיאן. זה הרקע המושלם להראות שהוא עשוי מחומרים אחרים – הצמא לדמות כזו הוא לא רק מקצועי. הוא ערכי, הוא חברתי.

בעבר הלא רחוק, בית"ר היתה רוכשת כל דבר שזז כאשר נקלעה לקרבות תחתית. היא יכלה לגנוב ממכבי נתניה את איציק זוהר או לגלות על המדף שחקנים שיכולים לשנות ברגע מומנטום של תקופה כמו מנור חסן. העונה אין כאלה בשוק. הרכש שבית"ר הביאה בחודש ינואר של השנים האחרונות מלמד שאין מוח חושב מאחורי המועדון הזה גם בגזרות נוספות. כדי להביא לכאן שחקנים שישנו משהו בינואר, בית"ר לא צריכה כסף. היא צריכה הרבה כסף. רק הרבה כסף יביא לה שחקנים משמעותיים, וספק אם יש לה אותו.

חשוב לזכור דבר אחר – לא כל מה שנראה גרוע הוא באמת גרוע. חלק לא קטן מהילדים שקרסו בעונת הירידה ההיא – שמוליק לוי, איתן מזרחי – הפכו לעוגנים אמיתיים בזכייה באליפות שנתיים אחר כך. גם יעקב שוורץ התגלה בעונת האליפות ב-1993 כשחקן אחר לגמרי מזה שירד ליגה עם הקבוצה ב-1991. היחיד שמסוגל לגרום להרבה אנשים לראות זאת כבר עכשיו ושדן אייבנדר וקובי מויאל יכול להפוך לכאלה הוא עמית בן שושן. עליו יקום וייפול מאבק ההישרדות של בית"ר. לא על יובל נעים, לא על איציק קורנפיין ובטח לא על אבירם ברוכיאן.

הערב (20:50, ערוץ 1): מכבי תל אביב-בית"ר ירושלים

מי סמל גדול יותר: אוחנה או נמני?

איך חזר רוברטו קולאוטי למרכז העניינים?

למדור הדעות של וואלה! ספורט